עלייתו ונפילתו של איתן אלמוג
במערכת הבחירות של העיר התוססת תל-ים, שבה גורדי השחקים נישאו מעל רחובות הומים והים התיכון נצץ ברקע, בלט פוליטיקאי כריזמטי בשם איתן אלמוג. היה לו חיוך מסנוור ויכולת נאום שהיפנטה קהלים.
בימים החמים והלחים ביותר של מערכת הבחירות, כשהמועמדים האחרים נראו עייפים ובתי השחי של חולצותיהם היו רטובים מזיעה, איתן נראה תמיד רענן. החולצה שלבש נראתה מגוהצת כאילו יצאה זה עתה מהארון (הוא החזיק תמיד עשר חולצות זהות והחליף אותן כל שעה).
בנאומיו הוא הבטיח לעירו שגשוג, תהילה ו"עידן חדש של גדולה". התושבים, שחיפשו תקווה לאחר שנים של קיפאון, נפלו בקסמו, והוא נבחר ברוב גדול.

איתן היה שונה. הוא לא רצה רק להצליח – הוא רצה שיראו אותו כמושיע. שלטי חוצות ענקיים עם תמונתו הופיעו בכל פינה עם הסיסמה: "איתן – הקול שלכם, הכוח שלנו".
הוא ערך מסיבות עיתונאים תכופות, שבהן התגאה בהישגים שלא תמיד היו קיימים. הוא נהג להאשים את קודמיו בכל כישלון. "אף אחד לא עשה יותר ממני למען תל-ים", הכריז. הוא עשה זאת גם כשפרויקטים גדולים שהבטיח – כמו הרכבת התחתית החדשה – נותרו תקועים בשלב התכנון.
הצוות של איתן נאלץ להתמודד עם דרישותיו הבלתי פוסקות להערצה. אלה שלא התאים להם פרשו, והוא נשאר עם חבורת אומרי הן. הוא דחה כל ביקורת, גם כשהייתה עניינית.
כאשר ד"ר נועה כהן, מומחית לתכנון ערים ממשרד מהנדס העיר, הצביעה על הנזק שתגרום לעיר תוכניתו לבניית מגדל תיירות מפואר על חוף ציבורי, הגיב איתן בזעם. הוא כינה אותה "קנאית" בפומבי והורה לפטרה. "מי שהולך נגדי, הולך נגד העיר", אמר, ותומכיו הריעו לו.
איתן התמחה ביצירת פילוג. הוא חילק את העיר ל"אוהבי העיר" ו"בוגדים", והשתמש ברשתות החברתיות ובמקומונים כדי לעורר מחלוקות ולבודד את מתנגדיו. הוא פרסם סרטונים מלוטשים שבהם הציג את עצמו כגיבור העם, תוך שהוא מאשים את התקשורת ואת האופוזיציה במועצת העיר בכל בעיה. "רק אני יכול להציל את תל-ים", הכריז, וההמונים האמינו.
הנפילה
אך הסדקים החלו להופיע. אחרי כשנתיים, החלו התושבים לשים לב שהבטחותיו הרבות נותרו בלתי ממומשות, וכי ההבטחות שנכזבו הוחלפו בהבטחות חדשות. כספים שהוקצו לפרויקטים ציבוריים נעלמו.
תחקיר של העיתונאית רותם לוי חשף כי חלקם הגיעו לחברות מקורבות לראש העיר. התחקיר חשף גם כי המכרז לבניית מגדל התיירות היה מוטה לטובת קבלן מקורב.
איתן הגיב בזעם, כינה את התחקיר "ציד מכשפות" והאשים את לוי בניסיון להפיל אותו. מבקר העיריה שניסה לחקור את האירועים הללו פוטר. המבקר החדש היה מינוי אישי של ראש העיר.
אך הציבור, שחש מרומה, החל להתאחד. ההתנגדות התגבשה בדמות תנועה אזרחית בשם "תל-ים לכולם", בראשות נועה כהן ורותם לוי. הן ארגנו הפגנות שקטות, שבהן דרשו שקיפות ואחריות.
איתן, שראה בהפגנות איום על תדמיתו, ניסה לדכא אותן, אך התקשורת הלאומית כבר התעניינה. הלחץ גבר, והמשטרה פתחה בחקירה רשמית נגדו על סמך התחקיר של רותם לוי. פרשות נוספות שהמשיכו לצוץ.
בסופו של דבר, התמיכה באיתן התמוטטה. תושבים שהעריצו אותו בעבר הפנו לו עורף. הם הבינו שהוא מעדיף את טובתו האישית על פני טובתם.
בבחירות הבאות, הוא הפסיד ברוב מוחץ לד"ר נועה כהן. היא הציגה בקמפיין הבחירות שלה תוכניות ריאליות לקידום העיר ולמלחמה בשחיתות.
איתן ניסה לחזור לזירה עם סרטונים וראיונות, אך הקהל כבר לא האמין. הוא נמוג לאפלה, והותיר אחריו עיר שחזרה להאמין בעצמה ובמוסדותיה.
הפוליטיקאי הרעיל
העולם הפוליטי מושך אליו נרקיסיסטים כמו מגנט. השילוב של כוח, הערצה ציבורית, והיכולת לעצב מציאות לפי תפיסתם הופך את הפוליטיקה לאחד המרחבים המושלמים עבור אישיות נרקיסיסטית.
כריזמה וביטחון עצמי הן תכונות מועילות למנהיגים, אך פוליטיקאי עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) הוא כבר תאונה המחכה להתרחש.
כל זמן שאין התנגשות בין האינטרסים של פוליטיקאי כזה לאלו של הציבור, הבעיה לא תיראה. אך כאשר ההתנגשות הזאת מגיעה או שכשהמנהיג מתחיל לחשוש לכסאו הוא יעדיף תמיד את האינטרס האישי שלו.
התוצאה היא לעיתים קרובות שחיתות, פילוג חברתי והחלטות הרסניות.
מאפייני הפוליטיקאי הנרקיסיסט
משיכה לכוח והערצה
פוליטיקאי נרקיסיסט מבקש לטפח תדמית כריזמטית וחסרת פגמים, תוך הדגשת הישגיו והקטנת תרומתם של אחרים. הוא יטפח תדמית של "גואל" או "מושיע" וישאיר את הציבור בתחושה ש"רק אני יכול".
הדוגמה ההיסטורית האולטימטיבית היא אדולף היטלר שטיפח תדמית משיחית והאמין שהוא "גורלה של גרמניה".
שימוש במניפולציה ובפילוג
כדי לבצר את מעמדו ולהסיח את הדעת מכשלונות, עלול הפוליטיקאי הנרקיסיסט לייצר אויבים דמיוניים מבפנים ("האליטה המושחתת", "התקשורת השקרנית") ו\או להיכנס לסכסוכים ועימותים צבאיים מבחוץ כדי לאחד תומכים נגד "איום משותף".

