"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר; תמיד יוביל התצלום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיני;" (רולאן בארת, מחשבות על הצילום, עמוד 10).
כשהתכוננתי לכתיבת הטור גללתי על פני תמונות רבות בתקופה של כשנתיים מעידן הקורונה שהחלפנו חבר, לאותה תקופה, ואני, דרך הווטסאפ. כאשר אנשים שהכרתי, ודאי אנשים שהיו חשובים עבורי בתקופה כזו או אחרת בחיים, הולכים לעולמם, אני חוזרת למילים שכתבנו ולתמונות שצילמנו. השבוע נתבשרתי כי החיפאי איש חיל הים ומרינת הקישון, חזי קשת, מצא את מותו בביתו שבים. בעודו צולל לצד היאכטה שלו, מסוג בוואריה 34, נדם ליבו. התמונות, כמו בציטוט לעיל של רולאן בארת, הנציחו רגעים בזמן, שאמנם לא ישובו עוד אך מבט בהן משמר את מה שהיה, על המים.
בילדותי בחיפה, כשהיינו יוצאים מהעיר לכיוון הקריות, הייתי מתענה מריח הקישון (במלעיל כמובן). לא היו מזגנים במכוניות והחלונות הפתוחים הבטיחו ללא רחמים שהריח יידבק למולקולות האוויר לשעות רבות אחר כך. הנחל העכור היה מצער למראה ורק לשמוע את המילה 'קישון' היה גורם לפניי להתעוות. למרות זאת, ימאות בבית הספר תרגלנו שם ואיכשהו אני עדיין כאן כדי לספר. עם סטיגמה כזאת הופתעתי כשחבר מעמק הירדן לקח אותי לראשונה לביקור ביאכטה של חזי שחונה במרינת הקישון. לומר לכם שנקי שם כמו בפורוס ביוון יהיה לשקר, אבל כן כדאי, למי שטרם פגש בסצנת השיט בחיפה, להכיר את אנשי המרינה.
אתחיל באהבתי לים ולנמל חיפה בפרט. מי שקורא את הטור שלי מתחילת הדרך כבר נתקל בכך, כך גם מי שקורא את ספריי. כשההוצאה לאור ביקשה שאכתוב סיפור קצר לאסופת סיפורים בנושא "דרך", ידעתי מיד שארצה לכתוב על דרך המים, על הפלגה ועל סקיפרית ביאכטה. רק עניין קטן עמד בדרכי, אין לי מושג מה זה להיות סקיפר! נזכרתי במכר שפגשתי בחדר האוכל של הקיבוץ שסיפר לי שבין היתר הוא סקיפר מוסמך וגלשנו לשיחה ארוכה על אהבתנו המשותפת לים. ביקשתי את עזרתו במחקר והוא הגדיל ועשה, לקח אותי לפגוש את חזי. שם, על יאכטת "קשת ים", ישבנו שעות רבות כשמצטרפים אלינו חברים מיאכטות אחרות ולכולם סבלנות אין קץ לשאלותיי הרבות.
הסיבה שרבים היו פנויים לשיחה הייתה הקורונה. אסור היה להפליג וכך יצא שבמשך החודשים בהם עבדתי על הסיפור, בעצם כתבתי על יבש ואף מפרש לא עלה ברוח בטרם ראו אור מילותיי.
מאז, מימשתי רבות את הזכות לשוט. חזי היה מורה במהותו וכל מי ששט איתו לקח חלק, אם בתורנות על ההגה, בהרמת והורדת העוגן ועד הכנת קפה למי שכמוני, יחידי הסגולה, לא סבל ממחלת ים ויכל לשהות במטבח, כשהפלגנו לאשקלון בין הסגרים. חשבתי שלהפליג זה עניין כספי רב ולהפתעתי המחירים הוגנים וכל אחד שרוצה, יכול. הייתי גם עדה להפלגה עם הלומי-קרב שאנשי המרינה עובדים איתם, לקראת משט לזכר אנשי הצוללת דקר ועוד אירועים יפים שמתרחשים באחד המקומות שאהבה נפשי בעירנו חיפה.
ליבי עם החברים במרינה שאיבדו את הסקיפר של קשת ים ומקדישה לכם את הסיפור כמעט 1,000 מייל, שהגיבורה שלו היא היאכטה נושאת הזיכרונות שלי: בוואריה 34. את המסע הזה תפרו עבורי חבריי הסקיפרים ויש הרבה מחקר מאחורי כל משפט ונקודת ציון בשיט הארוך שלפניכם. הסיפור הזה משלב בין אהבתי לקיבוץ לאהבתי לחיפה ולים והוא יקר מאוד לליבי. מקווה שתהנו מקריאתו. (מצורף למטה).
