תנועת WOKE: ממסע התעוררות לחלום בלהות תרבותי המשפיע דרמטית על ישראל

מקורות תנועת ה-WOKE

מקורה של תנועת ה-WOKE בקהילה האפרו-אמריקאית. התנועה הפכה בשני העשורים האחרונים לכוח תרבותי, פוליטי וחברתי משמעותי במערב.

המונח "Woke" (ער, מודע) התחיל כקריאה למודעות למאבקים נגד אי-צדק חברתי, בעיקר בנושאי גזענות. אך הוא התפתח לאידיאולוגיה רחבה המקיפה נושאים כמו מגדר, זהות, וצדק חברתי באופן כללי.

המונח "Woke" הופיע לראשונה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. הוא שימש בקהילות אפרו-אמריקאיות כקריאה לעירנות לאי-צדק ולגזענות. המונח זכה לתחייה מחודשת בשנות ה-2000. והתנועה הפכה בשני העשורים האחרונים לכוח תרבותי, פוליטי וחברתי משמעותי במערב. למעשה, אפשר לזהות כאן אידיאולוגיה רחבה המקיפה נושאים כמו מגדר, זהות, וצדק חברתי. מספר תנועות ומקורות רעיוניים השתלבו ליצירת התנועה החברתית הזאת, שיש שמזהים אותה עם "פרוגרסיביות".

Black Lives Matter

תנועת Black Lives Matter (BLM), שהוקמה ב-2013, צמחה כתגובה לאלימות משטרתית נגד אפרו-אמריקאים.

ב-2014, לאחר הרג מייקל בראון בפרגוסון, הפך המונח לסיסמה מרכזית נגד גזענות. ב-2020, אחרי הרג ג'ורג' פלויד בידי שוטרים והמהומות שהציפו את ארה"ב לאחר מכן, התחזקה התנועה מאוד.

לאחרונה, הביעו אנשי BLM תמיכה בתנועות פרו-פלסטיניות, כולל כאלו שמקדמות אנטישמיות.

דור ה-Z, מיקרו-אגרסיות וטריגרים

דור ה-Z נולד בין אמצע שנות ה-90 לסוף שנות ה-2000. הוא גדל בעידן הרשתות החברתיות ומונחים כמו "מיקרו-אגרסיה" (מעשים או אמירות קטנות הנתפסות כפוגעניות כלפי קבוצות מודרות) ו"טריגר" (גורם שמעורר תגובה רגשית שלילית) הפכו למרכזיים בשיח של דור זה.

המונח "מיקרו-אגרסיה" נטבע על ידי הפסיכיאטר צ'סטר מ' פירס מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1970, כדי לתאר עלבונות שהוא ראה אמריקאים לבנים מטיחים בקביעות באפרו-אמריקאים. בתחילת המאה ה-21, הורחב השימוש לזלזול סתמי של כל קבוצה מודחקת חברתית, לרבות להט"בים, עניים ונכים.

מרחבים בטוחים ומיקרו-אגרסיות

מיקרו-אגרסיות הם "חילופי דברים קצרים ויומיומיים ששולחים מסרים משפילים לאנשים מסוימים בגלל חברותם בקבוצה". בניגוד לתוקפנות, שבה בדרך כלל יש כוונה לגרום נזק, אנשים המעירים הערות מיקרו-אגרסיביות יכולים להיות בעלי כוונות טובות אך הם אינם מודעים להשפעה הפוטנציאלית של דבריהם.

סטודנטים באוניברסיטאות לקחו את הרעיון לקצה. הם טענו שהם אמורים לחיות ב"מרחבים בטוחים" (Safe Spaces), בהם תימנענה מהם אי נעימויות כלשהן. כך, למשל, נדרשו מרצים לתת התראות על תכנים מטרידים בקורסים שהעבירו, שעשויים להיות "טריגרים", כמו דיונים על אלימות או גזענות. למעשה, דרשו הסטודנטים שיתייחסו אליהם כמו לילדים קטנים ומפונקים.