הוא משתמש בשפה דרמטית ומלאת רגש ("אסון לאומי", "בגידה", "סכנה קיומית") כדי להלהיט את הקהל.
חוסר יכולת לקבל ביקורת או הפסד
ביקורת נתפסת כעלבון ומעוררת תגובות של השפלה, נקמנות או הכפשת מתנגדים. כל ביקורת היא "רדיפה פוליטית" או "קנוניה". הוא ישתמש במוסדות שלטון כדי לנקום ביריבים (תביעות דיבה, פיטורים פוליטיים).
אם הביקורת מגיעה מתוך מוסדות המדינה (בדמוקרטיה, הביקורת מובנית בתוך מנגנון האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות) הוא עלול להתחיל לצאת למלחמה על אותם מוסדות. בכך הוא מסכן את המדינה בתוהו ובוהו ומאיים על עצם המשטר. דוגמאות: ארדואן בטורקיה, צ'אבז בונצואלה ורבים אחרים.
במקרים קיצוניים, לאחר הפסד בבחירות, ייתכן שיסרב להכיר בתוצאות ויטען ל"זיוף". דוגמאות: טראמפ לאחר 2020 ובולסונארו בברזיל ב-2022.
ניצול יחסי ציבור ותקשורת
הנרקיסיסט הפוליטי אינו רוצה רק להשפיע – הוא זקוק לפולחן אישיות. לצורך זה הוא תלוי מאוד בתקשורת, וינסה לרתום אותה לצרכיו. הוא ינסה לדכא תיקשורת ביקורתית, ולעודד (ואפילו לבנות מאפס) ערוצי תיקשורת מגויסת.

