השכונה הברזילאית בחיפה: סיפור מופלא על חיים משותפים ובלתי נשכחים ○ עכשיו הסרט

(חי פה) – לפני כ-60 שנים הגיעו לחיפה 17 משפחות מברזיל והשתכנו במשולש שבין הרחובות דרך הים, התמר ואגמון שבכרמל המערבי. הם נקראו "פלוגת עליה א' של מפ"ם מברזיל" וקיימו אורח חיים משותף וייחודי, מעין קיבוץ עירוני.

זאב קוליקובסקי, 66, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים, היה אחד מהילדים שגדל במקום באותם ימים. במהלך השנים אסף חומרים רבים המתעדים את התקופה ההיא, ובשאיפה לשמר את זיכרונותיה, הגשים חלום ארוך שנים והפיק סרט המספר את סיפור החיים המשותפים של הקבוצה.

◄ 17 משפחות מברזיל – חיים משותפים בחיפה • צפו

החומרים הצטברו

"אני בן של דור מייסדי הפלוגה", מספר זאב. "אבא שלי היה ממנהיגי הפלוגה. גרנו במקום מאז הייתי ילד בן 8, אני הבן הבכור. במהלך השנים תיעדתי בווידאו אירועים משותפים שהיו לחברי הפלוגה ושמרתי את התיעוד. קיבלתי גם תמונות וחומרים שמסרו לי חברים אחרים, ושמרתי אותם. לא ידעתי שבסופו של דבר ארצה לעשות מהם סרט. אני לא יודע מתי בדיוק החל לנבוט בי הרצון הזה, אך כאשר ציינו 45 שנה לעלייתנו ארצה באירוע גדול בקיבוץ גן שמואל, הקיבוץ בו אני חבר, שיתפתי את כל הנוכחים שברצוני לעשות סרט על הסיפור של הפלוגה, אבל זו הייתה רק הכרזה, כמה שנים אחר כך הרגשתי שזה נכון להתחיל עם הסרט. התפניתי אז ממספר תפקידים והיה לי יותר זמן".

איך התחלת להפיק את הסרט?

"זה היה חלום, לספר ולהפיץ את הסיפור הזה. חשבתי לעצמי: יש לי חומרים שצילמתי בעבר, תשוקה ומרץ, וחברים מהפלוגה שמשתפים פעולה, כדאי לעשות סרט. התחלנו בזמן הקורונה. הדבר הראשון שעשיתי, היה לחפש מימון. ניסיתי להשיג כסף בכל מיני מקומות, וזה לא היה פשוט, כיוון שאני לא מפיק מוכר. עשינו הד סטארט של הדור השני (הדור שלי, לא דור המייסדים) והגענו לסכום מכובד. פניתי לקרן חבצלת, קרן של קיבוצי השומר הצעיר שמחלקת מענקים לחברי קיבוץ ליצירה, שירה, סיפורת וקולנוע והערכתי שאקבל מהם סכום כלשהו, היות שאני חבר קיבוץ השומר הצעיר וגם כי הסיפור קשור לקיבוצי מפ"ם, ואכן הם תרמו כסף להפקת הסר, בנוסף קיבלתי תרומה גם מהקיבוץ שלי.

זו הייתה ההפקה הכי צנועה בהיסטוריה, הסרט עלה בערך 11,000 ש"ח. בהתחלה רציתי לקחת במאי וצלם מקצועיים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי מבחינה כלכלית. פניתי לעודד צנטנר ז"ל, חבר קיבוץ גן שמואל שהיה במאי סרטים מקצועי והפיק הרבה סרטים. הוא הסכים לעבוד על הסרט ובהתנדבות. לקחנו עורך צעיר ומבריק בסכום שהתאפשר לנו לשלם, כרמל אילני. קיבלנו את אולפן הווידאו של קיבוץ גן שמואל ללא תשלום, כך שבעצם כולם שיתפו פעולה ברצון".

איך הייתה ההתחלה?

"לא הצלחתי לראיין את כל החברים, כי חלקם כבר הלכו לעולמם. שנתיים או שלוש לפני התחלת ההפקה ראיינתי את אבא שלי ואת אברהם בלוך בדשא המשותף, כי הפקתי סרט דוקומנטרי על אבי וגם חששתי, שאם לא אעשה זאת החברים ילכו לעולמם. הפעולה הראשונה עם תחילת ההפקה הייתה לראיין שתיים מהוותיקות, שעוד נותרו בחיים. בהמשך ראיינתי עוד חברים בשכבה שלי. ראיינתי גם את נעמי וברקה הרפז, אחד השליחים ואשתו שהיו מעורבים בהבאת הפלוגה ארצה. היו לי קטעי וידאו ישנים על מפגשים של בני הדור השני, מפגש לרגל 25 שנות עלייה ו-45 שנות עלייה. אספתי את כל החומרים כדי שיהיו הבסיס לסרט".

