כיבוש חיפה במלחמת העצמאות ומבצע 'מספריים' שהיה ל'ביעור חמץ'

אברהם אביגדורוב, גיבור ישראל (העמותה לתולדות חיפה)

מבצע "ביעור חמץ" – כיבוש חיפה במלחמת העצמאות

הקדמה

ביום שישי ה-14 במאי 1948, בשעה 09:25, נחת בחיפה מטוס שהגיע משדה-התעופה קלנדיה שבירושלים. מהמטוס ירדו הנציב העליון השביעי, גנרל אלן גורדון קאנינגהם (Cunningham), מפקד חיל-האוויר בא"י, קומנדר אוויר ויליאם דוסון (Dawson) ולויטננט גנרל גורדון הולמס מקמילן (Macmillan), מפקד הצבא הבריטי בא"י. לאחר סקירת משמר-כבוד של המשטרה ופרידה מנציגי העדות היהודית והערבית של חיפה, הפמליה נסעה לנמל. בנמל המתין משמר-כבוד של חיילי קומנדו של הצי. לאחר נגינת ההמנון הבריטי הורד דגל הנציב העליון, וללא נאומים הושט הנציב אל הסיירת אוריאלוס (Euryalus), שירתה 17 מטחי-כבוד. הדגל הבריטי נשאר מונף בנמל עד פינויו הסופי כחודש וחצי לאחר מכן, ב-30 ביוני, ובכך הפכה חיפה לעיר משוחררת במלוא מובן המילה. 

(הדגל שהורד ב-30 ביוני נלקח על ידי החצוצרן ג'ון ברט – Bartt, ובמאי 2004 נמסר לעובדת מוזיאון ההעפלה, גב' עדינה הכרמלי ז"ל).

הרקע

ביום ראשון ה-30 בנובמבר 1947, בשעה 8:15, שמונה שעות לאחר ההצבעה על החלטת החלוקה באו"ם, נהרגו 5 יהודים ונפצעו 9 במארב של כנופיה ערבית ליד פתח-תקווה. היו אלו היריות הראשונות של מלחמת העצמאות.

גם לחיפה, שבה היה סוג מסוים של דו-קיום יהודי-ערבי, הגיעו האירועים האלימים. בעיר היו  כ-140,000 תושבים, כשקצת למעלה ממחציתם היו יהודים. לאוכלוסייה היהודית היה יתרון טופוגרפי על השכונות הערביות, מערכת ציבורית פעילה ומאורגנת, ליכוד פנימי, תשתית תעשייתית ועורף מוצק בפריפריה. סניף ארגון ה"הגנה" בחיפה היה מהגדולים בארץ ומנה כ-6,000 איש, אך הכוח הלוחם שלו מנה רק 4 פלוגות. ארגון האצ"ל בעיר מנה כמה מאות אנשים, שרובם לא היו לוחמים, ולארגון הלח"י היו לוחמים בודדים העיר. 

לערבים היו בחיפה כ-1,000 לוחמים, כולל כ-250 מתנדבים מרחבי הארץ, סוריה, לבנון ומספר עיראקים. בעיר חנו גם מספר פלוגות של הלגיון הירדני במשימות אבטחה. 

כמו כן, מאז מאורעות 1936-39 נוצר קו חיץ בין השכונות היהודיות לערביות. מאז פרוץ האירועים ב-30 בנובמבר קרו כמעט מידי יום תקריות אלימות בעיר בין שתי האוכלוסיות. אירועים אלה לא יפורטו במאמר זה, ונסקור רק את שני האירועים הדרמטיים שהשפיעו על מהלך הקרבות והתוצאה הסופית.