גמר חתימה טובה, שישובו חטופינו הביתה ונוכל לראות את המפרש הלבן שבאופק. לו יהי.
פרטי הספר:
כמעט 1000 מייל מאת: לילי מילת, בתוך אסופת "צומת דרכים", יהלומים הוצאה לאור, 2021.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
סיפור קצר: כמעט 1,000 מייל / לילי מילת
לא.
לא. לא. לא.
לא.
בבקשה, לא.
פליז.
אבל אני יודעת שזה אבוד.
אני מכירה את ההרגשה הזו.
טוב מדי.
לפני שלושה חודשים
סופיה חלתה והצעתי לה עזרה. החיוך המתוק שלה שבה את ליבי עוד מהיום הראשון שחזרתי לקיבוץ. מובן שסירבה, הגאווה הרומנית לא נתנה לה להסכים.
נדרשה לי שעה להגיע למתפרה ולאסוף את הכביסה המקופלת. היא הייתה מקפלת ואני הייתי מקשיבה. אנשים מבוגרים הם החולשה שלי. אני רואה אותם ורוצה את הסיפור שלהם.
למדתי להגיע במשמרת של שני בערב, אז הייתה לה סבלנות ותוך כדי קיפול הייתי דולה ממנה פירורי חיים. עליה ועליו. לפני הדמנציה.
אחרי כשבועיים סופיה אישרה שלמדתי כהלכה את הקיפול המדויק. שלא כמו שאר חבריה לעבודה, סופיה הקפידה לקפל את בגדי החברים כמו בחנות בוטיק תל אביבית. וכך קיפלנו והפלגתי עם סופיה ובעלה, יאיר, מסביב לעולם. ניכר שאין מקום שאפשר להגיע אליו ביכטה שלא ביקרו בו. שאלתי אותה פעם אם הפסיקו לשוט בשל מחלתו של יאיר. לראשונה מאז הכרנו סופיה כבר לא חייכה וענתה שלא. חיכיתי. היא לא הוסיפה מידע ואני לא שאלתי. איכשהו ידעתי לא לשאול אותה על ילדים.
יאיר היה גבר יפה תואר. אפשר לראות זאת גם היום, כשהוא חולה ומבולבל. איש עצום ממדים, ונשבעת שיש לו מתג מדליק כישופים בעיניו, שהן הרבה יותר מכחולות מצוירות, כמשיכות פיקאסו בתקופה הכחולה שלו.
תמיד חשבתי שגם הוא, כפיקאסו, מסתיר כאב גדול תחת הכחול הזה. אולי הדמנציה בכל זאת ברורה לו אף שהרופא טוען שהוא אינו סובל. הייתה לי חולשה אליו ממבט ראשון, ומוזר הוא שגם לו יש פינה חמה אליי. איכשהו, הוא תמיד זכר את שמי ותמיד שמח לראות אותי. אף כי אחרי דקות ספורות היה נעלם בתוך עצמו.
בסופו של דבר סופיה הסכימה לקבל את עזרתי. אני מודה שנעלבתי שלא רצתה אותי בביתם כמבקרת. אמרה שעכשיו, כשהיא חולה ויש מטפל צמוד ליאיר כי היא לא יכולה לטפל בו בעצמה, לא נעים לה לארח. אולם על המרפסת בחוץ, לזמן קצוב שבו הרגישה חזקה מספיק, היינו יושבות. לפעמים יאיר הצטרף.
לפני חודש
"ארי," המטפל של יאיר קרא לי. חייכתי ממקומי וקמתי לאסוף את הכביסה שלהם מהתא, סימון 109 ירוק. הוא תמיד מגיע בצהריים. מעניין שהיום הקדים.
אולם הכביסה נשמטה מידיי והתפזרה על הרצפה.
כל הקיפול היפה שהשקעתי, שסופיה כה אהבה, התקמט, חולצה אחר מכנס אחר מגבת.
וכל זה כי המטפל של יאיר לא חייך.
וידעתי.
בערב שאחרי הלוויה של סופיה הסתגרתי בחדרי. לא רציתי לענות לדפיקה על הדלת. ובכל זאת.