מדוע הציבור נמשך למנהיגים נרקיסיסטים?
פיתוי הפשטות
פוליטיקאים נרקיסיסטים מציעים פתרונות קלים והבטחות ללא כיסוי לבעיות קשות ("נבנה חומה ונסיים את הפשיעה", "נמוטט את הטרור", "נוריד את יוקר המחיה"). הם מיומנים מאוד בזיהוי תיסכול של ציבור ובהפיכתו לכלי פוליטי, והם ומתקשרים במסרים ברורים פשטניים וחזרתיים ("רק אני יכול", "היהודים הם מקור הצרה", "האליטות אשמות במצב").
משיכה לדמות "חזקה"
בזמני משבר ואי ודאות, אנשים מחפשים מנהיג "חזק" שייקח אחריות, גם אם יקבלו הבטחות ריקות. במקומות בהם זה נפגש עם רטוריקה מלהיבה ושלהוב יצרים, התמחותו של הפוליטיקאי הנרקיסיסט, זה עלול להפוך לפולחן אישיות.
הסכנות במנהיגות נרקיסיסטית
החלשת מוסדות דמוקרטיים
במשטר דמוקרטי ליברלי המבוסס על איזונים ובלמים, הביקורת מובנה לתוך המערכת . נרקיסיסטים מתקשים בקבלת ביקורת והם יפעלו כדי לנטרל את מקורותיה. במקרים קיצוניים, פוליטיקאי כזה יכריז מלחמה על המערכות המובנות שתפקידן לבקר ולאזן אותו (מערכת המשפט, תקשורת חופשית, ביקורת מדינה, שומרי סף, ועדות חקירה וכו').
התוצאה עלולה להיות פגיעה באושיות הדמוקרטיה ובזכויות האדם עד כדי שינוי אופי המשטר. דוגמאות עכשוויות ניתן לראות בטורקיה ובמספר מדינות במזרח אירופה ובדרום אמריקה.
פילוג חברתי מתמשך
נרקיסיסטים אינם מעוניינים באחדות, אם היא איננה אחדות של תמיכה בלתי מסויגת בהם. הם משגשגים בקונפליקט. התנהגות מתנשאת ומפלגת עשויה להגביר קיטוב, לפגוע בסולידריות חברתית ולהחליש מאוד את החברה האזרחית.
פולחן אישיות
פולחן אישיות המנהיג, מהווה תופעה רבת סיכון לכל חברה. קורבנות של פולחן אישיות מתנהגים ככת ומאבדים כל יכולת ביקורת. התוצאה יכולה להיות הרת אסון לכל חברה. הדוגמאות של הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20 (מוסוליני, היטלר, מאו, סטלין…) מדברות בעד עצמן.

פעולה משיקולים לא ענייניים
הפוליטיקאי הנרקיסיסט ממוקד במה שמשרת אותו ואת מעמדו, ובראש וראשונה בשרידותו. נרקיסיסטים הם גם חסרי אמפתיה ומתקשים להבין או להתייחס לסבלם של אחרים.
שרידותו הפוליטית של המנהיג הנרקיסיסטי עומדת בעדיפות עליונה. הוא יתעלם מצרכים של קבוצות חלשות, יקבל החלטות חסרות רגישות חברתית ובאופן כללי יתעלם אפילו מצרכים קריטיים אחרים, אם הם סותרים מה שמשרת את שרידותו.
בשל הצורך בהערצה ובהצלחה מיידית, פוליטיקאי כזה עלול לקבל החלטות מהירות ובלתי שקולות, תוך התעלמות מייעוץ מקצועי או ניתוח מעמיק של ההשלכות. אמנם גם מומחים טועים, אך פעמים רבות אופן ההתנהלות של הפוליטיקאי הנרקיסיסט מניב החלטות הרות אסון.
היטלר התעלם מייעוץ צבאי מקצועי והתערב באופן קבוע בהחלטות הגנרלים שלו– מה שהוביל אותו להחלטות אסוניות עבור גרמניה במלחמת העולם השנייה. נראה שגם פוטין פלש לאוקראינה כדי לשחזר את תהילת ברית המועצות, תוך התעלמות מהערכות צבאיות.
איך לצמצם נזק של פוליטיקאי נרקיסיסט?
התמודדות עם פוליטיקאי נרקיסיסט היא אתגר מורכב, שכן התכונות הנרקיסיסטיות — כמו צורך בהערצה, חוסר אמפתיה ורגישות יתר לביקורת — הופכות אותם לקשים לשיתוף פעולה ולבלימה.
עם זאת, ישנן דרכים להתמודד עם השפעתם, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית והמוסדית:
חיזוק מוסדות דמוקרטיים
- מערכת בלמים ואיזונים: מוסדות כמו בתי משפט, תקשורת חופשית וגופי פיקוח צריכים להיות חזקים ועצמאיים כדי לבלום החלטות שרירותיות או מזיקות של פוליטיקאי נרקיסיסט. חיזוק חוקי שקיפות ואחריותיות, חיוני.
- פיקוח פרלמנטרי: וועדות פרלמנטריות או גופי חקיקה יכולים להגביל את כוחו של פוליטיקאי כזה על ידי דרישה לאישור החלטות משמעותיות.
- קציבת כהונה: הגבלת תקופת כהונה בראשות מדינה לשתי קדנציות
תקשורת עצמאית וביקורת
תקשורת עצמאית ומקצועית היא נדבך קריטי בדמוקרטיה. היא חייבת להיות בעלת יכולת לחשוף התנהלויות בעייתיות (כמו שחיתות, ניגודי עניינים, שקרים או מניפולציות), ולהפעיל לחץ ציבורי. על הביקורת תהיה עובדתית וממוקדת, כדי לא להיתפס כהתקפה אישית שתגרום לתגובה נרקיסיסטית קיצונית.
חינוך
- חינוך ציבורי – הקפדה על לימודי אזרחות וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר, כדי שהאזרחים לעתיד יבינו את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית.
- העלאת מודעות הציבור למאפיינים של התנהגות נרקיסיסטית (כמו הצורך בהערצה או חוסר סובלנות לביקורת) יכולה לעזור לאזרחים לזהות התנהגויות כאלה ולדעת להתמודד איתן.

