המלך שאהב מראות • אגדת עם עתיקה // טור סאטירה

המראה שהתקלקלה

פעם, לפני שנים רבות מאוד, במלכות רחוקה ששמה כבר אבד בין דפי ההיסטוריה, מלך על העם, מלך שנקרא בפי כול "נֵירוֹנְיָהו בֵּן יָמִינוֹס הַַמְּפוֹאָר".

לא היה איש בעולם שאהב את נֵירוֹנְיָהו יותר משאהב נֵירוֹנְיָהו את עצמו.

בכל בוקר, עוד בטרם פקחה השמש עין מאחורי ההרים, כבר שקק ארמונו כקן נמלים: סַפָּרִים העבירו קווצות שיער לרוחב פדחתו בסגנון הידוע כ"הלוואה וחיסכון", מְאַפְּרִים פִּדְרוּ, רַקָּמִים תִּקְּנוּ תפרים זעירים, מלבישים כרעו על ברכיהם כדי לקשור אבזם וליישר קפל וכל זאת כדי להכין את המלך ליום נוסף של התפעלות ממראהו.

בלב הארמון שכן חדר המראות הגדול, גבוה כמגדל פעמונים ורחב ככיכר השוק. במרכזו עמדה מראה אחת עצומה, ממוסגרת זהב ופנינים, וחלקה כאגם ביום ללא רוח.

שם היה המלך ניצב שעה ארוכה, מסובב את ראשו אנה ואנה, בוחן כל זווית, ולוחש לעצמו בקול רך ואוהב:
"הו, יופי שאין לו אח…
"הו, מלך גדול כל כך…"

אחר כך היה נכנס לחדרה של המלכה, ומשקיבל את אישורה פסע לו מעדנות אל מרפסת הארמון ונופף בידו לקהל הנתינים שנאסף שם כל בוקר, לחזות במלכו הנערץ.

אך הימים חלפו, והזמן, אותו גנב עתיק, כפוף וחצוף, לא פסח גם על שערי הארמון. בוקר אחד הבחין נֵירוֹנְיָהו כי המראה הישנה, חדלה מלהיות אדיבה.

קמט זעיר, כחריץ סכין, בקע בזווית פיו; צל עייף נח על לחייו והזהב שעל כתרו נראה, לראשונה, מעט עמום.

זעמו של המלך בער בו. "מי העז לקלקל את המראה המושלמת שלי?" רעם.

הוא התרוצץ בארמון ועבר מחדר לחדר בחיפוש אחרי מראות נוספות, אך כל מראה הראתה לו תמונה שלא החמיאה לו. אחרי המראה העשירית קרס המלך על כיסאו, כאשר קוצב ליבו הולם בפראות.

המראה ה-11

המלך הנרעש זימן מיד את מאסטר הזְכוּכִית, יוצר המראות הגדול שבממלכה, וציווה עליו להכין מראה חדשה, מפוארת פי שבע, כזו שלא רק תשיב את יופיו האבוד, אלא אף תוסיף עליו כהנה וכהנה.

ביום חגה של המראה האחת עשרה נאספה כל החצר.

תופים הלמו וחצוצרות הרעידו את האוויר. המלך לבש את בגדי המלכות ואת הגלימה המוזהבת בשוליה, נעל נעלי זהב ופסע בצעד מלכותי אל מול המראה החדשה.

הוא הביט בה – ונשימתו נעתקה.

במראה ראה את עצמו לבוש חליפה אפורה פשוטה, עומד בחדר צר וחשוך, מושיט מזוודה עמוסת מטבעות זהב לידיו של איש זר, שעיניו בוערות כגחלים, ריח רע עולה ממנו ועל ראשו כרוכה בנדנה ירוקה כעשב רעיל. האיש צחק צחוק נמוך, מצמרר.

"הסירו את זה!" צרח המלך, "זה לא אני! גינזו! שִׁיברו את הדבר המקולל הזה!"