גשר רושמיה ובית הנג'אדה (העמותה לתולדות חיפה)

הטבח בבתי-הזיקוק ופעולת התגמול בבלד א-שייח'

בנובמבר 1939 הופעלה יחידת הזיקוק הראשונה בבתי-הזיקוק בחיפה, שהוקמו כחלק מהמערך הגיאו-אסטרטגי הבריטי באזור. מערך זה כלל גם את קו הנפט מעיראק (IPC), הנמל, מכלי דלק, שדה-התעופה ועוד. בתקופה הנדונה עבדו בבתי-הזיקוק כ-60 בריטים, 460 יהודים וכ-1,810 ערבים, כשכל בוקר המתינו בשער עוד מאות פועלים יומיים מחפשי עבודה.

ביום שלישי, ה-30 בדצמבר 1947, בשעה 10:20, עבר מול הכניסה טנדר של ארגון האצ"ל וממנו נזרקו 2 פצצות מאולתרות לעבר הפועלים הערבים. 6 מהם נהרגו ונפצעו כ-50. בתגובה פרצו אותם הפועלים פנימה, ויחד עם הפועלים הערבים שעבדו במפעל, התחילו לרצוח עובדים יהודים. 39 יהודים נרצחו באירוע זה ו-51 נפצעו. 

באותו הזמן עבד יוסף אליאס מטאנס "אבו כמיל" בן ה-19 כפקיד זוטר במחלקת כוח-האדם של בתי-הזיקוק. הוא הסתיר במשרדו עובדים יהודים ובכך הציל את חייהם. יוסף קיבל בשנת 2006  את אות "יקיר חיפה", וביום העצמאות 2010 היה בין 12 מדליקי המשואות בהר-הרצל. יוסף נפטר ביולי 2015. 

בתגובה לרצח ה-39 ערכה ה"הגנה" בלילה שבין 31/12/47 ל-1/1/48 פעולת תגמול בבלד א-שייח' (נשר) וחוואסה (תל-חנן), היות שחלק מעובדי בתי-הזיקוק הערבים התגוררו שם. בפעולה זו נהרגו עשרות ערבים, שרובם כלל לא היו קשורים לרצח. (יש דיווחים סותרים על מספר ההרוגים).

המארב בקריית-מוצקין

מפקדה של חיפה הערבית, מחמד א-דין א-תורכ, לשעבר קצין בלגיון הירדני, נהרג בסוף ינואר 1948 לאחר שניסה להחדיר מכונית-תופת לשכונת בת-גלים. פרנסי העיר הערבים פנו לקצין אחר בלגיון, סגן מחמד חמד אל-חונייטי, קצין צעיר ומוכשר ששירת בפלוגה החמישית של הלגיון בחיפה, והציעו לו את התפקיד. הוא נענה בחיוב. חונייטי בדק את הכוח והאמל"ח שעמדו לרשותו, ומצא שהם מועטים ודלים (המופתי סירב לספק נשק לחיפה, היות שמנהיגי העיר הערבים לא נמנו עם תומכיו). אי לכך, חונייטי החליט לצאת לביירות לגייס מתנדבים, תרומות כספיות, נשק ותחמושת. מביירות הוא דיווח טלפונית להנהגה הערבית בחיפה יום-יום על התקדמות מאמציו, והש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה"), שהאזין לקווי הטלפון, היה מעודכן בנעשה.

אברהם אביגדורוב, גיבור ישראל (העמותה לתולדות חיפה)

בבוקר יום חמישי, ה-17/3/1948, נודע לש"י כי חונייטי עם שיירת המתנדבים והנשק, נמצאים במעבר ראש-הנקרה בדרכם לחיפה, ובחופזה הם מכינים מארב בשטח הריק מצפון לקריית-מוצקין. מארב קודם, מספר שעות קודם לכן, ליד נהריה, נכשל. את המארב ביצעה מחלקת פלמ"ח מרמת-יוחנן בפיקודו של פנחס זוסמן "סיקו" (לימים, פרופסור לכלכלה ומנכ"ל משרד הביטחון). שיירת הנשק הושמדה יחד עם אנשיה ובראשם חונייטי. שניים מהלוחמים קיבלו אחרי המלחמה את אות "גיבור ישראל" על חלקם בפעולה זו: אברהם אביגדורוב "בומצ'יק" ועמנואל לנדאו, שנהרג בקרב. השמדת שיירת הנשק שברה את רוחם של ערביי חיפה והיוותה גורם רב חשיבות בכיבוש העיר מאוחר יותר.