"אריאלה," יאיר במקל ההליכה שלו, נתמך על ידי המטפל, הושיט לי יד. ונשברתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מאז. תחושת הכאב הייתה מוכרת לי ועדיין לא הבנתי איך אני בוכה על סופיה כמו שבכיתי על רונן שלי, שעזב ואולי בכלל על יאיר שלה אני בוכה.
הוא התיישב על הרצפה לידי וחיבק אותי. יאיר, עם הדמנציה ועם עיני הפיקאסו שנצבעו שקוף ואדום. ישבנו כך עד שהמטפל הושיט את המעטפה.
סופיה הורישה לי את הבוואריה 34 – היכטה שלמדתי לפנטז עליה מסיפוריה, זו שלקחה אותם מסביב לעולם. מה לי וליכטות? אבל יאיר אמר לי, "אריאלה, סעי." ושקע בתוך עצמו.
זה היה מוזר. כשהגעתי למעגן הקישון ניגשתי ישר לבוואריה. כאילו מרוב סיפוריה הרגשתי מי היא היכטה של סופיה.
לפני שבוע
מכל הסקיפריות שראיינתי בחרתי את עתליה. כזאת בחורה אני צריכה איתי. אנרגיות מדהימות, חיוך על הפנים ושמש בעיניים ובמקרה שלה, גם בשיער.
היא ניסתה לשכנע אותי לבחור מסלול אחר אבל אני התעקשתי על זה שסקרן אותי יותר מכול בסיפוריה של סופיה. מסלול ירח הדבש שלהם. מחיפה ועד לֶפְקָדה שביוון. לשמחתי עתליה הייתה פנויה לצאת למסע מייד.
למחרת התקשרה אליי ואמרה שיש שתי בעיות. הראשונה, הסקיפרית הנוספת שהייתה אמורה לצאת איתנו ביטלה, והבעיה השנייה היא שאח שלה צריך אותה.
"אין מישהו שיוכל להיות איתו?"
"קרה משהו ששבר אותו השבוע ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד. אולי…"
"אולי מה?"
"לא, זה הטיול שלך. אני לא רוצה לקלקל."
"אם לא תהיי איתי בטיול זה יקלקל יותר."
"חשבתי שנוכל לצרף אותו אלינו. הוא אוהב את הים, אולי זה יעשה לו טוב. חוץ מזה הוא סקיפר טוב יותר ממני. הוא זה שלימד אותי את העבודה. וזה כמובן יפתור לנו את בעיית החיפוש של הצלע השלישית."
היססתי. אני לא ממש טובה עם גברים. חוץ מיאיר, שהוא מבוגר ולא מזיק.
"אם הוא נחמד כמוך, אני מניחה שזה יהיה בסדר," נכנעתי לבסוף. מתעלמת מהרעד שחלף בגופי למחשבה.
"תודה, ארי! לא תצטערי. אומנם תמיר לא מדבר הרבה, אבל הוא ויקיפדיה היסטורית מהלכת ונוכל לכייף כשהוא ישמור על היכטה בעגינות."
היום
"ארי־אלה," תמיר הנהן אליי ברשמיות. רק את שמי אמר בדגש על אלה. לא אהבתי את התחושה. רציתי לברוח. למעשה הסתובבתי והתכוונתי לעשות בדיוק את זה, אבל נתקלתי בעתליה ובחיוך המאיר שלה ונרגעתי מעט.
"מוכנה לכבוש את הרוח?" היא שאלה ואני חייכתי.
הרוח הזו שסופיה סיפרה עליה, זו שמספרת לך סיפור חדש ומפתיע בכל יום מחדש, זו המראה לך את הדרך, את הכיוון, אותה אי אפשר לכבוש, אבל לשבועות הבאים אתן לה להוביל.
היציאה לדרך השכיחה ממני את התחושה הרעה. אני כנראה סתם מפחדת להתקרב לאנשים מאז רונן. התמיר הזה לא עשה שום דבר רע. אז מה אם הוא זועף רוב הזמן. עתליה אמרה שעוברת עליו תקופה קשה. מי כמוני יודעת. החלטתי להניח לו ולעניין והתמקדתי במלאכת השיוט.
התפלאתי לגלות על עצמי שמייד הבנתי מה לעשות. כנראה יש לי חוש ל"סקיפריוּת" או שסיפוריה של סופיה השפיעו עליי. בזמן שתמיר הודיע לחיל הים על יציאתנו, עתליה כבר מצאה אותי מנתקת את כבל מתח החוף. היא קימטה את מצחה בשאלה ואני משכתי בכתפי.
