הוא היה חסר פחד וגאה, נכון לקרב. בארבע שנות לחימה כבר הוכיח את אומץ ליבו בקרבות רבים. את הגיהינום הבוצי של קרב פשנדל ב 1916 שרד בגבורה. עכשיו עמד לפני משימתו הקשה ביותר להוביל את אחת ההסתערויות האחרונות הגדולות בהיסטוריה של חיל הפרשים. המשימה הייתה לבלום את מתקפת האביב של הגרמנים ב – 1918.
ה'ווריור' היה אחד ממיליון הסוסים שנשלחו לצרפת ורק ששים ושניים אלף מהם חזרו הביתה. הסוס האמיץ שימש את גנרל ג'ון סילי שהיה חבר קרוב של צ'רצ'יל. קשה לומר מי היה אמיץ יותר, הסוס או רוכבו. לא רעשי הפגזים, לא הפצועים ולא ריח המוות הרתיעו את ווריור מלשעוט קדימה.
חשיבות גדולה הייתה לבלום את התקדמות הגרמנים. הסוס עמד בגבורה בקרב בו נהרגו מחצית מהסוסים הלוחמים. ל'ווריור' לא הייתה הפוגה וכבר למחרת חזר לפעילות ועמד בראש מתקפה בה נפצע פציעות קשות יחד עם רוכבו הגנרל סילי ושניהם לא יכלו להמשיך בלחימה.
'ווריור' הצליח להחלים וחי עד שנת 1941, אך היה זקן מכדי לשוב לשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. הוא היה אחד מגיבורי המלחמה, נאמן, מסור, חכם ואמיץ מאין כמותו.
המיוחד מבין כולם היה 'נרו' עליו אפשר לכתוב ספר שלם. גור זאב גזעי יפהפה שלא נראה כמותו בעיר. אלביס פרסלי של הכלבים. פרווה שחורה וחלקה כיסתה את גופו כשלחזהו מעוין בצבע לבן צח. הפרווה מבריקה ונעימה למגע כמו משי טהור, כפות רגליו גדולות, אוזניו הזקופות מקשיבות לכל רחש. בקיצור, כלב מדהים. אבל… תמיד לאחר שורת מחמאות מגיע האבל הנוראי. הפעם זה מוחו ושכלו. כמה שנרו היה יפה ככה היה טיפש ואפילו קצת יותר.
בחווה המדהימה שלנו בוואדי רושמיה בחיפה היו כמה כלבים ומהם למדתי שלכל חיה, כמו בני-האדם, ישנם קווי אופי והתנהגות משלה.
אחת לכמה שנים, נרו היפה נבח. הייתה לו נביחה כל כך יפה וגברית עם קול בס של כלבים. כל כך רציתי להשוויץ אתו וחיכיתי לאיזו נביחה שכולם ייבהלו ואז אוכל להרגיע שהכלב תחת שליטה ואין מה לדאוג. נרו פשוט לא רצה לנבוח.
העמדתי שני סירים של בשר לכלבים. הושבתי במרחק את רינטין ואת נרו שימתינו להוראה ממני, לרוץ לסיר ולאכול. נרו רץ יחד עם רינטין לסיר שלו. רינטין נבון, מרפה ועובר לסיר השני ונרו אחריו. לא הצלחנו ללמד את נרו שלכל אחד יש את הסיר שלו. ניסיתי להכפיל את כמות הבשר בסיר של נרו, אך מאומה לא עזר. הוא רצה לאכול עם רינטין מאותו הסיר. וכלבים בדרך כלל לא אוהבים לאכול כשמישהו נוסף אוכל איתם מאותה הצלחת. גם רוב בני האדם הם כאלה.
יום אחד יצאנו לחיפה לטייל. כל הרחוב הסתכל עלינו, כלומר גם עליי. אני מוכרח להודות הוא פשוט יותר יפה ממני וזאת עד שמתברר האיי קיו שלנו. נרו פשפש בין השיחים ומצא איזה דג מקולקל. בלי לחשוב פעמיים לעס ובלע את כל האוצר. שיא הטיול אמורה להיות נסיעה באוטובוס לכרמל לכמה סידורים ואחר-כך הביתה. האוטובוס מלא מפה לפה. עמדתי במרכז, אחזתי במאחז היד ופטפטתי עם נוח מכר שפגשתי. נוח נגן הוויולה הראשי של תזמורת סימפונית חיפה והנושא כמובן מוסיקה. נרו רבץ למרגלותיי והיווה אטרקציה לנוסעי האוטובוס שמושיטים יד ללטפו מכל עבר.
