ראש השנה לאילנות

חג, שמעמדו בלוח השנה העברי היה משני ודחוק למדי, אך באה לו עדנה מסוימת בימי חידוש היישוב היהודי בארץ -ישראל.

לשני עמודי התווך של ההתחדשות היהודית, המודרניזציה והחילון, זימן ט"ו בשבט אתגר הולם ומפתה.

למודרניזציה – משום שהפרודוקטיביזציה של העם היהודי הייתה חלק בלתי נפרד מחזונה של התנועה הלאומית וכך, באורח פרדוקסלי, "השיבה אל האדמה ואל הטבע" הייתה גם היא לאפיק של מודרניזציה.

לחילון – משום שט"ו בשבט מעולם לא היה עמוס במשא עודף של הלכות וחומרות דתיות, ולא היה צורך להוציא הרבה "ישן" כדי לפנות מקום ל"חדש".

המקור הראשון בכתב המציין את ט"ו בשבט כאחד המועדים נמצא במשנה, במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי בית שמאי: ובית הלל אומרים: בחמישה עשר בו". מדובר ביום המציין את התקופה שבה החל כוחם של הגשמים להיחלש וכוחה של החמה לגבור, עד ט"ו באב, בדיוק כעבור מחצית השנה, שאז מתחיל כוחה של החמה לתשוש וכוחם של הגשמים לגבור, וחוזר חלילה.

ט"ו בשבט הוא היום הקובע לתרומות ולמעשרות שמפרישים מהיבולים ונותנים לכוהנים וללווים

יש מקום לסברה כי ראשיתו של החג במנהגים קדומים של העם, שהתפרנס רובו מעבודת האדמה ומגידול צאן. ייתכן גם שחמישה-עשר בשבט היה חג טבע קדום, שיסודותיו פגאניים. וחגגוהו באמצע החודש, במילואו של הירח. הניסיון להעתיקו לראשית החודש, המיוחס לבית שמאי, נועד, אולי, לנטרל את מנהגיו העממיים-המאגיים. ייתכן מאוד שגם הפיכתו לתאריך המציין מעין "שנת מס אזרחית" (לעניין מעשרות ותרומות), הייתה בגדר ניסיון נוסף להתגבר על האופי העממי-הפגאני שהיה לחג.

מנהגי עדות ישראל

קשה לדעת מה היה אופיו של החג העממי הקדום, ורק מנהגי עדות ישראל השונות, שכמה מהם נשמרו עד הזמן האחרון, מעידים על מנהגיו וטקסיו. רובם קשורים בשמחת האילנות בחגם ובפרייה ורבייה. כך, למשל:
בכורדיסטן נהגו הנשים לפזר צימוקים ודברי מתיקה סביב העצים, מתוך כוונה להעצים את פוריות העצים ואת פוריותן שלהן. נשים עקרות נהגו ללכת בחשכה אל העצים ולחבקם, כדי שיוכלו להעתיק את ההיריון, המתחיל באילנות בלילה זה, אל גופן. הן נהגו לומר: "הוי עץ, הריונך לי/והריוני לך/. בשנה זו אתעבר/ כשם שאתה נותן פרי/ כך אני אתן פרי".
באפגניסטן נהגו יהודים לומר כי בט"ו בשבט מיטהרים האילנות ועצי הפרי בגשמי הברכה ומתייחדים ומתעברים לכבוד השנה החדשה.
בתימן ראו החקלאים היהודים בט"ו בשבט את עת זיווג האילנות.

יתכן כי בימים קדומים נתפס ט"ו בשבט (על סמך שיבוצו הנודע בפתחה של מסכת ראש השנה, כמו שנזכר לעיל) גם כיום הדין של האילנות. הד לכך נמצא בסיפורי עם המסופרים בפי עדות ישראל השונות ואף בפיוטים מן המאה ה10, המיועדים לתפילת "שמונה עשרה" של יום חמישה-עשר בשבט ומבטאים חרדה לשלום העצים ופריונם ותפילה לשלומם.

מתי נעשה ט"ו בשבט לחג של ממש?

בשאלה מתי נעשה ט"ו בשבט לחג של ממש חלוקות הדעות: יש גורסים שהדבר התרחש כבר בימי הבית השני, ואילו אחרים גורסים שהמפנה התחולל רק במאה ה.16, אמנם כבר במאה ה11, פסק רבנו גרשום "מאור הגולה" שחלים עליו איסורי הספד ותענית ציבור, כנהוג בחגים אחרים. אבל מתוך הטקסטים העומדים לרשות החוקר בן זמננו ברור כי רק במאה ה-16, באמצעות קבלת האר"י, שודרג מעמדו של החג.

במסגרת החידושים הריטואליים של המקובלים נמצא ט"ו בשבט, המועד הנחבא אל הכלים, מתאים ביותר להתחדשות דרמתית, הן מצד החיבור אל ארץ-ישראל, שעמדה במרכז כיסופי הגאולה הלוריאניים, והן מצד החיבור אל פירות הארץ, שקליפותיהם ועסיסם נתגלו כ"צופני סודות עמוקים מני ים".

המקובלים גם נהגו לערוך "סדר ט"ו בשבט" (המקביל בכמה מרכיביו ל"סדר פסח"), שבמרכזו התנהגויות
סמליות וטקסים ריטואליים. נוסחו של טקס זה זכה לתפוצה רבה בספר "חמדת ימים" משנת 1763, שעניינו במנהגי החגים, והוא שימש בסיס לקיומו של חג ט"ו בשבט בקהילות היהודיות ספרדיות ומהן התפשט גם לקהילות יהודיות בארצות אשכנז. הטקס כולל הסבה אל שולחן מקושט וערוך, ישיבה בצוותא, אכילת מינים רבים של פירות ושתיית ארבע כוסות של יין לבן ואדום. במהלך הטקס נקראים טקסטים מקראיים וחז"ליים הנוגעים לאילנות ולפריים, מתוך הדגשה של המשמעויות המיסטיות הכרוכות בהם. מנהגים משפחתיים עממיים של ט"ו בשבט כללו אכילת "פירות חמישה-עשר" מארץ-ישראל (שהיו בדרך כלל פירות יבשים), מתוך נתינת משמעות של כיסופי גאולה לאכילה זו.

במושבה "יסוד המעלה" שבגליל העליון נערכה לראשונה בשנת 1884 נטיעת עצי שקדים. בשנת 1980 אימץ הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, מנהל ביה"ס של הברון בזיכרון יעקב, את רעיון הנטיעה הטקסית של עצי הנוי בידי ילדים ומתכונת זאת השתרשה מאז. חגיגת נטיעות החלה בתהלוכה של נוטעים תוך שירה וקריאת פרקי מקרא. יתכן, שהייתה גם השפעה של טקסים אירופאיים בהם יצאו באחד במאי כדי לטעת עצים בשולי העיר. הסתדרות המורים החליטה בשנת 1908 לחייב את מוריה בקיומו של יום נטיעות בט"ו בשבט, ואין ספק, כי הדימוי של נטיעה ושל השתרשות, התאים מאד לאופייה של חברת מהגרים.

בט"ו בשבט תש"ט כוננה הכנסת, ויום זה נחגג כיום הולדתה.