כשההגה בידיים של עתליה, יצאנו מהמעגן מול הרוח.
נשמתי את מלח הים והרגשתי נקי. רגוע. כמו לחזור הביתה. נשענתי על הרלינג והתמסרתי למרחבים, מצד אחד עכו העתיקה מתרחקת ומהצד השני אופק נפרש. תמיר הרים את המפרש הראשי והתכוננתי לסייע בהרמת מפרש החלוץ, אולם משהו אחר קרה.
"עתליה!" צרחתי.
לא רציתי להסיט עיניים מהמראה הקסום ביותר שראיתי אז המשכתי לצעוק אל האופק "עתליה!" ואפילו פעם אחת, "תמיר!" קולות השמחה של שניהם אישרו שאני לא מדמיינת. לווייתן. לווייתן ענק, או לא יודעת מה גודלו אמור להיות, מבקר בישראל!
ההתרגשות הסירה את המחסומים. קפצנו וצהלנו כמו ילדים. אפילו תמיר חייך. מייד אחרי שהלווייתן חלף הבטתי בו. רציתי לראות אם גם לזה יישאר אדיש. או שפשוט רציתי לראות.
החיוך שלו לא היה מופנה לים.
לא.
לא. לא. לא.
"אממ, בחילה." הנחתי יד על פי וירדתי למטה. התא הקטן שלי מתחת לכל מה שהתרחש על הסיפון העליון סיפק הגנה זמנית מכל הרגשות שפרצו אל הים הפתוח. תחושת דז'ה וו נלוותה. כאילו הייתי כבר בתא הזה, מנסה להסתיר את אותם רגשות בדיוק. תהיתי אם גם סופיה הייתה נחבאת כאן מיאיר. פניו של רונן עלו מחייכות בעיני רוחי. למה הוא מגיע אליי עכשיו? עבדתי קשה כל כך לשכוח. להחביא. והתחושה הזו עם תמיר כה מוכרת. אוי לי ואבוד לי.
***
לימסול
על שולחן האוכל הקטן עתליה פתחה את המפה לבקשתי. רציתי לראות את כל המסלול שלנו, קצת כמו להמריא מעלה מהים ולראות את הדרך. עמדנו להגיע ליעד הראשון שלנו, לימסול, קפריסין. קרוב ל־300 קילומטרים, שזה בדיוק הזמן לתדלק את היכטה.
"אז כמה סך הכול יוצא המסלול?" שאלתי אותה בין לגימת אספרסו אחת לשנייה. אני צריכה להוריד קצת את כמויות הקפה שאני שותה אבל אם חוסר השינה הזה יימשך, אני צריכה משהו שיתדלק גם אותי.
"כמעט 1,000 מייל," זה היה תמיר. הרמתי ראש לחלון הפתוח לסיפון העליון. לרגע פניו של רונן החליפו את תמיר ועכשיו באמת חשתי בחילה. תמיר קימט את מצחו, "הבחילה לא עברה?" הנהנתי פעם אחת ושבתי לבהות במפה.
אחרי שטיילנו על חומות טירת לימסול והסמקתי כשתמיר סיפר על ריצ'רד לב הארי, שנישא לברנגריה בטירה זו והכתירה למלכה, עתליה הציעה שנלך לחוף.
"נראה לי שאוותר על זה, לא סובלת את החול השחור של החופים כאן," אמרתי.
"היית כאן כבר?"
אמרתי שאין לי מושג למה אמרתי את זה. צחקתי וסיפרתי שסופיה שנאה את החול כאן אז זה כנראה דבק בי. אבל זה כבר התחיל להיות מטריד ולא משעשע כל משחקי הסופיה–אריאלה.
קסטלוריזו
יצאנו בסירה קטנה אל המערה הכחולה. עתליה טענה שיש לה כאב בטן מארוחת הדגים שדגנו בדרך למעגן היפה של האי. אני מרגישה שמשהו מוזר קורה בימים האלו בין האחים. הם נראים כאילו יש ביניהם ויכוח סמוי. לילה אחד שמעתי אותה אומרת לתמיר: תתגבר על עצמך או שהטיול הזה ייגמר רע. אני מקווה שהוא לא על סמים או משהו. מייד אני מבטלת את המחשבה. אני יודעת איך נראה מסומם. בגלל אחד כזה אין לי את רונן. מה?! מאיפה הגיעה המחשבה הזו? רונן הרי עזב אותי, אפילו שהתחננתי אליו שלא.
