הדרישה: להמית כלב נשכן
שאלה: מה דינו של כלב שנשך אדם, לא פעם אחת אלא מספר פעמים? בעבר נגזר עליו מוות, אך לא עוד, אך הכלב מוכרז כמסוכן. אולם, במקרים חריגים הרדמתו תתבצע בגלל שהוא מהווה סכנה חמורה לציבור.
אלא שלפני עשרות שנים שופט השלום החיפני, רפאל חרסונסקי, נתבקש לחרוץ דינו של כלב נשכן למוות. הסיבה: הכלב נשך אדם יותר מפעמיים. בקשה כה קיצונית הפכה מיד להתעניינות ציבורית, ועיתונאים עטו עליה כמוצאי שלל רב.
מיד התארגנו העיתונאים, ובהם כתב הטלוויזיה הנודע עמוס כרמלי ז"ל, ועלו אל ביתו של בעל הכלב בשכונת נווה שאנן. הכלב לא היה בהסגר, אך הסתגר באחד מחדרי הדירה. העיתונאים באו לראיין את בעל הכלב, שכמובן התנגד למימוש הדרישה. אוהבי חיות התארגנו אף הם וטענו שלא את הכלב צריך להעניש, אלא דווקא את בעליו, משום שלא שמר על כלבו. סיכומו של דבר: השופט רפאל חרסונסקי לא הטיל על הכלב עונש מוות.
השופט הכיר את … הכלב
ידוע ששופטים נדרשים לפסול עצמם מלשבת בדין, אם הם מכירים אישית את אחד הצדדים המתדיינים לפניהם. נשיא בית משפט השלום לשעבר בחיפה, השופט המחוזי בדימוס אורי קיטאי, סיפר פעם את הסיפור הבא:
כלב נשך אדם, והנשוך הגיש לבית משפט השלום תביעה כספית נגד בעל הכלב. הלה נתבע לשלם דמי נזיקין, כלומר, פיצויים על הנזק הנפשי והגופני שגרם הכלב לתובע.
כאשר הצדדים התייצבו בפני אחד השופטים שמונה לנהל את המשפט, מה רבה הייתה פליאתם כאשר השופט פסל את עצמו מלדון בתיק. ומה היה נימוקו של השופט? ""אני מכיר את…הכלב".
עובדי בית החולים "הדסה" סובלים
משבר כספי פוקד את בית החולים "הדסה" בחיפה! התקופה: סתיו 1939. ציטוט: "ידועה לכם הפרשה הכאובה של עובדי בית-החולים 'הדסה'…זה למעלה משנה שעובדי בית-החולים 'הדסה' נושאים בסבל אי-תשלום משכורתם בזמן. בפגישות רבות עם הוועד המנהל של בית-החולים… דובר לא מעט בשאלת הבטחת תשלום שכר העובדים בבית-החולים. העובדים נשאו את סיבלם וחיכו בסבלנות מופתית לפתרון שאלתם החיונית ביותר. הם קיבלו עד עתה את משכורתם רק בשיעורין ובאיחורים גדולים. אולם עתה… כשל כוח העובדים ואין בכוחם להמשיך בעבודתם מבלי לקבל את שכרם הזעום בזמן".
לקרוא והלב נחמץ: "העובדים הודיעו…כי במקרה שלא תיפתר שאלת הסדרת תשלומי משכורתם וקבלת אחריות עבורה, הם ייאלצו להפסיק את עבודתם בבית-החולים מחמת חוסר אפשרות להמשיך בעבודתם מבלי לקבל שכר ובלי הבטחה לקבלה בזמן. בהכרה מלאה על כובד האחריות שבדבר, לא תהיה… כל הצדקה להכריח את העובדים בבית-החולים להמשיך בעבודתם כל עוד השכר לא ישולם לעובדים, וכל זמן שאין הבטחה להסדרת העניינים".
עד כאן הציטוט שקשור לבית-החולים. אכן, "הדסה" במשבר כספי לאור המסמך שאותו כתבה מועצת פועלי חיפה בתחילת אוקטובר 1939. המסמך נמצא בארכיון העיר חיפה, והוא נשלח לוועד הקהילה העברית בעיר. ובאיזה בית-חולים מדובר? ובכן, גם בחיפה היה באותן שנים בית-חולים ושמו "הדסה", אף הוא מטעם ארגון "הדסה". מיקומו: רחוב הטכניון, לימים רחוב שמריהו לוין, בבית שהקימה משפחת איתין. כידוע, לימים הוחלף שמו מ"הדסה" ל"רוטשילד" ומ"רוטשילד" ל"בני-ציון". גם מיקומו הוחלף, כידוע.