לפתע קיבת הנירוסטה של נרו קורסת. כנראה לא עמדה במעמסה ופשוט פלטה עננת אוויר מצחין לאוויר החופשי. במקום להלאות אתכם בסיפור על הריח הנורא שמילא את חלל האוויר כולו, פשוט אספר שבתחנה הבאה נשארו באוטובוס, נרו, אני והנהג המסכן שפשוט לא הייתה לו ברירה והיה חייב להסיע את האוטובוס עד התחנה האחרונה. נרו חייך במבוכה ולא הבין לאן נעלמו כל המלטפים החביבים.
לכלבים יש יכולת מדהימה להעביר לנו מסר כשמשהו חריג, משהו לא בסדר. הכלב יודע מתי אנו מודאגים, כועסים או עצובים וזו לא יכולתם היחידה. חוש ריחם המדהים יכול לחשוף בעיות בגוף שלנו.
הבעלים של הכלבה 'קאולה' הייתה בהריון. והכלבה, נראה שהבינה שבקרוב יהיה בן משפחה חדש. בתחילת ההיריון הכלבה נראתה שמחה לראות את בטנה של בעליה תופחת, אך לפתע משהו השתנה.
ההתנהגות של הכלבה השתנתה. היא החלה להראות התעניינות יוצאת דופן בבטנה ההרה של בעליה. היא נבחה, הצמידה את ראשה לבטן וייבבה. 'קאולה' ניסתה להראות משהו, לרמוז על משהו. באותה תקופה החלו, עם התפתחות ההיריון גם כאבי גב עזים. הרופא בדק לא מצא סיבה רפואית לכאב וסבר שהכאב קשור לתינוק הגדל בבטנה.
עדיין הציקה לה התנהגות הכלבה. היא סיפרה את סיפורה בפייס בוק ואחת התגובות הייתה שיש להתייחס ברצינות להנהגות הכלבה ויתכן שישנה בעיה. הזמן חלף וההתנהגות המוזרה של הכלבה החריפה. בדיקה נוספת אצל הרופא גילתה שהיא עמדה בפני מוות בגלל זיהום נדיר וחמור בכליות.
היא הובהלה לבית-חולים וקיבלה טיפול מידי וכך בזכות כלבתה 'קאולה' היא ותינוקה שרדו. שבועות מספר לאחר הלידה זכתה, סוף סוף, 'קאולה' לפגוש את אחיה הקטן. הם נהיו חברים ממבט ראשון.
אי-אפשר לספר ולתאר את החוויה מבלי להקדיש לפחות כמה שורות לכלבים. למעט אריות וג'ירפות, זכינו לגדל בחווה מגוון של בעלי-חיים, אך הכלבים היו מעל כולם. "ליידי" כלבה קטנה לבנה, מעורבת עם שער ארוך וחלק. ליידי הייתה הכלבה היחידה שגרה בתוך הבית. דוברת גרמנית ורומנית על בוריין. מבינה את כל הנאמר, וזאת בנוסף לתרגילי קרקס שונים שפירי, ששלטה בחווה ביד רמה לימדה אותה לבצע בפקודה קלה.
לחפש את ליידי בבית זה פשוט לחפש את הרגליים של פירי, כי רק ביניהן היא הסתובבה. לא עזרו קללות ואיומים לשנות את מנהגיה של ליידי. לא פעם מעדה פירי וכמעט נפלה כשליידי בין רגליה מכשילה אותה, ללא כוונת זדון כמובן. כשפירי יצאה החוצה לחצר הייתה ליידי מלווה אותה, לא שועה להתחנפויות של שאר הכלבים ולא מרשה להם להתקרב.
כלב רועה גרמני מעורב שאוזניו נפולות, היה "רינטין". לחוכמתו יצא שם דבר. כנראה היה בן-אדם באחד הגלגולים הקודמים ובטוח שידע זאת. עם שנוי בטון הדיבור אליו השפיל את מבטו, הוריד את ראשו כנעלב. מרגע זה, כדי להרגיעו ולהחזירו למסלול לא מספיק ליטוף יציאת חובה. צריך סדרת ליטופים ופינוקים עד שהתרצה והיה מוכן לסלוח על העלבון, ומרגע שזנבו נכנס לפעולה חזר לעצמו.
כלבת זאב נוספת שלא בלטה בשום תחום, "דיאנה". למעט כשרון מדהים לשינה ונמנום דיאנה לא עשתה מאומה. היא חשבה שהיא נמצאת באיים הקריביים ואין לה שום תפקיד מוגדר שעליה לבצע. זיכרונות רבים ממנה לא נותרו בשל כך. אפילו כשכוש זנב היה מעייף אותה והיה מתבצע רק בימי חג מיוחדים או שזכתה בפרס הראשון בלוטו של הכלבים. במחשבה שנייה, יתכן ושרירי הזנב שלה פשוט לא היו מפותחים דיים והשמחה התבטאה אצלה בלב ולא בזנב.