"את בסדר, ארי־אלה?"
"למה אתה קורא לי ככה?! אתה לא יכול לקרוא לי ארי או אריאלה נורמלי?"
"אולי אני פשוט לא נורמלי," הוא רכן לאוזני והרמתי את האף, ככה גבוה. לעזאזל איתו.
החנקתי פיהוק. קמנו מוקדם למערה הזו, כי רק בשעות הבוקר כשקרני השמש דרומה, כמו שאמר הויקימיר – כן, יש לי כבר כינוי לנודניק הזה – יהיה לנו את האפקט הרצוי שנתן לה את שמה, המערה הכחולה.
האיש שחתר בסירה הקטנה כל הזמן הסתכל עלינו וחייך. גם כן מעצבן. ואולי אני מעצבנת וחבל שלא קמתי מוקדם יותר כדי לשתות קפה. הוא סימן משהו ולא הבנתי אבל תמיר הבין והוריד את ראשי למטה, עוטף אותי בידיו. הוא לא יכול היה פשוט לומר לי להתכופף?! ניסיתי לדחוף אותו ממני אבל התנועה הזו, שמלטפת את שערי הזכירה לי משהו, וכמו שהזיכרון הגיע כך הוא חלף ושכחתי מזה בשנייה שהתרוממתי בתוך המערה והבטתי אל פתחה.
כחול אף פעם לא יהיה אותו כחול עבורי. הצבע הזה, שמתחשק לטבול בו ולא לצאת ממנו, איבד את תשומת ליבי רק כששפריץ קפוא נחת עליי. תמיר קפץ למים. השתדלתי לא להביט בו אבל כמה שלא ניסיתי ככה העיניים שטפו את גופו.
"בואי."
"נראה לך?! המים קפואיייים!!! מה אתה עושה?"
"עכשיו את כבר רטובה, בואי," הצחוק שלו שהיה כה חריג והתפאורה הזו סביבנו, שכחתי מכל דבר שאינו כאן ועכשיו.
צפתי להנאתי על הגב עד שחשתי בידו בתוך שלי. ונתתי לזה להיות.
קוֹס
ליד המרינה, נושק לקו המים. ביקרנו בתֶרְמָה, במעיינות החמים. שמתי לב שתמיר שכשך רק את רגליו. יש לו תחבושת קבועה המכסה את כף ידו עד הזרוע והוא אף פעם לא מוריד אותה. בדרך כלל הוא נכנס למים אבל כנראה המעיינות החמים לא מסתדרים עם מה שיש לו שם ביד.
בערב עתליה קפצה לבקר חבר על יכטה אחרת ואני בחרתי להישאר. רציתי קצת זמן לעצמי. הופתעתי לגלות את תמיר על הסיפון. חשבתי שיצא עם אחותו. אני לא ממש מבינה מה סטטוס יחסינו אבל משום מה הרגשתי בנוח לשאול אותו.
"אז מה קרה לך ביד?"
"את דואגת שלא אעשה את עבודתי?"
"אתה יכול לא לענות פשוט, במקום לומר שטויות." טוב, אין לי כוח אליו הערב, החלטתי לרדת חזרה לתא שלי.
תמיר תפס בזרועי והמגע שלו היה כמו כוויה על עורי. "את רוצה לדעת מה קרה ליד שלי ארי־אלה? את באמת רוצה לדעת?" המבט שלו לא שחרר ופתאום הבנתי שלא. אני לא באמת רוצה לדעת. מה שלא יהיה שקרה לו שם, אני לא רוצה לדעת מהו. בלעתי רוק ולא יצאו לי מילים אז נענעתי בראשי והלכתי.
עתליה, שהספיקה לחזור בינתיים, הביטה בי מעמדת הסיפון. נופפתי לה לומר שהכול בסדר, אפילו שדבר כבר לא היה בסדר.
רגע.
"עתליה?" חזרתי אליה, "לא היינו אמורים להפליג קודם לקאש ולקקובה, העיר הזאת ששקועה במים?"
עתליה החווירה.
"ארי?" לחשה, "אני חושבת שהיית יותר מדי זמן בשמש. את לא זוכרת שמצאנו אתמול בערב את הפואמה של שייקספיר על ונוס ואדוניס באינטרנט כי תמיר התעקש שאומרים שבקאש הם התהלכו להם על החוף?"
