מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב
בכפר הערבי, כמו באירועים רבים אחרים, נהוג לבקר בקבר קדוש כחלק מטקסי החתונה. ביקור החתן במקום הקבר או בישול האוכל לחתונות בקרבת מקום נחשבים כסגולה משום שהקדוש מברך את החתן. טקסי הכנה שכאלו, בוואריאציות מקומיות, נערכו גם במחצית השנייה של המאה ה-20 כאשר בכל כפר מושם דגש על פן זה או אחר של הטקס.
כמה וכמה עצים מקודשים בגליל התחתון, נושאים את השם "אם אל ערסאן" (אם החתנים), "שג'רת אל עֻרסאן" (עץ החתנים) או "שג'רת אל ערוסה" (עץ הכלה) המציינים את היותם מרכז לטקסי חתונה. ליד מעלה צבייה, בגליל התחתון, ניצב אלון מצוי שפל צמרת בשם שיח' מחמוד, שידע פעם ימים יפים יותר. הבדואים שבאזור נחל צלמון נהגו לערוך תחתיו טקסים ולפי העדויות: "עד לשנות ה-60 (למאה העשרים). היו עורכים תחת העץ טקסים של תספורת וגילוח החתן ביום החתונה ולשם כך היו באים מכל הכפרים באזור. היו עורכים מסיבה, נגינה, שירה ואוכל ומאריכים את זמן הגילוח. בגמר הטקס היו מניפים את החתן ואז מביאים את הכלה. תחת העץ היו מביאים מחצלות ושטיחים ושם נערך הטקס".
באותו אזור בדיוק שמענו גרסה קצת שונה למהלך הטקס: "נהגו לערוך זַפָּה (טקס הכנת החתן לחופתו) תחת העץ. לקחו את החתן עם כל הצעירים ועשו לו מסיבה. כל השבט היה מתאסף תחת העץ. הביאו לו את הבגדים המיוחדים על מגש, הביאו מים בסיר, הגברים יצרו חומה סביב החתן, רחצו אותו והלבישו אותו מתחת לעץ. אחר כך רקדו דבקה וערכו תחרויות מרוצי סוסים".
בכפר הבדואי חג'ג'רה שליד טבעון מצוי עץ אלון תבור בשם "שג'רת אל ערסאן" (עץ החתנים) שכיום אינו מעורר שום תשומת לב וגם אינו נישא ורם לעומת האלונים האחרים בני מינו המצויים בסביבה. עד לשנות ה-80 של המאה העשרים היו מכינים תחתיו את החתן לקראת החתונה. טקס הזפה כלל חינה בערב החתונה. ביום החתונה, לפני הצהריים היו מלבישים את החתן וצועדים בתהלוכה כאשר בראש נמצאו הגברים המוחאים כפיים ולאחריהם הנשים עם החתן. הקרואים היו מלווים את החתן מביתו ועד העץ הקדוש במסלול קבוע. הטקס האמיתי נערך ליד העץ וכלל ריקודים ושירים ונמשך כשעתיים-שלוש. לפי האמונה המקומית מי שחוגג ליד העץ ביום חתונתו יהיה מאושר בחיי הנישואים; ואם הטקס לא יתקיים תחת העץ – הזוג ייפרד.
בכפר ג'ת היה נהוג ללוות חתן שהגיע לפרקו בתהלוכה דרך כל הכפר, עם כל האורחים והמשוררים. בסוף התהלוכה היו מגיעים אל עץ האלון של שיח' ערוס, ושם, ברחבה שלפני העץ, היה יושב החתן להתברך. לשם היו מביאים את הכיבוד ואת השתייה. נהגו לשהות תחת העץ פרק זמן ממושך, שהיה מוקדש לשירה ואז היו חוזרים לבית החתן, ואחר כך היו הולכים להביא את הכלה מבית הוריה לבית החתן.
טקסים אלו נערכו מתחת לעץ כדי לקבל את ברכתו של הקדוש לו העץ מוקדש, ולפעמים פשוט עקב צילו הנהדר של העץ הנישא. כיום טקסים אלו נדירים אך מדי פעם אפשר לצפות, גם כיום, בחתונה שכזו, למשל מתחת לשיזף האדיר של שיח' ראביס שבמרומי הכפר מע'אר.
בכפר מע'אר מצאנו שני מנהגים הקשורים לחתונה ולעצים קדושים. כדי "לשמור על החיים של בני הזוג"
לוקחים פיסת בד מבגד החתן ופיסה מבגד הכלה, עוקדים אותם ביחד ומניחים על העץ. על אותו עץ אפשר להבחין בזוג מסמרים המקושרים על ידי פתיל לבן: מסמר אחד עבור החתן ומשנהו עבור הכלה. הפתיל מחבר ביניהם להבטיח אחדות ושלום-בית, והמסמר עצמו הוא סגולה לבקשת ברכה. כמו כן נהוג לקשור בדים לעץ קדוש לכבודם של החתן ושל הכלה. לוקחים פיסת בד מבגד החתן ופיסת בד מבגד הכלה, קושרים אותם ביחד ותולים על העץ כסגולה "לשמור על החיים של בני הזוג", כן תולים בגד כחול כסגולה לבן ובגד ורוד כסגולה לבת.
מנהג זה של עריכת חתונה בצל עץ קדוש אינו ייחודי לאזורינו או לדת מסוימת. נהפוך הוא, זהו מנהג חובק עולם. בהודו נהגו החתן והכלה להקיף עץ מנגו (הנחשב כעץ קדוש) כתנאי לביצוע טקס הנישואין כהלכתו, ולעתים קרובות נהגו לערוך חתונות בחורשות קדושות. בחבל שרופשייר (Shropshire) באנגליה, במאה ה-17, היה עץ קדוש שהיו ידוע בשם "עץ הכלות". הכלה הטרייה בכפר הייתה מקבלת ענף מהעץ כסגולה להבטחת פוריות.
מנהגים דומים ידועים גם מאפריקה. לפי המיתולוגיה היוונית נערכה חתונתם של זאוס והרה תחת עץ קדוש – ללמדנו שאין חדש תחת השמש – או העץ.