מה היה השלב הבא?

"זו הייתה העבודה האדירה של עודד צנטנר ז"ל. הוא לקח את כל החומרים, צילומי הבסיס שלי, עבר עליהם, בחר קטעים, בחר תמונות ישנות ויצר תסריט קולנועי לסיפור. אחר כך עבד יחד עם העורך שעות על גבי שעות באולפן העריכה של גן שמואל ובסוף יצא סרט מרגש".

עשיתם הקרנה משותפת?

"חיכינו עד שהקורונה אפשרה לנו לעשות את ההקרנה בחלל פתוח. ההקרנה התקיימה בתאריך העלייה לארץ, 28 במאי 2021 (57 שנים בדיוק לעלייתנו) בקיבוץ גן שמואל, בחצר הראשונים, זה היה מאוד סמלי, החצר קיימת משנת 1896. להקרנה הוזמנו כל חברי דור המייסדים שנותרו בחיים, חברי הדור השני והשלישי ובני משפחותיהם וחברי גן שמואל. הזמנו גם את השליחים ומשפחותיהם שהעלו את ההורים שלנו לארץ, אהרון חרנש ז"ל מקיבוץ רוחמה ברקה ונעמי הרפז".

איך היו התגובות לסרט?

"הייתה התרגשות מאוד גדולה של אלה שחוו על בשרם את החיים בקומונה הברזילאית. אבל לא רק שלהם. כולם אמרו שהסרט מאוד מרגש. וגם הדגישו את המוסיקה הנהדרת שמלווה את הסרט, מוסיקה ברזילאית. הסרט הוקדש לאמי בלה שנפטרה צעירה ולאבי ד"ר קוליקובסקי שהאריך ימים על כך שלימדו אותנו מהי ציוניות אמתית ומעשית".

בזה הסתיים סיפורו של הסרט?

"לא, הגשתי את הסרט לפסטיבלי סרטים יהודיים בעולם. לשמחתי הוא התקבל לפסטיבל הסרטים היהודיים בסן פאולו. סוג של סגירת מעגל. נסעתי להקרנה שם, זה היה מאוד מרגש. אחרי ההקרנה הייתה שיחה ארוכה עם מי שבא לצפות בסרט. העברתי גם עותק של הסרט לארכיון יד יערי, שזה הארכיון של מפ"ם והשומר הצעיר ולמוזיאון אנו, מוזיאון העם היהודי, לפעילויות ושמירה לדורות הבאים בארכיון והם מאוד התלהבו".

מה הסרט הבא?

"כחבר בגרעין הנח"ל הראשון (גרעין עמרי) שמרד במסלול ההתיישבות בקיבוצים והתעקש להתיישב בעיירת הפיתוח מעלות חשבתי להפיק סרט על הגרעין שלנו."

התמודדנו ביחד

דורה דיזיצר, שתהיה בת 100 בעוד כמה חודשים, היא אחת מחברות הקבוצה: "מי שאחראי להקמת הקבוצה הם אברהם בלוך, ד"ר צבי קוליקובסקי ופרופ' חיים ליכטיג", היא מספרת.

"עלינו לארץ ב-28/05/1964 מריו דה ז'נרו (חברי הקבוצה הגיעו מרסיפה, ריו וסן פאולו). התחלנו להתארגן לקראת העלייה לארץ 4 שנים קודם לכן. היינו קבוצה גדולה שרצתה לעלות לישראל, והיינו חברים במפ"ם. עוד כשהיינו בברזיל, אורגנו כינוסים להכרת הארץ, הכנות להסבות מקצועיות ונקבעו אחראים על תחומים שונים. חיפשנו גם עבודה לפני שעלינו לארץ.

המסע מברזיל לישראל ארך 28 ימים באונייה של צים "תאודור הרצל". זמן הנסיעה שימש לליכוד הקבוצה והיכרות אישית יותר של כל המשפחות. כשהגענו לארץ היינו אמורים לגור ב-4 בניינים שהוכנו מראש, אבל הם היו מוכנים רק מספר חודשים אחרי העלייה שלנו. הבניינים היו במפגש בין הרחובות תמר, אגמון ודרך הים. לכן, כשהגענו לארץ, הסוכנות קיבלה אותנו וסידרה לנו דירות זמניות בקריית חיים. גרנו 3 חודשים בקריית חיים בדירות של עולים, ואז עברנו ל-4 הבניינים.

