(חי פה) – אביבה יער ז"ל, מן הדמויות החינוכיות הבולטות והאהובות בחיפה, הלכה לעולמה בגיל 98 והותירה אחריה מורשת חינוכית עמוקה, משפחה רחבה וסיפור חיים השזור בהיסטוריה של המדינה. יער, ששימשה במשך שנים כמורה וכמנהלת בית הספר היסודי דוד ילין, נחשבה לדמות מרכזית בעיצוב דורות של תלמידים בעיר. לצד עשייה חינוכית מסורה, חייה היו כרוכים גם בטרגדיה משפחתית קשה שהשפיעה על דרכה ועל אישיותה.
ילדות בעתלית ומשפחה שנטועה בהקמת הארץ
אביבה יער נולדה בשנת 1928 בעתלית, בתקופה שבה היישוב היהודי בארץ ישראל עוד עשה את צעדיו הראשונים. הוריה היו מן הפועלים הראשונים של חברת המלח וממקימי המושבה, מה שהפך את ילדותה לשזורה בעשייה חלוצית ובתודעה ציונית עמוקה. היא למדה בבית הספר העממי בעתלית, מוסד חינוכי קטן וצנוע שהעניק לילדי המושבה את יסודות הלמידה בתקופה שבה מערכת החינוך בארץ הייתה עדיין בחיתוליה.
כשהגיעה לסיום כיתה ח', עמדה בפני בחירה משמעותית: להפסיק ללמוד, כפי שהיה מקובל בקרב נערים ונערות רבים באותם ימים, או לעבור לחיפה כדי להמשיך את לימודיה בתיכון. אביבה בחרה בדרך הארוכה והמורכבת יותר, עברה להתגורר אצל דודים בחיפה והחלה ללמוד בתיכון בעיר. כבר אז התגלתה נחישותה, רצונה העז ללמוד והאמונה בחשיבות ההשכלה.
מסלול חינוכי וערכי שהחל עוד לפני קום המדינה
אביבה שאפה ללמוד באוניברסיטה, אך בחרה במסלול הוראה בסמינר דוד ילין בירושלים, כדי שתוכל לסייע כלכלית למשפחתה. אביבה עצמה הייתה חברה בהגנה לפני קום המדינה, התגייסה לצה"ל ופגשה שם את בעלה זאב. לאחר שסיימה את לימודיה בתחום ההוראה, החלה לעבוד בבית הספר דוד ילין בחיפה, מוסד שהפך לבית המקצועי שלה לאורך עשרות שנים.
הזוג יער התגורר בחיפה רוב חייהם, למעט תקופה קצרה בגליל בשל עבודתו של זאב. הם גידלו שלושה ילדים, איילת, נגה וארז, ברחוב יאיר כ"ץ, עוד לפני שהרחוב קיבל את שמו הרשמי. חייהם היו שזורים בקהילה המקומית, בבית הספר ובחיי התרבות והחינוך של העיר.
מחנכת מסורה ומנהלת אהובה
אביבה אהבה את עבודתה בכל ליבה. היא השקיעה שעות רבות בתכנון מערכות שעות, בהכנת שיעורים, בליווי תלמידים ובהובלת צוותי הוראה. נכדתה, מיכל קורן, מספרת כי סבתה הייתה מושקעת כולה בעבודת החינוך ועשתה ככל שביכולתה על מנת שהתלמידים והמורים ייהנו מהשהות בבית הספר ויפיקו ממנה את המירב. היא ראתה בעבודתה שליחות אמיתית, לא רק מקצוע אלא דרך חיים.
אביבה למדה כל חייה תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל, חלק במסגרת מסודרת וחלק באופן עצמאי. היא האמינה בלמידה מתמדת, בהעמקת ידע ובהבנת ההקשר ההיסטורי של העם והמדינה. גם לאחר יציאתה לגמלאות המשיכה ללמוד, לקרוא ולהתעניין בנושאים שהעסיקו אותה לאורך השנים.
