סיפורים מחוץ לקופסה • פרידה

סיפורים מחוץ לקופסה – בסדק הצר שבין השגרה לבלתי אפשרי

כיף לגלות דברים חדשים

בן ישב במושב האחורי, מחזיק בידו את הדוב החום שלו, מביט החוצה מבעד לחלון בנוף המדברי בגווני צהוב וחום שחלף על פניהם.

הרכב דהר קדימה. הם היו לבדם על הכביש הריק.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל בן.

דניאל, אביו, הביט אליו דרך המראה. "זה כמו שסיפרנו לך, חמוד. אנחנו נוסעים לטיול במדבר. נקים שם אוהל ללילה ונישן בו ובבוקר נצא לטייל ונתרחץ בבריכות מים באמצע המדבר. זה יהיה כיף."

נעמה, אמו, הסתובבה אליו: "זאת תהיה הרפתקה של שלושתינו," אמרה בחיוך.

"הרפתקה? מה זה הרפתקה, אמא?"

"הרפתקה זה לעשות משהו חדש שלא מכירים. כמו שעכשיו אנחנו מטיילים למקום חדש שעוד לא היינו בו אף פעם."

בן חשב על זה קצת. "זה לא מפחיד?"

"קצת," ענה דניאל. "זה בעיקר מרגש. זה כיף לגלות דברים חדשים. בשביל ליהנות מהרפתקה צריך להיות קצת אמיץ. אתה אמיץ, בן?"

"בטח שהוא אמיץ," אמרה נעמה בחום. "בן הוא הילד הכי אמיץ בעולם."

בן חייך, אבל אז, ברגע אחד, השתנה העולם.

יעל ענק עם קרניים גדולות ומעוקלות חצה בריצה את הכביש, ממש לפני המכונית.

בן ראה במראה את פניו של אבא מתכווצים. פיו של אבא נפתח באיטיות, כאילו ניסה לצעוק משהו, אבל בן לא שמע שום קול. ידיו של אבא סובבו בכוח את ההגה, אבל הרכב לא רצה להקשיב. הוא נע בכיוון אחר, כאילו יש לו רצון משלו.

לבן נראה שהזמן נמתח כמו גומי. הדוב החום נתלש מאחיזתו, ריחף לרגע באוויר מולו, מעל למושב, בתוך הרכב, כאילו שכח שצריך ליפול, ואז נעלם.

במושב הקדמי, נע ראשה של אמא הצידה בתנועה איטית וחלומית, שערותיה מתפזרות כמו בסרט.

העולם החליק הצידה, הכביש התרומם. השמיים היו למטה, הכביש למעלה, ואז שוב להיפך. גלגל ענק סובב את כולם יחד: בן, אבא, אמא, המושבים, הרכב, הכל בתוך מכונת כביסה אדירה.

ואז נעצר הכל. היה רק שקט גדול ואור לבן חזק.

בית חולים

בחדר בבית החולים היה אור בהיר לבן וחזק. בן שכב במיטה, מחובר לצינורות ומוניטורים.

אבא, דניאל ואמא נעמה, עמדו לידו והתבוננו בו בדממה.

תקופת ביניים

בן פקח את עיניו במיטה שלו בבית. אור לבן עדיין הציף את החדר.

הוא קם ויצא מהחדר. הוריו עמדו שם, בקצה המסדרון, כאילו חיכו לו כבר מזמן.

"בוקר טוב, בן," אמר דניאל.

"בוא בן, הכנתי ארוחת בוקר," אמרה נעמה.

שלושתם אכלו את ארוחת הבוקר בשתיקה. אחר כך שיחקו בטאקי.

בן ישב ליד השולחן וצייר. אחר כך קם והביט מהחלון החוצה. הוא לא ראה כלום, העולם שבחוץ היה ערפל חלבי.

בערב, ישבו שלושתם סביב השולחן ואכלו בשתיקה.

כעבור כמה זמן שאל בן: "מתי חוזרים לבית הספר?"

"כשתרגיש מוכן, בן," ענתה נעמה בעדינות.

לחישות במסדרון

בלילה, התעורר בן משנתו. הוא שמע לחישות במסדרון.

"נעמה, אני חושב שהגיע הזמן לתת לו ללכת…"

"אני לא בטוחה שאני מוכנה… אני צריכה עוד קצת זמן… הוא צריך עוד זמן…"

"אני חושב שהגיע הזמן לשחרר…"

נעמה נאנחה. "אני מבינה… אתה צודק… כנראה שבאמת הגיע הזמן…" אמרה לבסוף בכאב.

בבוקר קם בן, התייצב מול המראה והתבונן בשתיקה בדמותו שנשקפה שם. היה נדמה לו שהדמות במראה מנסה לומר לו משהו, אבל הוא כבר בעצם ידע.

במראה, ראה את אביו ואימו מופיעים מאחוריו.

אמא נעמה כרעה לצידו וליטפה את לחיו.

"אתה מוכן, בן?" שאל אבא דניאל בקול רך.

בן הנהן. דמעות החלו לזלוג מעיניו. שלושתם התחבקו.

האור סביב החל להתבהר בהדרגה.

חזרה

בן פקח את עיניו לאט. אור בהיר. קירות לבנים. הוא שוב שכב במיטת בית החולים, מחובר לצינורות ולמוניטורים.

"דנה!" קראה האחות תמי בהתרגשות.

האחות דנה הגיעה בריצה. היא הייתה המבוגרת והמנוסה בין השתיים. "מה קרה?"

"הגיבור שלנו מתעורר. הוא חוזר אלינו!"

שתי האחיות עמדו משני צידי המיטה. בן ניסה להתרומם ולא הצליח. הוא ויתר וחזר לשכב על גבו.

"גיבור שלנו… אל תמהר…" אמרה דנה ברוך.

בן ניסה שוב, אבל תמי אמרה: "לאט לאט… אתה יכול עוד לנוח קצת… תתאושש…"

בן הסתכל סביב, מחפש משהו. "אמא… אבא…" לחש.

האחיות הסתכלו זו בזו ולא ידעו מה לומר.

בן עצם את עיניו למספר שניות. אחר כך פקח אותם שוב, הסתכל בתקרה, ונשם נשימה עמוקה.

הוא ידע.

פרידה