כותב בזיכרונותיו אחד ממנהיגי חיפה הערבית, חג' נימר אל-חטיב: "אחת המכות הכבדות שנחתה על חיפה הערבית ואשר הייתה סיבה חשובה לנפילתה בידי היהודים, הייתה ההתנכלות לשיירת הנשק ליד קריית-מוצקין והשמדתה. בהתקפה על שיירה זו נהרגו גם מפקד חיפה הערבית, מולאזם מחמד אל-חמד אל-חונייטי, וכן כל מלווי השיירה, פרט לאחד…"

גיבור ישראל עמנואל לנדאו (העמותה לתולדות חיפה)

מבצע "ביעור חמץ"

בסוף מרץ 1948, עקב ריבוי פגיעות בתחבורה היהודית, הוחלט במטה גדוד 22 של חטיבת "כרמלי", שהיה אחראי על חיפה וסביבתה, לערוך פעולה נרחבת נגד הערבים על מנת להרתיעם. תכנון הפעולה הוטל על סגן-מפקד הגדוד, דוד קזשטכר "קז", והוא קרא לתוכנית "מבצע מספריים", היות שהכוונה הייתה לתקוף את העיר משני צדיה. התוכנית נגנזה, מאחר שבינתיים התלקחו קרבות בקרבת העיר נגד "צבא ההצלה" במשמר-העמק וברמת-יוחנן.

בכל אותו הזמן המשיכו הבריטים בפינוי ארץ-ישראל, כשהמובלעת הצפונית שבשליטתם הלכה וקטנה. בראשה עמד גנרל יו צ'ארלס סטוקוול (Stockwell), מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-6, שמרכזה בחיפה. סטוקוול ניסה לתווך בין ההנהגות היהודית והערבית להסכם ולהבנה, אך הכיר היטב את המצב בשטח ובניגוד לקובעי המדיניות פינה אזורים שונים ,כגון צפת וראש פינה, לפני הזמן. גם בחיפה הכיר את עדיפותה הרבה של ה"הגנה" ואת כוונתה לערוך מתקפה נרחבת, ולכן בלילה שבין  ה- 20 ל-21 באפריל צמצמם את היערכות כוחותיו בעיר, כגון העמדה החשובה בבית-התעשייה, והעביר את העמדות המפונות ל"הגנה".

בחטיבת "כרמלי", בפיקודם של משה כרמל (זליצקי) ומפקד גדוד 22 אברהם פלד (אייזנברג), החליטו לנצל את הפינוי החלקי ולתקוף. תוכנית "מספריים" הוצאה מהמגרה ופעלו לפיה, אך היות שבאותו הערב חל ליל-הסדר, שונה שם הפעולה למבצע "ביעור חמץ". 

מפת הקרב על חיפה (העמותה לתולדות חיפה)

הקרבות

א. הציר המזרחי – בית הנג'אדה ו"הבית החצי עגול":

ב-1943 מקימים תושבי שכונת חליסה הערבית ועד שכונתי שאמור לעסוק בחינוך, בסניטציה ובעזרה סוציאלית. הוועד נקרא "מועצת הרפורמה הציבורית ברובע המזרחי של חיפה" והוא ממוקם בבית-אבן בן 3 קומות ברחוב צלאח א-דין (הגיבורים דהיום), השולט על גשר רושמייה (נחנך במאי 1928) ומשמש הציר הראשי מהדר-הכרמל מזרחה לעמק. לאחר הקמת ארגון הנג'אדה ביפו בסוף 1945, על ידי עורך-הדין מחמד נימר אל-הווארי, נפתח בחיפה סניף שלו והוא ממוקם באותו בניין. על כן הבית נקרא בית הנג'אדה. הארגון, שפירוש שמו "הסיוע", הוקם כארגון נוער צבאי למחצה, הוא היה פרו-נשאשיבי והסניף החיפאי שלו היה מהגדולים בארץ. הבניין נשמר על ידי לוחמים ערבים ושימש כעמדה קדמית מול השכונות היהודיות, ולכן הוחלט לכבוש אותו תחילה.