המראה ה-12 וה-13

המראה ננעלה במרתפי הכלא, ויוצר מראות חדש הוזמן, מר זְכוּכִית הַשֵּׁנִי. הוא הבטיח שלמות.

אך במראה השתים עשרה ראה המלך את עצמו מתכווץ באימה במרתף אפל, אוזניו מכוסות בידיו, בעוד מעליו נשמעות צעקות, חרבות מתנגשות ודם ניגר. והוא, אינו עושה דבר. רק מסתתר.

פניו של המלך החווירו כסיד. "זה לא אני!" לחש, "גינזו גם אותה, ומיד!".

במראה השלוש־עשרה, אותה ייצר עבורו זְכוּכִית השלישי, הופיע המלך כדמות עלובת נפש, מעוותת ולבושה ברישול. הדמות עסקה בהצקה והטרדת קשישים שעברו ביער, והתגאתה בכך בקול רם.

המלך ברח לחדרו להתנחם בזרועות המלכה היפהפיה וטובת הלב. שוב נגנזה המראה, והמלך כמעט ואיבד תקווה.

ואז הגיע הזגג.

המראה ה-14

הזגג היה זקן ושקט. גבו כפוף היה, אך עיניו החכמות נצצו כעיני ינשוף בלילה.

הוא לא הבטיח מאומה. רק ביקש יום אחד של שקט, הרבה כסף וקמצוץ אבק כוכבים מן הגינה האחורית של הארמון.

כאשר הוצבה המראה הארבע עשרה כבר היה המלך המיואש עייף מן הטקסים, ולא טרח אפילו להתלבש. לא היה שם משי ולא זהב. רק גופו העירום, חיוור ושברירי בבגדיו התחתונים, הוביל אותו לעמוד אל מול המראה.

הוא נשם נשימה עמוקה – והביט.

במראה מולו ניצב גבר צעיר, גבוה, חזק ורחב כתפיים, שגלימה אדומה כלהבת השקיעה מתנופפת מאחוריו. על חזהו זהר סמל עתיק, אות של מושיע מן האגדות. עיניו של הגבר בערו באור הצדק והאמת, ועל פניו הסתמן חיוך שקט של מי שתמיד ידע שהוא חזק וצודק.

המלך הזדקף במלוא קומתו. לבו תפח מגאווה. התרגשותו הגדולה השכיחה ממנו לגמרי שהוא איננו לבוש, והוא פסע בקלילות ויצא אל המרפסת הגדולה, כדי להפגין את גדולתו מול נתיניו שנאספו בחוץ.

כבוד למלך

הנתינים הביטו וראו אדם זקן ועייף עומד מולם בתחתוניו, רועד, אך עיניו בורקות באמונה ולא ידעו את נפשם. שקט מחריש מילא את הכיכר.

אך אז חש, קִישְׁקַשְׁתָּ, הווזיר הגדול לענייני נפנופים, אל המרפסת. הוא נופף בידו וקרא בקול גדול: "הבו כבוד למלך!", ונֵירוֹנְיָהו בֵּן יָמִינוֹס המפואר התעשת. הוא נעץ בנתיניו מבט מלכותי והניף את ידו לברכה.

העם התעורר מיד. כל הנתינים מחאו כפיים, הריעו, וקראו קריאות הערצה, כאילו ראו לראשונה בחייהם מלך אמיתי.

ורק ילד אחד, שישב על כתפי אביו, לחש: "אבל אבא… אין עליו כלום."

האב המבוהל הידק את אחיזתו, הפנה מבטו אל ההמון ואז שוב אל המרפסת.

"שתוק" גער לבסוף בלחש, בבנו הקטן ואז קרא בקול רם: "כך נראים גיבורים."

המראה הראשונה, שנשכחה אי שם במרתף הקודר בו אוכסנה, הייתה אפלה כלילה. אך איש כבר לא הביט בה.