פוליטיקה של זהויות

מרכיב מרכזי בתנועת ה-WOKE היא פוליטיקת הזהויות, המבוססת על חלוקת האוכלוסייה לקבוצות מובחנות. הטענה היא שחוויות של דיכוי (כמו גזענות, סקסיזם או הומופוביה) ייחודיות לקבוצות מסוימות. מן הסתם, מוגדרות קבוצות אחרות כ"מדכאות".

בהתאם לכך, מובן שיש לתת ל"מדוכאים" קדימות בשיח ובפעולה פוליטית. הקבוצות הנתפסות כ"חלשות" ו"מדוכאות" על רקע גזעי, מגדרי וכו' (למשל שחורים, להט"ב, פלסטינים, נשים…) ראויות אוטומטית לתמיכה וקידום. קבוצות הנתפסות כחזקות יותר (לבנים, יהודים, גברים…) , הן תמיד המנצלות והראויות לגינוי, שיש לפנות נגדן.

תפיסת עולם שהפכה למסוכנת

הגישה הזאת שניתן להבין בה את הרצון להגן על החלש, הפכה לפשטנית להחריד ובהמשך למסוכנת. בשיאה היא מובילה להעדפה של מי שנתפס כ"מדוכא" על המוכשר שלא יכול להיות "צודק".

בהקשר זה, העבר הקולוניאליסטי של המערב ה"לבן", ששלט וניצל את משאביהם של עמים אחרים עד אמצע המאה ה-20, הופך את המערב בעיני אנשי ה-WOKE להתגלמות הרוע המושלם.

זאת, כמובן, סיבה לצאת נגד תרבות המערב, שהביאה לנו (לצד עוולות הקולוניאליזם שלא ניתן להכחישן) גם את הדמוקרטיה, הליברליזם, המדע, האמנות והפילוסופיה שתרמו תרומה מכריעה לקידמה האנושית.

המערב ה"לבן" נתפס כ"מדכא", ומכאן שיש לצאת נגד ערכיו ולתמוך ב"מדוכאים", גם כאשר אלה פונים לטרור ופונדמנטליזם עיוור.

והיכן זה שם את ישראל?

באופן דומה לכוח המערב והאדם הלבן, גם ישראל, מדינה מערבית מצליחה, נתפסת אוטומטית כ"מדכאת" והפלסטינים כ"מדוכאים". גישה זו מובילה באופן אבסורדי לתמיכה בתנועות כמו BDS ולהצדקת פעולות אלימות של ארגוני טרור כמו חמאס.

כך, לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, פרסמו קבוצות סטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות, כמו 31 ארגוני סטודנטים בהרווארד, הצהרות שהאשימו את ישראל באופן בלעדי באלימות, תוך התעלמות מזוועות שבוצעו נגד אזרחים ישראלים.

מה המגדר שמתאים לך?

שיח הזהויות הביא גם להתרחבות דרמטית של הגדרות מגדריות מעבר לזכר ונקבה. כך, בטפסים רשמיים של מדינת ניו יורק, תחת הכותרת "מין" (Gender) ניתן לבחור בין 72 (!) הגדרות שונות.

כל אדם יכול לבחור במין בו הוא מעוניין, ובצורה בה הוא מעוניין שיפנו אליו (הוא, היא, הם…). פנייה לאדם באופן שונה מזה שבחר בו, עלולה לעלות לעבריין בקנס כספי של עד $250,000.

ה"הברקה" הזאת שואבת השראה, בין השאר, מההגות הפוסט־מודרנית הפמיניסטית של הפילוסופית ג'ודית באטלר. אותה באטלר הביעה גם תמיכה בתנועת ה-BDS ובמתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. היא הקפידה להתעלם מהאופי האנטישמי של המתקפה ומהדיווחים על אלימות מינית שבוצעה נגד נשים ישראליות.

