לקראת ט״ו בשבט, חשוב לזכור שגם לעצים נשמה. עתים הם קמלים, עתים הם פורחים ברוב תפארתם. כך סיפורו של עץ דקל בחצר אחד הבתים בחיפה:
א
דקל, דקל, אין תוחלת:
הכנימה בך אוכלת.
כעמוד חיוור טיפסת;
עלומיך כבר פיספסת.
ב
דקל, דקל חף תיתורת.
איומה לך תספורת.
אפורים כשק עליך.
כעורים הם כה עליך.
ג
מי יידע את שיעוריך?
מי יזכור עוד נעוריך?
עלובים הם גם חייך.
הכורת יבוא עליך.
ד
דקל, דקל רב הגובה,
נעלמו ימי השובע.
מי יזכור עוד עלומיך?
הן ספורים הם עוד ימיך.
ה
המביט בך בצער
מזקן, ילדון ונער –
שואלים אז כול רואיך
אי הדקל אחריך.
ו
גם אדם, כעץ החורש,
הן ייבש גם בו השורש.
אם הדקל כבר איננו,
מה שווה אדם ממנו?…
ז
ופתאום חסדי הטבע:
זה העץ שינה הצבע.
האפור חלף, איננו
לטובת ירוק גננו.
ח
כך אדם כעץ היער,
בימי שרב וסער:
גם יידע קדרות וייגע;
גם יידע חיים בלי פגע.
😍אורי "שרון", אתה כותב ב-"חי פה"!; אזי, הכל "חי" ב✨️-"חיפה היפה"… ויש תקווה גלויה עם "שימור" טוב-מטיב גם ל"אריכות-ימים"😭