"אה, כן כן, זוכרת. נראה שאני באמת זקוקה לשינה טובה," צחקתי.
לא מצחיק.
אתונה
לא זכרתי את האקרופוליס אבל הייתה לי ידיעה שביקרנו בו היום. אולי כל המסע הזה היה טעות. אולי אני לא פנויה לתפוס את הרוח במפרש.
הרגשתי בנוכחותו. משהו בים מקבל צבע אחר כשהוא שם. זה מטופש, אני אומרת לעצמי ובכל זאת, לא הסתובבתי אליו, לא יכולתי, מייד הוא יקרא את מחשבותיי. אולי עוד מעט ילך לענייניו. אולי אחרי שירווה את צמא מבטיו.
הלב שלי פעם ודפק, וזיעה קרה כיסתה אותי. החזקתי חזק, שלא ארעד ואתנשף ואסגיר. הייתי עסוקה כל כך בניסיונות השליטה העצמית ולא שמתי לב שתמיר התקרב, עד שהוא סובב אותי והצמיד את גבי אל הרלינג ואת גופו לגופי ואת ידיו אל שערי, אל גבי, ועוד רגע את ראשי ושפתיי אליו.
קל כל כך להיכנע. קל כל כך להתמסר.
"לא, אל," הנחתי יד על פיו. הוא נתן לי להוביל, לומר לו. מה אומר לו? נרעדתי ובחרתי כמו תמיד, באמת. "אני לא מכחישה את המשיכה אבל אני לא רוצה לעשות עם זה משהו." הנשימות המואצות שלי וידיי הרועדות סתרו אותי או רצו לסטור לי, על ההזדמנות הנחמקת. הסרתי את ידי מעליו.
כף ידו ליטפה בעדינות אוהבת את פניי והנשיקה ליד פי, מעין מקום לא מנושק, לא בלחי ולא על השפתיים, הייתה חטופה כל כך, שלא הבנתי שקרתה כלל, עד שהרחיק את פניו והצמיד אותי לחיבוק ארוך.
תעלת קורינתוס
"תעלת קורינתוס מפרידה בין צפון יוון לדרומה. את התעלה החלו לחפור ב־1881," תמיר אמר.
"כמה זמן לקח להם?" שאלה עתליה.
"הם סיימו ב־1893."
תמיר הפסיק להסביר ובכלל שמתי לב ששניהם שתקו. נאלצתי להסב מבט מהתעלה היפה ולהביט בהם. "מה?"
"איך את יודעת?" שאלה אותי עתליה.
"יודעת מה?"
"מתי סיימו לחפור את התעלה. אמרת שאת לא יודעת היסטוריה."
"אה, כן, נכון. אין לי מושג מאיפה זה נשלף. בטח מהסיפורים של סופיה."
שמתי לב ליד המתאגרפת של תמיר ולא הבנתי מה הבעיה שלו. למען האמת, התחילה לעייף אותי ההתנהגות שלו. עזבתי את שניהם וישבתי על הספסל בירכתיים, ליהנות מהיופי הזה של התעלה. פלא שנבנה בידי אדם, הרבה לפני האמצעים הטכנולוגיים של היום.
מפרץ פטרס
עתליה שוב נעלמה כשעגנו. יכולתי לומר לה משהו אבל ראיתי איך היא והחבר ביכטה ליד נהנים יחד, אז למה לקלקל לה? היא לא אשמה שהרגשות שלי כשאח שלה בסביבה גואים כמו גלי הים.
"אויש, אין לי כוח לשמוע על מלחמות," אני מתלוננת כשויקימיר מספר לי על קרב לֶפַנְטו בין הקואליציה הנוצרית לעות'מאנים ועל מרחץ הדמים ההדדי שהיה שם. "אין לי סבלנות לשנאה המיותרת, לקרבות, למוות, אתה לא יכול לספר לי על איתקה…"
השפתיים שלו משתיקות אותי. משתיקות את רצף המחשבות. לא בדיוק משתיקות, יותר נכון שוטפות. גל. מערבולת חושים ותמיר אחד עם שפתיים שיודעות.
כל זה רק מנשיקה? הידיים שלו יציבות על גופי. אחת מצמידה מאחור ואחת מאוגרפת בשערי. לא נושמת. לא נושמת. האוויר של תמיר סמיך מדי. יותר מדי.