טרגדיה משפחתית שהותירה חותם עמוק
לצד עשייתה החינוכית, חייה של אביבה עמדו בצל טרגדיה קשה. אחותה הצעירה, תרצה זרחי, נהרגה בשנת 1956 בפיגוע קשה באוטובוס אגד בדרך לאילת. תרצה הייתה בת 21 בלבד, צעירה מבריקה, בוגרת תיכון חוגים והסמינר הריאלי למורים, וסטודנטית להנדסת בניין בטכניון. היא נסעה לבקר את בעלה הצעיר צבי, שעבד כמהנדס בשירות צה"ל בדרום.
ערב נסיעתה כתבה להוריה מכתב מצמרר, שבו כתבה: "אני בטוחה שלא יקרה לי מאומה, אך על כל צרה… נסעתי לצביקה, לאילת, כי במקום בו נמצא הוא, שם מקומי, בטוב וברע". המכתב התגלה רק לאחר מותה והפך לסמל של כאב, אהבה ונבואה מצמררת.
ב־16 באוגוסט 1956 ארבה חוליית מסתננים חמושים לאוטובוס 361 ולרכב הליווי הצבאי שלו, בדרך הערבה. המחבלים פתחו באש, ותרצה נהרגה במקום. היא הייתה הקורבן האזרחי היחיד באירוע, לצד שלושה חיילי צה"ל שנהרגו ברכב הליווי. תרצה הובאה למנוחות בעתלית, המושבה שבה גדלה יחד עם אביבה.
הפצע הזה ליווה את אביבה לאורך כל חייה. היא נשאה את זכר אחותה בליבה, חילקה מלגה על שמה לתלמידים מצטיינים והקפידה לספר את סיפורה לדורות הבאים.
קשר עמוק לתלמידים ולבית הספר
אביבה הייתה דמות מוכרת ואהובה בשכונה. היא התגוררה סמוך לבית הספר דוד ילין, וכך פגשה את תלמידיה מדי יום גם לאחר שסיימו ללמוד. היא הייתה מתרגשת לראות אותם גדלים, מתבגרים, חוזרים לבקר אותה כחיילים במדים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. רבים מהם ראו בה דמות משמעותית בחייהם, מורה שהעניקה להם ביטחון, ידע וערכים.
נכדתה מספרת כי גם לאחר שהפכה לאלמנה בשנת 1990, אביבה ידעה למלא את זמנה בפעילות, בלמידה ובהנאה מהחיים. היא שמרה על קשר עם תלמידים, עם מורים ועם אנשי קהילה, והמשיכה להיות חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של השכונה.
מורשת חינוכית שנשארה חיה
אביבה יער הותירה חותם עמוק על מערכת החינוך החיפאית. היא הייתה מנהלת שהובילה את בית הספר ביד רמה, בחוכמה ובחמלה. תלמידיה זוכרים אותה כמחנכת ערכית, קשובה ומסורה. עמיתיה זוכרים אותה כמנהיגה חינוכית שהבינה את חשיבות הקהילה, את הצורך בלמידה משמעותית ואת הערך של קשר אישי עם כל תלמיד.
מורשתה של אביבה ממשיכה לחיות בין כותלי בית הספר דוד ילין ובזיכרונותיהם של אלפי תלמידים. סיפורה הוא חלק מההיסטוריה החינוכית של חיפה, חלק מהסיפור הישראלי וחלק מהמורשת המשפחתית של משפחת יער.
האישה הכי נחמדה, חכמה, מלאת ידע בהמון תחומים, רגישה וטובת לב שהיכרתי בימי חיי. אהבתי אותה כחברה, שכנה וידידת נפש. תחסר לכולנו. תנוחי במשכבך בשלום יחד וליד זאב הבעל, החבר ואיש הסוד היקר שלך. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים לנצח.