(מתוך הספר- סיפור פשוט על רגישות, הסיפורים אמיתיים השמות בדויים)
ביום שבת בערב, התקשרה אליי אימא של אורי, תלמיד שלי, וסיפרה שהיא ואלון מתגרשים. היא שיתפה שאתמול בערב סיפרו לילדים, ואורי לקח את זה מאוד קשה. היא ביקשה שבתקופה זו אהיה רגישה אליו יותר מהרגיל.
התעצבתי לשמוע, הם דווקא זוג טוב אלון וגילי. תמיד באים עם חיוך לימי הורים, לטקסים ולכל אירוע. תמיד יד ביד כשמבטים חמים ביניהם. הופתעתי, אך זכרתי שאבי תמיד אמר: "אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה בבתים של אחרים, ולעתים גם איננו יודעים מה קורה בבית הפרטי שלנו."
הבטחתי לה שאעטוף אותו ואדאג לו, וביקשתי שהם ישתדלו מבחינתם לעשות כמיטב יכולתם על מנת לסיים את זה בטוב.
ביום ראשון בבוקר, אורי חיכה לי בשער בוכה. מיד חיבקתי אותו ואמרתי לו שכרגע זה נראה סוף העולם, אך לאט-לאט יתברר לו שהורים מאושרים לחוד, זה יותר טוב מהורים עצובים ביחד.
הוא טען שזה לא רק בגלל זה. שהבוקר בהסעה הוא סיפר ללירון, חברו הטוב, את הידיעה על גירושי הוריו, ולירון נכנס לכיתה וצעק: "ההורים של אורי מתגרשים." פה הבכי שוב התחזק וגם החיבוק שלי.
"אתה כל כך צודק, זה מעליב ולא חברי. אני מבטיחה לטפל בזה" אמרתי.
"אבל למה, רינת, למה הוא ככה סיפר את זה?"
"אני לא יודעת מה הניע אותו, אורי, אבל אני מבטיחה לברר." לקחתי אותו לחדר המורים ושטפתי לו את הפנים.
ברגעים כאלה, כשהכעס שלי נבנה באופן מהיר, אני מעדיפה לא להגיב על מנת שהעוצמות לא יחטיאו את המטרה, הבנה והפנמה של המעשה באופן כזה שאותו ילד לא יחזור עליו, מתוך צער ולקיחת אחריות. לכן, כשנכנסתי לכיתה לא אמרתי מילה ללירון. בתום השיעור, ביקשתי מלירון שילווה אותי לכיתה אחרת, בה לימדתי מתמטיקה. הוא מיד לקח את התיק שלי והתלווה אליי. בדרך שאלתי אותו: "איזה חבר אתה, לירון?"
הוא הסתכל עליי כלא מבין את פשר השאלה. "לא יודע," ענה.
"אני אנסה לחדד את השאלה. נגיד מאחד עד עשר, כש'עשר' זה חבר סופר נאמן, כזה שאתה מרגיש בטוח להפקיד בידיים שלו את הסודות הכי כמוסים, ו'אחד' זה חבר שאתה לא סומך עליו מספיק כדי לשתף אותו בכאבים שלך, כי הוא עלול לנגח אותך בהם. איפה אתה ממקם את עצמך?"
"אני לא יודע," ענה.
"בצדק אתה לא יודע, לירון, כי מצד אחד אתה נשמה טובה, עוזר לי, להורים ולחברים, מצד שני, אתה מסוגל לקחת את הכאב של אורי, שנפלו עליו השמים בעקבות גירושיי הוריו, ולצעוק אותו בקולי קולות, לחשוף את כאבו בחוסר רגישות, אם לא למעלה מזה. אתה יכול להסביר לי מה הניע אותך לעשות מעשה כזה? אני באמת שואלת כדי להבין ועל ידי כך לעזור לך."
"אני לא יודע למה עשיתי את זה, זה באמת לא בסדר." הרגשתי לפי המבט שלו שהוא עדיין לא מבין את חומרת המעשה ועושה לי את התרגיל של 'מודה ועוזב ירוחם'. בכל אופן, ביקשתי ממנו לחזור לכיתה ולהתנצל בפני אורי באופן כזה שהוא יסלח לו.
בשעה השלישית, כשחזרתי לכיתה, שאלתי את אורי אם לירון התנצל בפניו. אורי אמר שלא, ולירון מיד קפץ ואמר: "אמרתי לך סליחה. מה, לא שמעת?"
ביקשתי משניהם לחכות לי בחוץ, נתתי לכיתה עבודה ויצאתי לקראתם. התיישבנו על ספסל תחת עץ הזית, פניתי לאורי ואמרתי לו: "אורי, לפני יומיים התבשרת שהוריך מתגרשים. אני רק יכולה לתאר לעצמי את הכאב שאתה מרגיש. כל ילד רוצה את שני הוריו ביחד, גם אם הם רבים לפעמים או כועסים אחד על השני, תאמין לי אין לרצון הזה גיל. יש לי חברה בת חמישים עוד מעט, שהוריה התרגשו לפני שלושים שנה והיא עדיין מצפה ליום שיחזרו, למרות שכל אחד מהם כבר הקים משפחה משלו. וכרגע אתה בטוח מרגיש חוסר ודאות לגבי מה יהיה וחוסר אונים, כי אין לך יכולת לשנות את המצב. פעם כואב לך על אימא ופעם על אבא, ואתה לא רוצה לתפוס צד, אלא לאהוב את שניהם ושהם יאהבו שוב אחד את השני." הוא התחיל לבכות, חיבקתי אותו והמשכתי, "דע לך שהתקופה הקרובה לא הולכת להיות פשוטה, ואשמח אם תיעזר בי, תשים עליי ראש כדי לנוח, תשתמש בכתפיי הצרות על מנת להישען. אני אחזיק אותך, יש לי מלא כוח לעזור לך ואני רוצה שתדע שאתה לא לבד, אני פה עבורך."
אורי בכה ואני המשכתי לחבק אותו, תוך כדי שהסתכלתי על לירון, שעיניו דיברו הבנה וחרטה אמיתית. "הבנת לירון?" אמרתי לו, "ככה חבר 'עשר' מדבר, מחבק ומגן."
"הבנתי רינת, באמת," אמר ועיניו התמלאו דמעות. "אורי, אני ממש מצטער, אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל אתה חייב להאמין לי שאני רוצה לתקן ושתסמוך עליי. אני מבטיח לא לעשות דבר כזה יותר ואני רוצה לעזור לך, כי כשההורים שלי רבים, תמיד אני מפחד שהם יתגרשו ואני הולך לחדר ובוכה, אם אתה רוצה אני יתנצל בפני כל הכיתה, כי רינת אומרת שצריך לקחת אחריות בפורום שבו פגענו" דמעות זלגו על לחייו.
אורי הסתכל עליו, הניח יד על כתפו ואמר לו: "אני סולח לך, אל תבכה".
ונכנסו לכיתה.
זאת העבודה!
הכותבת: רינת שפאן – אשת חינוך, מרצה וכותבת הספרים: "שמש", "סיפור פשוט על רגישות" ו"יחפה", והגעתי למסקנה די פשוטה: הסיפורים הכי טובים נכתבים מהחיים עצמם. מוזמנים לעקוב, למצוא את עצמכם בין השורות, ולצעוד איתי יחד במילים יחפות – לרכישה לחצו כאן.