סיפורים מחוץ לקופסה • הפגישה

סיפורים מחוץ לקופסה – בסדק הצר שבין השגרה לבלתי אפשרי

הזר

הוא פסע ברחוב בצעדים כבדים ומהוססים. נשימותיו היו כבדות וקצובות. הוא עבר בין בתים וחצרות, עיניו סורקות כל פינה, כל פרט מוכר שהזמן כמעט מחק.

אבל הרחוב השתנה. הכול נראה אחרת.

הוא המשיך, נחוש להגיע אל מחוז חפצו, יודע שהוא צועד לקראת משהו שדחה זמן רב מדי.

אישה צעירה חלפה על פניו, דייר רחוב דחף עגלת תינוק שבורה מלאה בסמרטוטים, שני אנשים עמדו ליד דוכן פיס ושוחחו עם המוכר. הוא לא הקדיש להם תשומת לב מיוחדת וגם הם לא הביטו בו.

בהתפצלות הרחובות עצר לרגע. "זה הרחוב!" לחש לעצמו, ופנה לימין. הוא הציץ בפתחי בתים, מהסס, בודק את זיכרונו מול המציאות המשתנה.

ליד אחד הבתים נעצר. "זה כאן?" אך מיד נוכח שטעה. "לא…" מלמל והמשיך הלאה.

"הכול פה השתנה, זה נראה אחרת…" לחש לעצמו.

ואז, לפתע, משהו התלכד. הזיכרון והמציאות נפגשו. "זהו! זה כאן… זה כאן…" קרא, קולו רועד מהתרגשות.

הוא פנה בשביל הכניסה לאחד הבתים והרחיב את צעדיו, כאילו חושש שאם יאט, יאבד את האומץ.

מול הדלת נעצר והביט ארוכות בשלט על הדלת. "ארז".

הוא חיכה מעט כדי להרגיע את נשימותיו. אחר כך לקח נשימה עמוקה, הושיט את ידו אל הפעמון ולחץ.

הצליל נשמע היטב בתוך הבית.

הוא חיכה פרק זמן שנראה לו נצח.

אחר כך שלח את ידו שוב אל הפעמון, אך השיב אותו מששמע צעדים מתקרבים מעבר לדלת.

הדלת נפתחה.

הילד

מולו עמד ילד כבן עשר, שהביט בו בסקרנות מהולה בחשד.

"שלום," אמר הזר, קולו רועד מעט. "אהוד ארז גר כאן?"

הילד המשיך להתבונן בו ולא אמר דבר.

הזר נע במקומו באי נוחות. לרגע דימה שהעיניים החדות והחקרניות הסוקרות אותו בקפדנות שכזאת הן של אדם מבוגר.

"זה סבא שלי," ענה הילד לבסוף במעין התרסה.

הזר לא ידע מה לומר.

הילד הוסיף להתבונן בו באותן עיניים חודרות שלו, ואז אמר לפתע: "אני יודע מי אתה."

הוא נדהם. "אני לא חושב שנפגשנו…"

הילד פסע צעד קדימה והתבונן בעניין בפני הזר. "יש תמונה של שניכם במדים במגירה ליד המיטה של סבא," הסביר, "הוא סיפר לי עליך."

ליבו החסיר פעימה. "מה הוא סיפר לך עליי?"

"הוא דיבר עליך לפעמים. הוא אמר שהיית החבר הכי טוב שלו. שאלתי אותו למה אתה לא בא לבקר אותו…"

"ומה הוא אמר?"

הילד נאנח קלות והזר דימה לראות כעס בעיניו. "הוא אמר שפעם פגעת בו מאוד ומאז אתם לא מדברים. הוא מאוד הצטער על מה שקרה."

דמעות עלו בגרונו. "גם אני…"

הכעס בעיניו של הילד שכך מעט. "אני יודע למה באת!" אמר בביטחון, שהזר לא ציפה לו.

"באמת?"

"סבא אמר לי שיום אחד תבוא לבקש סליחה. הוא חיכה לך."

הזר התקשה לשלוט בעצמו. הדמעות איימו לפרוץ לעיניו.

"הוא חיכה לי כל השנים האלה? הוא מחכה לי? אני יכול לראות אותו?"

הילד נראה מופתע מהשאלה. עברו שניות ארוכות לפני שענה.

"לא… סבא מת לפני שנה…" אמר לבסוף. ניתן היה לשמוע את הכאב בקולו.

קולו של הזר נחנק. "באמת? לא ידעתי… אני מצטער…"

הילד התבונן בו ארוכות, תווי פניו התרככו.

אל תבכה

"אל תבכה," אמר לבסוף. "סבא הצטער שלא באת, אבל הוא אמר שחברים טובים תמיד חוזרים, ושצריך לדעת לסלוח להם, גם אם הם לפעמים פוגעים בך. זה מה שהוא אמר, אז אני חושב שהוא סלח לך."

הזר מחה את הדמעות מעיניו בגב ידו. נראה שמצא בדברים האלה מעט נחמה.

"זה… טוב לשמוע," אמר, "זה מאוד חשוב לי. תודה."

הוא שתק לרגע ואז הוסיף: "אני חושב שאלך עכשיו."

הוא החל להסתובב בכבדות, אבל קולו של הילד עצר אותו.

"סיפרתי את זה גם לאמא. אמרתי לה שבסוף בטוח תבוא," אמר הילד.

הזר קפא במקומו. הוא חזר ופנה אל הילד. "ומה היא אמרה?"

"היא צחקה ואמרה שסבא כבר זקן וקצת מבולבל לפעמים," הכעס ניכר בקולו של הילד והוא הרים מעט את קולו, "אבל זה לא היה נכון!"

הזר חש את הכאב. "אתה אהבת את סבא שלך, נכון?" אמר ברוך.

דמעות עלו בעיניו של הילד. "כן. אהבתי אותו… הכי בעולם!" אמר בקול חנוק ומיד חזר לכעוס: "אבל אמא אמרה שהוא מבולבל ושהדמיון שלי שוב משתולל. היא תמיד אומרת שהדמיון שלי משתולל!"

ואז הוסיף: "…והיא אמרה שאין שום סיכוי שאתה תבוא, כי…"

המשפט נקטע בפתאומיות. משהו בפניו של הילד השתנה, כאילו נזכר במשהו. הוא התבונן בזר בחשדנות ופסע צעד אחורנית.

"למה היא חשבה שאין סיכוי שאבוא?"

עננה חלפה על פניו של הילד, אך הוא לא אמר דבר.

האם

"עם מי אתה מדבר, מתוק?" נשמע קול אישה מבפנים.

"עם איש אחד בדלת," קרא הילד בחזרה. "הוא שאל על סבא. עכשיו הוא הולך."

הוא הביט בזר בדאגה. "כדאי שתלך עכשיו," לחש.

אישה כבת ארבעים הופיעה בדלת והתייצבה מאחורי הילד. היא הניחה את ידה על כתפו, והביטה החוצה בפליאה.

"חמוד שלי… אבל אין פה אף אחד," הכריזה לבסוף ופרצה בצחוק.

ידה הסיטה תלתל סורר ממצחו של בנה. "מתוק שלי, הדמיון שלך שוב משתולל…"

הילד לא ענה. פניו היו רציניות ועיניו נשארו ממוקדות בזר.

הזר הסתובב והחל להתרחק. כמו צל בשקיעה, הלכה דמותו והתפוגגה אט אט, עד שנעלמה לחלוטין באוויר עוד לפני שעזב את שביל הכניסה לבית.

הפגישה ◄ צפו