החיים של 20 משפחות שעלו מברזיל היו מאורגנים יחד. היה לנו אחראי על החינוך, על הכסף המשותף, על העבודה, על התרבות ועל האדמיניסטרציה. לכל משפחה היה חשבון בנק משל עצמה. רוב החברים היו בעלי מקצוע והצליחו במקצוע שלהם. היו 2 רופאים, גננת, מורים למתמטיקה, כימאי, 3 קוסמטיקאיות, עו"סיות וכו'.

ספרנית, בלי לדעת עברית

"אני במקצועי ספרנית", מסבפרת דורה על צעדיה המקצועיים הראשונים בארץ. "הייתי בין המקימות של הספרייה באוניברסיטת חיפה. כשעוד ארגנו את הקבוצה בברזיל, היינו צריכים לפנות לקונסוליה. הסברתי שם שאני ספרנית, והקונסול פער עיניים בהפתעה ואמר שהוא רגיל לקבל מהנדסים, ארכיטקטים ורופאים… אח"כ הוסיף, שכשאגיע לישראל נראה מה אפשר לעשות עם זה.

אכן, בהתחלה לא ידעתי איך אוכל להשתלב כספרנית, במיוחד כשלא ידעתי אפילו מילה אחת בעברית. היה לי מזל והצלחתי להשתלב בצוות שהקים את הספרייה באוניברסיטת חיפה, והייתי אחראית גם על התקשורת עם האדריכל שתכנן את האוניברסיטה, שבמקרה היה גם הוא ברזילאי".

פורים היה קרנבל ברזילאי

"כולם הסתדרו במקומות עבודה ולמדו את השפה", ממשיכה דורה. "היה לנו אחראי על התרבות, עשינו אירועים משותפים וחגגנו את החגים. חגגנו את הסילבסטר כמו בברזיל ואת פורים כמו קרנבל. למשל, הייתה לנו מקהלה לילדים. אחד החברים בקבוצה היה רופא ילדים, והוא עזר לכולנו. ההורים לא ידענו עברית היטב, אבל היו חברים שהיו בקיאים יותר בשפה, והם סייעו לנו מול בית הספר שבו למדו הילדים. הבאנו מורה לעברית, שלימדה אותנו במועדון. לאחרונה, בדיור המוגן שבו אני מתגוררת, פגשתי דיירת שהתגוררה פעם ברחוב התמר, וזכרה אותי מהמגורים המשותפים".

"מה שהיה חשוב זה החיים ביחד – הצרות והשמחות ביחד", מספרת דורה. "היו לנו את הבעיות הרגילות של כל עולה, אבל התמודדנו איתן ביחד. הקשר בינינו היה מאוד חזק, ויצרנו קהילה אמיתית. זה היה מאוד משמעותי להיות ביחד. אני ועוד חברה נשארנו היחידות בחיים מדור ההורים. הילדים של החברים הוותיקים מגיעים לבקר אותי מדי פעם, וזה מאוד מרגש. אחרי 19 שנה, חזרתי לברזיל לטייל ולבקר ספריות, ואחרי שבועיים אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור הביתה. זה היה מאוד משמעותי, כי נולדתי וגדלתי בברזיל, ובכל זאת ראיתי במדינת ישראל את הבית שלי".

קופה משותפת

"בשנת 1962 הגיעה לארץ משלחת מטעם הקבוצה, שאבי היה שותף לה", מסביר בנה של דורה, יוסי דולב. "הם חיפשו מקום להתגורר ושוטטו ברחבי הארץ. ראש העיר דאז של חיפה, אבא חושי, הקצה שטח לבניית בניינים עבור העולים. באזור דרך הים היו אז הרבה פחות בניינים ממה שיש היום. הגענו לארץ בתקופת המיתון, והיו משפחות ללא פרנסה.

היתה לנו קופה משותפת, שאליה המשפחות העובדות העבירו כסף, והמשפחות ללא עבודה לקחו הלוואות, שהחזירו כשמצאנו עבודה. סבא של אשתי, שגם היה בקבוצה, היה אחראי על המכולת המשותפת. במכולת היו נייר טואלט, קופסאות שימורים, קפה, סוכר, קמח ועוד. אחד ההורים היה קונה את המצרכים במשביר לטובת כל חברי הקבוצה, והחברים היו קונים ממנו.