"ארי־אלה, למה היית חייבת להיות," להיות מה? למה אתה לא מסיים משפטים? לא משנה, אני באפיסת כוחות רגשית.
התעוררתי. נרגעתי. יופי. זה היה רק חלום. תמיר לא באמת נישק אותי. לא באמת, אוי לי. אני בתא שלו. שומעת אותו במטבחון שליד. למה אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן? טוב, יש כאן מישהו שיכול לתת לי רמז מה בדיוק קרה.
אני קמה ועומדת ללבוש את הסווטשרט של תמיר שזרוק בארון ליד, אבל משהו משתק אותי. הצבע הירוק בולט על הבד השחור. 109 ירוק. המספר של סופיה ויאיר. מה לעזאזל?
"למה יש לך סווטשרט של סופיה ויאיר?"
ההפתעה בעיניו מופיעה ונעלמת מהר כל כך שאני שמחה שנעצתי בו מבט. אחרת ההסבר שלו על כך שיצא איתם לשוט פעם היה מתקבל על הדעת. משהו כאן מוזר. אני תופסת את עתליה ששוב הלבינה כסיד, מביטה בנו כאילו מחכה לאיזו אפוקליפסה.
חורים. יש חורים במסע הזה. רגעים שלמים שאינם. הימים והלילות חולפים ואני לא בטוחה כיצד ביליתי בהם. אני מביטה במראה, בתא השירותים הקטן ועיני סופיה מחזירות אליי את חיוכן.
אני. מאבדת. שליטה.
לֶפְקָדה
"אח שלי מוצא חן בעיניך." זאת לא הייתה שאלה אז לא עניתי. "את לא צריכה לדאוג. זה הדדי."
"ממש," גיחכתי, "מה מסגיר אותו? זה שהוא התרחק מאיתנו איך שעגנו? כאילו לא יכול לסבול עוד רגע כאן ביכטה."
"זה לא מה שאת חושבת ארי. תמיר – "
"טוב, אפשר להעביר נושא? אמרנו שנצא קצת הערב לפאב הקובני."
"אני יודעת, יודעת. פשוט, נראה לי שאכלתי משהו לא טוב. מעדיפה להישאר," היא לא סיימה את המשפט ומהקולות שהשמיעה נראה שהלילה אשאר על הסיפון.
כשהצצתי בתאה לראות אם היא רוצה כוס תה, עתליה ישנה חזק. הבטתי בחוף והחלטתי שטיול בין אנשי לפקדה יעשה לי טוב.
המקום נראה מוכר. הלכתי כיודעת את מקומה. בכל המסע הזה אני מרגישה את נוכחותה של סופיה. כאילו היא מנחה אותי. כאילו אני והיא אחת. רגליי נשאו אותי להוואנה, לפאב הקובני. איך ידעתי לבוא לכאן?
נגינת פסנתר נישאה והקפיאה אותי. אני מכירה את השיר הזה. קרבתי לחלון והבטתי מבחוץ פנימה.
"come sail your ships around me and burn your bridges down…"
לא.
לא.
לא.
[1]"we make a little history baby, every time you come around."
העיניים של תמיר, המנגן בפסנתר ושר, ננעצו בי מבעד לחלון. גם הוא נראה המום. רציתי לברוח ורגליי לא הסכימו לזוז. רציתי לנשום רגיל. רציתי. בעיקר רציתי את רונן.
"אלה?" לא. "אלה? חזרת אליי, אלה?" תמיר התחנן. ידעתי מה הוא מבקש. הזיכרון שחזר שטף כצונמי, מאיים להטביע אותי. ואני לא רציתי לחזור. "אלה, בבקשה," תמיר אחז בגופי המפרכס.
"לא."
"כן, בבקשה כן."
לא רציתי לחזור לעולם שבו אני זוכרת בדיוק למה אין את רונן ואיך תמיר ואני איבדנו אותו.
אבל, ניק קייב או איך שרונן היה מכנה אותו, ניק מערה, החזיר אותי לערב יום הולדתי השמונה עשר, לפעם הראשונה שתמיר ניגן ושר את השיר הזה, בדיוק כאן, בפאב הוואנה בלפקדה. אני מביטה בו בעיני עגל ורונן מגלגל את עיניו. ורק בסופו, בפזמון האחרון, תמיר מביט בי, מספר לי את מה שעד אז רק העזתי לחלום.
***
לפני… לא יודעת כמה לפני
לא יודעת כמה זמן עבר מאז יום ההולדת ההוא.
