גם המוח  צריך "תיקון ליל שבועות" מדי יום

בהקבלה ל'תיקון ליל שבועות'  שבו מתבצע תיקון רוחני/הכנה, כך המוח שלנו מבצע מדי לילה 'תיקון' פיזיולוגי משלו בזמן השינה. בתהליך מרתק הקרוי  “גיזום סינפסות", המוח מנקה קשרים נוירונליים מיותרים, מארגן ומחדש את המידע ומכין את התשתית הקוגניטיבית ליום המחר. תהליך זה מהווה המפתח לשמירה על חדות מחשבתית, גמישות מוחית ואריכות ימים.

הנוירופלסטיות – מנוע ההתחדשות היומיומי של המוח

עד לפני כ- 4 עשורים רווחה הדעה המדעית שהמח מתקבע אחרי גיל ההתבגרות והופך למבנה קשיח שאינו משתנה. על פניו זה נשמע הגיוני, שאם לא כך, והמח ישנה את המבנה שלו, כיצד יישמרו הרגשות שלנו, הזיכרונות, הלמידה, היכולת החישובית? הם עלולים להיעלם.

אולם בשנות ה- 80 של המאה הקודמת התמונה השתנתה לחלוטין. במרכז המהפכה הזו עומד מדען מוח אמריקאי, Michael Merzenich, הנחשב לאחד מאבות חקר הנוירופלסטיות – גמישות מוחית.

 מחקריו הראו כי המוח אינו קבוע וקשיח, אלא הוא מסוגל “לחווט” את עצמו מחדש בעקבות תרגול, חוויה, תנועה, למידה ואפילו שינוי בהרגלי חיים.

איך בכלל יודעים שהמוח באמת משתנה?

לכל איבר יש "חלקה" משלו במוח. אחד המחקרים המפורסמים של Merzenich ועמיתיו עסק בקופים. החוקרים גילו שכאשר הקופים תרגלו שוב ושוב שימוש באצבע מסוימת, האזור במוח שאחראי על אותה אצבע “גדל” והפך פעיל יותר.

כלומר המוח הקצה יותר “שטח מוחי” למה שמתאמנים עליו, בדומה למוחם של מוזיקאים אשר מתאפיין בקליפת מוח שמיעתית גדולה יותר העוזרת לעבד צלילים ולזהות דקויות של טונים ואינטונציה. לעומת זאת, אזורים שפחות השתמשו בהם הפכו פחות דומיננטיים.

זו הייתה אחת ההוכחות הראשונות לכך שמפות המוח אינן קבועות, אלא משתנות בהתאם לחוויה ולתרגול.

מחקר "נהגי המוניות של לונדון", גם מחקרים על בני אדם בריאים הראו שהמוח משתנה לאורך החיים. במחקר מפורסם בלונדון משנת 2000 נמצא כי לנהגי מוניות, שנדרשו לזכור אלפי רחובות ומסלולים, היה היפוקמפוס (מנבה האמון בין היתר על  זיכרון מרחבי) מפותח יותר בהשוואה לאנשים אחרים. ככל שצברו יותר שנות ניסיון כך השינוי היה בולט יותר.

המחקר המחיש שהמוח גמיש ומושפע לא רק מגיל או גנטיקה, אלא ממה שאנחנו עושים ביום־יום.

המוח יודע להשתקם לאחר פגיעה

הבסיס לכל תהליך שיקום מוצלח טמון בנוירופלסטיות, היכולת של המוח לחווט את עצמו מחדש ולפתח נתיבים עצביים חלופיים המאפשרים למטופל להחזיר לעצמו תפקודים מוטוריים וקוגניטיביים שאבדו.

כך לדוגמה, אצל אנשים שאיבדו חוש או יכולת מסוימת, אזורים במוח שינו תפקיד. למשל, אצל אנשים עיוורים, אזורים שבדרך כלל מעבדים מידע חזותי יכולים להתחיל להשתתף בעיבוד צלילים או מגע.

גם לאחר אובדן גפה המוח מתחיל לארגן מחדש את המפות החושיות והמוטוריות שלו, מה שמהווה את הבסיס להסתגלות לפרוטזות ושיקום תנועתי. בדומה, לאחר שבץ מוחי, מתרחש עיקוף של האזור הפגוע וגיוס של תאים בריאים שיוכלו להחזיר, בין אם באופן מלא או חלקי את התפקוד שאבד.

“כל אדם יכול, אם רק ירצה בכך, להיות הפסל של מוחו”

משפט זה, שנכתב כבר בסוף המאה ה-19 ע"י סנטיאגו רמון אי קחאל (אבי הנוירוביולוגיה המודרנית וחתן פרס נובל), מדגיש כי המוח אינו מבנה קשיח וסופי, אלא "פסל" דינמי שהאדם עצמו מעצב באמצעות מעשיו ומחשבותיו.

המוח האנושי נושא בתוכו את פלא הגמישות המוחית לאורך כל מעגל החיים. המדע מוכיח כי המחשבות, המעשים, הלמידה והחוויות שאנו בוחרים לצקת אל יומנו הם אלו שמפסלים ומחווטים מחדש את הרשתות העצביות בראשינו, ובכך מעניקים לנו את הכוח לקבוע כיצד ייראו חיינו.