בעיית כשרות
פרשה נוספת בבית-החולים "הדסה" בחיפה: הפרדת חלב מבשר במטבח בית החולים. המועד: פברואר 1937. על כך אנו למדים ממכתב ששיגר מנהל בית החולים, ד"ר ברגר, אל לשכת הרבנות של הקהילה העברית בחיפה.
כך כותב המנהל: "במשך 15 שנה היה קיים בית-החולים 'הדסה' בחיפה מבלי שיהיה בו מטבח חלב מיוחד, וכל הזמן לא הייתה שום מחאה מצד לשכת הרבנות נגד זאת. רק לאחרי שקיבלתי את ההנהלה בבית-החולים, סידרתי מטבח חלב מיוחד, למרות הקושי הגדול שהיה כרוך בזה לרגלי הצפיפות הגדולה בבית-החולים, ולרגלי ההוצאות שבהן היה קשור הסידור הזה".
ד"ר ברגר המנהל מציין שבמשך 16 שנים בישלו בבית-החולים בשבת עבור כל החולים, ולשכת הרבנות כלל לא פנתה להנהלה בנושא זה. הפנייה הראשונה מהרבנות הייתה רק לפני מספר חודשים, ובתגובה החלו לבשל בערב שבת עבור החולים שמצבם אינו מסוכן. ואם לא די בכך, המנהל הודיע למשגיח הכשרות שבכל מקרה שימצא במטבח דבר שאיננו בסדר, שיתלונן בפניו ישירות. והנה, במשך תשעת החודשים האחרונים המשגיח לא התלונן אפילו פעם אחת. לאור זאת, מתפלא המנהל לקבל הודעה שמשגיח הכשרות נאלץ להסתלק מתפקידו.
ד"ר ברגר רואה בכך כפיות טובה מצד המשגיח וחיפוש תואנות משוללות יסוד. "כפי הנראה, כל הצעדים הנעשים על-ידי ההנהלה… בעמל כה רב כדי לשפר את המצב, נותנים יסוד למשגיח להתגולל עלינו ולהציק לנו. זהו עמלנו וזהו שכרו", כך כותב המנהל ללשכת הרבנות בחיפה.
הנה יוצא המרצע מן השק: לדברי מנהל בית-החולים, לשכת הרבנות שלחה לו מכתב איום ובו אולטימטום למנות פועלים דתיים במטבח. ד"ר ברגר מתקומם ושואל רטורית ומשיב שאם הכוונה היא להדיח את עובדי המטבח ממשרותיהם, הרי על הרבנות לדעת שעובדי המטבח עובדים לא בחסד אלא בזכות, ואין רשות למישהו להדיח אותם ממשרתם, אם לא פשעו. ואם כוונת הרבנות למנות עובדים נוספים בתור משגיחי כשרות, הרי שמדובר בהוצאה כספית ניכרת, "ואם אין לנו כסף לספק את הדרישות של פיקוח נפש, מניין יימצא לנו כסף לבזבוז למול דרישות מופרזות…של לשכת הרבנות?", שואל המנהל, ומבין המילים אפשר להבין עד כמה הוא כועס.
מי שחושב שלשכת הרבנות נבהלה ממנהל "הדסה" בחיפה, טעות בידו. במכתב תשובה, חברי לשכת הרבנות אינם חוזרים מדרישותיהם וקובעים שאין כל תועלת בהמשך הוויכוח האין-סופי, כלשונם, ש"רק תקלה יש בו, ושעל-ידי כך ממשיכים את המצב הפרוע בעניין הכשרות במטבח של בית-החולים…מה שלא ייתכן בשום פנים ואופן", כלשון הרב הראשי בחיפה ושאר רבני לשכת הרבנות המקומית.
שורה אחרונה של הרבנים: "אנו חושבים שבזה נגמר הוויכוח, ואנו מוכרחים לגשת לפעולה מעשית. ה-10 ימים ארכה למילוי דרישתנו… נגמרים ב-י' באדר, ואנו עושים לפנים משורת הדין ונותנים שוב ארכה, וזוהי האחרונה בהחלט, עד י"ז באדר". סוף ציטוט. איך הסתיימה הפרשה? מי יודע?