השפעות התנועה

תנועת ה-WOKE השפיעה עמוקות על התרבות המערבית, במיוחד בתחומי החינוך, התקשורת והפוליטיקה. היא הביאה למודעות גבוהה יותר לנושאים כמו גזענות מערכתית, אי-שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. עם זאת, בשלב מסוים היא הקצינה עד כדי לחימה בערכי המערב וסיכונם.

האוניברסיטאות בארה"ב

אוניברסיטאות בארה"ב הפכו למוקד מרכזי של תנועת ה-WOKE. תוכניות להכשרת גיוון, שוויון והכלה (DEI) הפכו נפוצות, ולעיתים מלוות בדרישות לשימוש בשפה מכילה או בהימנעות ממונחים שעשויים להיתפס כפוגעניים.

אבל מה שהתחיל עם כוונות טובות נגרר לאבסורד. מרצים שדנו בנושאים "קשים" שכלל "טריגרים" שפגעו בשלוות רוחם של הסטודנטים, הפכו מטרה להפגנות מחאה ושנאה. כמעט כל נושא שהתקרב לאי תקינות פוליטית עורר כעס והפגנות. הפקולטות למדעי החברה והרוח הפכו עם הזמן למראה ששיקפה את הלך הרוח הזה, והכתיבו את פני האוניברסיטאות, שהפכו למעוזי WOKE.

לפוליטיקת הזהויות והחלוקה הפשטנית ל"מדכאים" ו"מדוכאים" היו מחירים קשים. אחת התוצאות הייתה מינוי אנשים חסרי כישורי ניהול וכישורים אקדמיים לעמוד בראש אוניברסיטאות.

דומה שהשתייכות למיעוט "מדוכא" (שחורים, נשים,…) הפכה להיות שיקול משמעותי במינויים. פוליטיקת הזהויות הזאת הביאה איתה, בסופו של דבר, את ההשתוללויות האנטישמיות בעקבות ה-7 באוקטובר. מי שהבין היטב את האפקט האוטו-אימוני של ה-WOKE על התרבות המערבית היו גורמים עוינים למערב. קטאר, למשל, מממנת מזה שנים אוניברסיטאות במיליארדים. מדוע היא עושה זאת? כדי לעזור להן ללכת בכיוון ה"נכון" – החלשת המערב.

לתנועה הזאת יש גם נציגים בקונגרס האמריקאי כמו אילהאן עומר, אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז וראשידה טליב.

הפגנות פרו-חמאס והתעלמות מזוועות

לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, התקיימו הפגנות המוניות באוניברסיטאות בארה"ב. בקולומביה ובהרווארד, בברקלי ובכל רחבי ארה"ב הביעו סטודנטים תמיכה בחמאס ובמאבק הפלסטיני.

ההפגנות התחילו כבר לפני שישראל הגיבה למתקפה. חלק מהמפגינים השתמשו בססמאות כמו "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית", שנתפסות כקריאה להשמדת ישראל. יותר מכך, חלק מהפעילים התעלמו או הכחישו את הזוועות שבוצעו. מבחינתם רצח אזרחים ואלימות מינית נגד נשים ישראליות פשוט לא היו.

תגובות אלו משקפות את הקצנת השיח בתרבות ה-WOKE. ה"מדוכאים" צודקים תמיד, וה"מדכאים", ה"לבנים" וכו', הרוויחו ביושר את האלימות. באופן זה קל להגיע להתעלמות מאלימות קשה.

השפעה תרבותית – הסרט "שלגיה"

ודוגמא מן השבועות האחרונים: העיבוד המחודש של דיסני לסרט "שלגיה" (2025), שהפקתו עלתה יותר מ-$250,000,000, הפך למוקד מחלוקת. העלילה המסורתית עברה שינויים רדיקליים, והסרט הותאם לערכים הפרוגרסיביים של ה-WOKE.