"יום הולדת שמח, ארי! אלה!"
הייתי הורגת אותם אם לא הייתי שמחה כל כך להתעורר עם הקולות שלהם. רונן ותמיר!
בבית קראו לי ארי, אבל תמיר, הבן המאומץ שלנו בקיבוץ, תמיד קרא לי אלה. הוא אמר שהוא לא היה שם בהתחלה, אבל הוא יהיה עד הסוף. בבית צחקו ואני כבשתי את פניי בידיי.
וזהו. התאהבתי בו כבר מגיל חמש עשרה.
אחי הגדול, רונן, ותמיר היו בלתי נפרדים. תמיד רציתי להצטרף אליהם להופעות ולטיולים ורק בימי הולדתי היו מתרצים ומסכימים. זו כבר נעשתה בדיחה כששאלו מה ארצה מתנה.
והנה, גם ביום ההולדת הזה הצליחו לארגן רגילה משותפת מהצבא כדי להגיע. יתרה מכך, הם השיגו אישור מיוחד לצאת מהארץ. טיסה ללפקדה! ואז שייט ביכטה. שלושתנו יכטונרים מוסמכים, כלומר, אני עוד מעט אהיה, אבל חוץ מהמבחן ידעתי הכול.
שבוע שלם עם רונן ותמיר!
"אימא! את ידעת?!" צחקתי כשקמתי לארגן תיק למסע.
"מישהו היה צריך לסדר את כל המסמכים, את יודעת."
שמחתי כל כך ועבר זמן עד שהתחלתי לדבר, אבל אני די לא סותמת כשאני מתחילה. רונן גלגל עיניים, אבא צחק ותמיר חייך.
***
אימא. סופיה. אימא.
משהו מוזר קורה כשהזיכרון חוזר. אני זוכרת איך בבית החולים, אחרי התאונה, התייחסתי להוריי כמו אל זרים. אני פתאום זוכרת את הדמעות. אני פתאום מבינה למה לא נתנה לי להיכנס הביתה כשחלתה, איך דיברה וסיפרה, כמו זרה, כי היא ידעה שזה מה שהייתי צריכה.
לפקדה, הווה בלי רונן, בלי אימא
לא זוכרת איך חזרנו ליכטה. עכשיו בחדר אני קפואה ותמיר מחבק, עוטף, מנדנד אותי קלות. מנסה להרגיע, אולי אותי, אולי אותו.
רחקתי ממנו מעט, רוצה להביט באיש המוכר־לא־מוכר. רואה אותו מחדש. מתעוררת מתרדמה רחוקה שלקחתי עליי.
"אלה," הוא החל לומר ואני אחזתי בידו, בזו החבושה תמיד. התחלתי לקלף את הכיסוי מעליו.
"אלה, לא."
המשכתי והוא נתן לי.
כף ידו הייתה חרוכה עד הזרוע. הנחתי עליה את ידי, נוגעת־לא־נוגעת על פני העור המקועקע לעד מאותה תאונת רכב בלפקדה. מאותו נהג מסומם שפגע בנו, ורונן שמת במקום, ואני שצורחת עליו שלא יעזוב אותי, ותמיר שמחזיק אותי כשהרכב עולה בלהבות.
"ניסיתָ להוציא אותו."
תמיר מנענע בראשו באיטיות מכחישה. "את ניסית להוציא אותו, אלה. הוא כבר לא היה איתנו."
אני מרימה את ידו ומנשקת אותה לכל אורכה. כל נשיקה משחררת דמעה. אצלי. אצלו.
***
קיבוץ, חוזרת הביתה
לא דפקתי על הדלת.
הוא ישב על ספת ארצ'י באנקר שלו, כך רונן ואני היינו מקניטים אותו. פניו לדלת, כאילו חיכה לי שאבוא. "אריאלה."
רצתי אליו והתיישבתי בחיקו, כמו אז. "אבא. אבא."
בשתי כפות ידיו הגדולות אחז בפניי והרים את ראשי להביט. פיקאסו שוב צבע שקוף על כחול עיניו, "חזרת."
עיניי, עיני אימי, סופיה, השיבו לו הכרה, כאב אובדננו המשותף, אהבה, תודה.
"זה לקח כמעט 1,000 מייל," לחשתי לו, "ותמיר אחד, כדי להחזיר אותי לחיים."
[1] Nick Cave, The Ship Song. ניק קייב, שיר הספינה.