רקסי הבולדוג היה הבוס הגדול של בעלי-החיים בחווה. הוא לא תקף ולא נבח. עצם נוכחותו גרמה לכל הסובבים לחוש שהבוס הגדול בשטח. רקסי היה מן תערובת של כמה כלבים. פודל לא היה מעורב כאן כי הוא היה גדול וחזק.
תקופת הייחום שלו השתרעה על פני כל תקופות השנה והרבה שנים. פילגשים בכל פינה בשכונת חליסה. הוא היה יוצא למסע תענוגות ועל מנת לספק את כל פילגשיו נעדר מן החווה השכם והערב. אף חתול לא העז להתחכך בו ואף כלב לא ניסה לשחק אתו. היה מגיע לחווה על מנת לאכול משהו, להראות נוכחות, לנוח ולצאת שוב למסעות הזימה שלו וזאת על חשבון ביסוס מעמדו בחווה.
רינטין, שגדל בינתיים והיה מקובל מאוד בין דיירי החווה החל לעקם פרצופו נוכח ההיעדרויות של רקסי, אך לא העז לנבוח מילה אחת מפיו. עד שיום בהיר אחד שהיה בערב, הכריז רינטין שזהו זה. עד כאן! חיש מהר משיח נביחות הפכה הבעיה לתגרת נשיכות. הצלחתי להפריד בין הניצים ואפילו לכעוס על רינטין, אלא שהפעם הוא לא נעלב. קרב הדמים הזה היה על מעמדו בחווה. לא עברה שעה קלה והקרב התחדש תוך רדיפות אחד אחר השני על ההרים סביב ורק ההד של קולות הקרב חזר והדהד בין הרכסים. לפנות בוקר נדמו קולות הקרב.
קשה היה לי לעצום עין. ידעתי שאחד מהם עלול למות ואולי אף שניהם. הכניעה הייתה לפנות בוקר. רקסי עזב את החווה פצוע וזב-דם בכל גופו, זנבו בין רגליו. הוא לא חזר יותר לחווה. רינטין הסתובב בגאווה כשזנבו מונף אל-על ולא התייחס לפציעות הרבות בגופו. את מעט הכוח שעוד נותר בו השקיע בנשיאת זנבו המונף, עד שהתמוטט. עברו ימים, רינטין התאושש חזר לאיתנו ושלט בבעלי החיים בחווה ברגל רמה. את מיטב זמנו השקיע בחווה ולא יצא לשוטט במקומות אחרים כמו קודמו.
שמועות עברו שרקסי על צלקותיו חי כהומלס ברחוב בחליסה. שכנים טובים נותנים לו מדי פעם משהו לאכול. אולי איזו פילגש עוד זוכרת לו חסד נעוריו, אלא שגופו התשוש והחבול שהוריד הרבה ממשקלו לא אפשר לו לחזור אחורה בזמן לימיו הטובים והיפים. יום אחד נעלם לגמרי. יש האומרים שעבר לשכונה אחרת, אך מי שהכירו יודע שבטח חיפש איזו פינה שקטה שבה יוכל להחזיר נשמתו לבורא באין מפריע. סיום קודר לחייו הסוערים של רקסי. לו היה חי בשכונה יוקרתית, יתכן והיו עושים סרט על חייו ומותו.
מספר רב של כלבים גדל בחווה, אך לא היו אבן-דרך, כך שלא הקדשתי להם סיפור מיוחד. במקביל היו תמיד בחווה מספר רב של חתולים שחיו בכפיפה עם הכלבים כמעט ללא תקלות. כלב מנמנם וחתול מתחכך ומתגרד בו ולהפך. אף אחד לא טרח להודיע להם שהם אמורים לרדוף אחד אחר השני ולריב.
נ.ב.
אני מוכרח להוסיף מספר מילים על דובי. כלב אנטיפת שלא הכיר אפילו את אימו. נבח על כל מה שזז. המדהים הוא שהגעתי לביקורים בחווה פעמים אין ספור ודובי לא רק שנבח, אלא כל שערותיו החומות סמרו וממש עמד לתקוף אותי. אני מודיע לו שזה אני ושיירגע. דובי לא האמין לאף אחד. אומרים שכלב נובח זה כלב שפוחד, אז אני מבלי לנבוח פחדתי יחד אתו דקות ארוכות עד שנרגע. יום אחד הוא נעלם. אף אחד לא ביכה אותו, לא חיפש ולא הביע מילות צער.
האם הכתבה עניינה אותך?