“תכתוב! תכתוב!” • מפגש אישי עם נשיא המדינה

 "יותר מ-2000 שירים? כול יום שיר?", התפלא נשיא המדינה, יצחק הרצוג, וחייך חיוך רחב. כך הקביל הנשיא את כניסתי לחדר קבלת האורחים במשכן נשיאי ישראל. 

היה זה ביום רביעי האחרון. הנשיא הרצוג מקיים נוהג תרבותי ראוי לציון: מידי פרק זמן הוא מארח במשכנו, כותבי ספרים ושירים מקרב תושבי ישראל, לרגל צאת סיפרם, ובו פרי כתיבתם. כך היה גם הפעם. הגעתי למשכן בלוויית נכדיי דניאל, מאיה וניב הקצין ובניי אורן ואוהד.

באולם הקבלה התאספו חמש חבורות מוזמנים, עד חמישה איש בכול חבורה. אחת מנשות המנהלה הזמינה כול חבורה זו אחר זו, לפגישה עם הנשיא. הוא הקביל כול אחת במשרד הצמוד וליווה אותה אל
חדר האירוח. לצידו התיישב "חתן המפגש" ומולם, כול השאר.

הנשיא הרצוג שאל כול אחד מן הנוכחים לשמו ולמעשיו, ואז פנה אל "חתן הפגישה" והתעניין בפועלו. סיפרתי לנשיא הרצוג על שיריי, וכי אני שוקד עתה על כתיבת ספרי השמיני, ובו עד כה 134 פזמונים. בין השאר אמרתי לו על  מעין "העברת שרביט":

בעבר הייתי דובר המועצה המקומית קריית טבעון, כאשר ראש המועצה היה שמואל אבואב. בינואר 2005 התפטר אבואב מראשות המועצה המקומית, לרגל התמנותו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, תחת השר…יצחק הרצוג.

לקראת סיום הפגישה ביים הנשיא את פרק הצילומים: תחילה אלה, אחריהם אלה, ואז הוא ואני.

לפני שנפרדנו סיפרתי לנשיא הרצוג שאני כותב באתר חדשות ידוע בשם "חי פה". הדגשתי בפניו את ייחודו של שם האתר, ואמרתי שאכתוב ב"חי פה" על פגישתנו.
הנשיא הגיב בחיוך רחב: "תכתוב! תכתוב!".
אז הנה כתבתי.

״את הפרח שלי״

במהלך הפגישה עם הנשיא נתתי לו בנפרד את השיר הפותח את ספר השירים שנתתי לנשיא:

שיר אהבה לרעיה: את הפרח שלי

א
חיוך כשלך כסכין בי חותך.
מבקיע הרים והכול בזכותך.
יצאתי לרעות בשדות של זרים.
משם לך הבאתי צרורות של זרים.
ב
הזר האחד של פרחי היסמין.
הסמקתי כולי. מי היה מאמין?
מצאתי כמותו רק על הר הארבל,
ואת גם אותו לא סירבת לקבל.
ג
הזר האחר רקפות הוא איגד.
בחרתי גם בו, כי. היה בו הגד.
הפרח הזה הן הבאתי רק לך,
אבל את בחרת את פרחי הלילך.
ד
חזרתי להר הירוק כתמיד.
הבאתי משם זר לילך כצמיד.
ברגע הזה את חזרת לחייך.
פתאום נעלמת. לא שאלתי אייך.
ה
חזרתי הביתה עטוף בזרים.
הבאתי אותם מרכסי ההרים.
רובם ככולם רטובים מן הטל.
מצאתי אותך כך ליד אגרטל.
ו
ואז גם הבנתי: הן פרח גם את.
אותך לא קטפתי. בעצם, כמעט…
רציתי רק בך את חדרי לעטוף,
ואת לא סירבת, כי מותר לי לקטוף…