הבנת המניעים של פוליטיקאי נרקיסיסט (כמו הצורך בהערצה או שליטה) יכולה לעזור ליריבים פוליטיים, עובדי ציבור ואזרחים להתמודד איתו בצורה אסטרטגית יותר.
גיוס תמיכה ציבורית
ארגונים לא ממשלתיים, תנועות חברתיות וקבוצות אזרחיות יכולים להתאחד כדי לדרוש שקיפות, אחריות וייצוג הוגן. מחאות ציבוריות או קמפיינים יכולים להפעיל לחץ על פוליטיקאי כזה.
לפעמים הפגנות המוניות ומרי אזרחי הם המחסום האחרון בפני ההשתלטות עוינת של פוליטיקאי נרקיסיסט על המשטר.

לסיכום
התמודדות עם פוליטיקאי נרקיסיסט דורשת שילוב של חיזוק מוסדות דמוקרטיים, תקשורת עניינית, חינוך, גיוס תמיכה ציבורית ואסטרטגיות תקשורת חכמות. הציבור והמוסדות צריכים לעבוד יחד כדי להגביל את השפעתו, תוך שמירה על ערכים דמוקרטיים וטובת הכלל. חשוב לפעול בעדינות ובמקצועיות, שכן התקפות אישיות עלולות להחמיר את התנהגותו.
היסטורית, התמודדות מוצלחת עם מנהיגים בעלי תכונות נרקיסיסטיות כללה שילוב של לחץ ציבורי (כמו מחאות או תקשורת חוקרת), פעילות משפטית (ועדות חקירה, חשיפת שחיתות), וחיזוק מוסדות דמוקרטיים שמונעים ריכוז כוח.
במדינות דמוקרטיות, תקשורת חזקה ובתי משפט עצמאיים הצליחו לא פעם לבלום התנהגויות של פוליטיקאים עם נטיות נרקיסיסטיות.
הערות:
- רוב הנרקיסיסטים הם גברים, אבל התופעה חוצה את גבולות המגדר. התייחסות כאן ל"נרקיסיסט" באופן כללי, באה לציין גבר או אישה.
- אני מחזיק אמנם בתואר בפסיכולוגיה, אך אינני פסיכולוג מוסמך. הדברים הנכתבים כאן מבוססים בעיקרם על תחקיר מקיף ואיסוף חומרים ממקורות שונים.


קצת מתאים למישהו שאני מכיר.
המדור לשעמום הקוראים מודיע: גם בשבוע הבא יפורסם עוד חלק ממשהו שאף אחד לא קורא.
הכל טוב? על מה ולמה השנאת חינם הזו?
אני דווקא מוצא את זה מרחק.
מרתקת גם העובדה, שמי שיודע לומר שאף אחד לא קורא, קורא בעצמו ואפילו מגיב.
אייל ״המומחה״ לכל נושא ולא
מפסיק להגיב באנטי לכל דבר וענין.
״אף אחד לא קורא״ מלבדך…
אתה דוחה ונמאסת.