סיפור האהבה בוטל ושלגיה הוצגה כדמות עצמאית שעוברת העצמה נשית, כל זה תוך התעלמות מהקסם של הסיפור המקורי ומהקהל שציפה לו. השחקנית רייצ'ל זגלר, שגילמה את שלגיה, הייתה נציגת WOKE מובהקת. היא הוסיפה שמן למדורה כשלעגה לדמות שלגיה הקלאסית מן הסרט המקורי שיצא ב-1937 (לטענתה, במקור הנסיך הטריד את שלגיה), והכריזה "Free Palestine" מעל כל במה.

התוצאה: כישלון קופתי אדיר לדיסני, והרס הקריירה של זגלר.

WOKE ישראלי

בכל הנוגע לתרבות ה-WOKE, ישראל היא חריג בכל קנה מידה. "מיקרו-אגרסיות", "טריגרים" ושאר סממני דור ה-Z נתפסים בישראל, שאזרחיה עסוקים בבעיות קיומיות אמיתיות, כנושאים נלעגים.

לעומת זאת, משגשגים אצלנו הסממנים החשובים ביותר של ה-WOKE – פוליטיקת הזהויות, והחלוקה ל"מדוכאים" מול "מדכאים".

אבל כאן מגיע החריג:
בעוד שבכל העולם, WOKE ו"פרוגרסיביות" נכרכים עם שמאל קיצוני, בישראל המצב הוא הפוך. בישראל, באופן מפתיע, פוליטיקת הזהויות היא דווקא מן מהמאפיינים המרכזיים של אנשים ומפלגות הרואים בעצמם "ימין", וקוראים "שמאל" ו"פרוגרסיבי" לכל מי שאיננו חולק את דיעותיהם, מבלי להבין את האירוניה שבכך.

החלוקה ל"מדכאים" ו"מדוכאים", "שחורים ולבנים", "מזרחים ואשכנזים" היא אחד המוטיבים המרכזיים של מפלגות כמו הליכוד וש"ס, שלא לדבר על המפלגות החרדיות האשכנזיות. אנשים כמו ד"ר אבישי בן חיים ואריה דרעי בנו קריירות מפוליטיקת הזהויות, ומציגים את עצמם כ"מזרחיים מדוכאים" המנוצלים ע"י הגמוניה "אשכנזית" מדכאת. סיפרו של בן חיים "ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר" הוא טקסט WOKE ישראלי מכונן.

כך גם דוד אמסלם, שר לענייני משהו בממשלת ישראל. ההישג בו מתהדר השר רב הפעלים הוא פירוק "נבחרת הדירקטורים". מדובר בפירוק מאגר שנועד לספק קאדר של אנשים עם כישורים מוכחים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. מדבריו של אמסלם אני מבין כי הוא מתכוון להחליפו באנשים שכישוריהם העיקריים יהיו "מקופחים", "מזרחיים" או "מן הפריפריה".

סיכום

תנועת ה WOKE, התחילה כמחאה נגד אי צדק והתנפחה למימדי ענק. אלא שהיא הלכה לכיוונים שהם הרסניים לתרבות המערב. סוכני כאוס, כמו קטאר איראן ורוסיה, קפצו על העגלה ועושים כמיטב יכולתם לעודד את התפשטותה בעזרת מתקפות סייבר ושפיכת הון עתק (קטאר).

במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ישנם חלקים שמזוהים עם התנועה המסוכנת הזאת ועם מה שהיא מייצגת. המפלגה הרפובליקנית והנשיא טראמפ, עד כמה שהוא בלתי יציב ובלתי צפוי, הטילו את משקלם על הצד שמנגד. בנושא הזה, לפחות, רובנו מאחלים להם בהצלחה.

ישראל, כרגיל, מפתיעה. בעולם, תרבות ה-WOKE, על פוליטיקת הזהויות שלה, מזוהה עם שמאל קיצוני פרוגרסיבי. בישראל פוליטיקת הזהויות ונרטיב ה"מדוכאים" מול "מדכאים" מופיעים דווקא בצד המזוהה "ימני" של המפה הפוליטית.