א
הבכיין התורן רק הקיץ משנתו
וחיש-תיכף ״שייף״ את שרידי משנתו.
לאחר ששטף בדמעות את פניו
וניגב במטלית רטובה את עיניו
ב
הוא הציץ מחלון דירתו וראה
איך גולשת לה שוב השיטה הרעה
במורד הרחוב שנגמר בלא כלום,
והותירה טיפשים במצב כה הלום.
ג
אז מיהר הבכיין ונתן את האות,
ובעוד זיו פניו מתמלא בדמעות –
הוא זעק את בכיו והמשיך ליילל.
במקביל הוא החל אלילו להלל.
ד
הבכיין, בין דמעה לקינוח אפו,
הוא כיסה במטלית חלולה את כפו.
אז נשא את עיניו הדומעות למרומים
וספד לכול מי שיצאו מרומים:
ה
״אלוהי הכוכב שקוראים לו יקום:
אל תיתן לאליל שיוביל כאן עקום
את כול אלה אשר לו סוגדים משום מה,
רק בגלל שאומר שארצם כה קסומה״.
ו
לאחר שרוקן את נרתיק דמעותיו
וחיסל את כול מלאי ערימת שטויותיו –
התפנה הבכיין התורן בבכי מר,
והודה שיותר אין לו כלל מה לומר.
ז
אז פצחו מלאכי השרת בשירה,
זאת למרות שיודעים הם לשיר רק שיר רע.
הנשמות הרעות שוב הודו לבוראן,
וגרמו הן סיפוק לבכיין התורן.