חגגנו את החגים יחד. בברזיל נהוג לחגוג את הסילבסטר עם מרוץ. ההורים היו מארגנים מרוץ דומה מהבניינים לכיוון מלון בן יהודה, שהיה במורדות דרך הים, וחוזרים בריצה. כל השכנים היו באים להסתכל. השכונה הייתה מאוד עליזה, והם הביאו איתם אופי דרום אמריקאי פעיל ורעשני.

היה לנו מועדון באחד הבניינים, שהוקם על ידי ההורים, שבו הם קיבלו את פני השכנים. ההורים היו מקיימים שם פגישות שונות, ואנחנו הילדים היינו עושים מסיבות, ימי הולדת, בר מצוות ומשחקים פינג פונג. כשגדלנו, היינו עושים שם מסיבות בימי שישי בערב ומביאים חברים מהכיתות שבהן למדנו, לרקוד איתנו".

בית ספר 'אילנות' כמעט נסגר

"כשעלינו לארץ היה בית הספר היסודי 'אילנות' לקראת סגירה, כיוון שלא היו בו מספיק ילדים. אנחנו היינו קרוב ל-40 ילדים בכל הגילים, זה הצמיח את בית הספר בבת אחת. הייתה מעורבות של חברי הקבוצה בחינוך בבית הספר. אחר כך התפזרנו לבתי ספר תיכוניים, עירוני ה', חוגים, בסמ"ת וכו'. אנחנו בתור ילדים נהגנו לשחק כדורגל והייתה לנו קבוצת כדורגל. שיחקנו נגד השכנים שקראנו להם ה"גויים", כי הם לא היו מברזיל. הקבוצה ארגנה סדרי פסח לעולים חדשים (לא רק מברזיל) באולם בשכונת שפרינצק. היו מגיעים מאות עולים. אבא שלי היה גזבר האירוע ואנחנו הרמנו מופע עם שירים וריקודים. זה היה כך במשך כמה שנים".

חברי ילדות וגם קרובי משפחה

"אחת מהמשפחות חזרה לברזיל אחרי כמה חודשים", מוסיף יוסי, "משפחה אחרת עברה לתל אביב אחרי כמה שנים בגלל מקום עבודה של אחד מבני הזוג. רק אחרי שהילדים התחילו לעזוב את הבתים, משפחות התחילו לעזוב את המגורים המשותפים. ההורים שלי עזבו את הבניין רק בשנת 2012. במקום המשפחה שעזבה הגיעה משפחה אחרת, לא מברזיל.

היו כמה דירות פנויות שנמכרו בשוק החופשי. אבל בסך הכול, במשך כמה עשרות שנים החברים גרו ביחד וניהלו חיי קהילה, גם עכשיו נשמר הקשר בין המשפחות. אנחנו, הדור השני, מחשיבים את עצמנו כבני דודים. אחרי שהדור השני בגר ועזב את הבתים, נפגשנו במקומות שונים לסופי שבוע. היו מגיעים כל חברי הקבוצה, כל ההורים, הילדים והנכדים. אנחנו (הדור השני) נפגשים מדי תקופה בבית של אחד מאיתנו. יש קירבה משפחתית בין כל המשפחות. אני נשוי למישהי שהייתה שכנה שלי. להורים שלה היו אחים בקבוצה, כך שבקבוצת הדור השני יש לנו בני דודים. אנחנו חברי ילדות וגם קרובי משפחה. כמובן, גם באירועים משפחתיים אנחנו נפגשים".

יוסי טוען שלא רק שהקבוצה שיפרה את איכות החיים של החברים, אלא שיש גם משפחות שלא היו מצליחות ללא הקבוצה והיו חוזרות לברזיל. "הכוח של הקבוצה היה מאוד משמעותי. לחלק מהמשפחות לא הייתה פרנסה, לא כולם היו מחזיקים מעמד. היו כאלה שעלו כי נסחפו אל תוך התהליך, לקהילה היה הרבה כוח. חלק גדול מהדור השני חיפש גם בהמשך חיים קהילתיים, זה איזשהו מוטיב שמלווה אותנו. אשתי ואני גרים היום בישוב קהילתי במשגב".

מעשה נועז של ההורים

"באחד ממפגשי הדור השני", אומר יוסי לסיכום, "כשהסתכלנו במבט לאחור על המעשה הנועז של הורינו, הובעה הכרת תודה גדולה על כך שבחרו לעלות לישראל בדרך כל-כך מיוחדת. אנחנו מודעים לישראליות שלנו ולהיותנו ציונים ולא מקבלים את זה כמובן מאליו".