נחל הגיבורים (צילום: יגאל גרייבר – העמותה לתולדות חיפה)

המשימה מוטלת על מחלקה בת 31 לוחמים מגדוד 22, בפיקודו של יצחק סורוקה "צח" (לימים פרופסור להנדסת-בניין בטכניון), שקיבל את פקודת-המבצע רק שעתיים לפני כן וריכז את הלוחמים במלון טלטש (לימים מלון הר הכרמל), ששימש מפקדת החטיבה. הלוחמים לובשים שאריות של מדים בריטים, חגור חלקי, ללא מימיות מים וללא תחבושות אישיות. רק לחובש המחלקתי יש מימייה. המחלקה חמושה בשני מקלעי ברן, 15 רובים, תת-מקלעים ושני רימוני-יד לכל לוחם. בשעה 12:30 הם יוצאים בשני משוריינים, כשהכוונה להגיע ישירות לבית הנג'אדה. שם המשוריינים יסתובבו ויגיעו בנסיעה אחורנית מול פתח הבית, שהיה מוקף חומה, ולהוריד את הלוחמים שייכנסו דרך פשפש נמוך בחומה ומשם ישירות לתוך המבנה ולתפוש קודם את הגג ואת הקומה השלישית.

הלוחמים הראשונים שפרצו לבית תפשו את הגג ואת הקומה השלישית כמתוכנן, ודיווחו על טיהור הבניין, כך שהמחצית השנייה של המחלקה נכנסה ללא כל חשש. אך שם, בקומה השנייה, הסתתר לוחם ערבי שירה ופצע קשה את אחד הלוחמים, ג'ימי קיסר, והרג לוחם אחר, מרדכי וין. במקביל גם נפתחה על הבניין אש כבדה מעבר לבתי השכונה, אש שממנה נהרג אחד ממפקדי הכיתות, מנחם רכב. המחלקה נשארה נצורה תחת אש, ללא מים ומזון, ומספר ניסיונות חילוץ לא צלחו. רק למחרת היום, בשעה 15:00, לאחר כ-26 שעות, הכוח חולץ עם 4 הרוגים ו-6 פצועים.

חלק מהירי על בית הנג'אדה הגיע מבניין שנקרא "הבית החצי עגול", שנמצא כ-200 מטר בהמשך הרחוב ושממנו ירו מספר מקלעים. לאחר התקדמות איטית, נכבש גם בניין זה והלחימה בציר המזרחי הסתיימה.

ב. הציר המערבי – "בית חורי" ומדרגות הנביאים:

בגבול הדר-הכרמל והשכונות הערביות נמצא "בית חורי" – בית אבן גדול, שהוקם על ידי איש עסקים לבנוני סלים חורי שהיגר לחיפה ב-1870. סלים בנה את המבנה עבור משפחתו, אך בשנות ה- 40 הוא נקנה על ידי חברת "מעוז" בבעלות יהודית והושכרה להנהלת הרכבת, שמיקמה בו את משרדיה הראשיים (בשנות ה-70 הבניין נהרס ובמקומו הוקם מגדל הנביאים). בניין זה שימש כעמדה ערבית על קו התפר בין השכונות היהודיות והערביות ואויש בלוחמים ערבים.

כיבוש הבניין הוטל על המחלקה הדתית של גדוד 22, בפיקודו של יהושע ברנד, שמנתה 30 לוחמים והייתה ממוקמת בבתי-המלאכה של הטכניון בהדר. הלוחמים לבשו בגדים אזרחים, ללא חגור, ללא מימיות ובלי ציוד עזרה ראשונה. החימוש היה רובים אנגלים, תת-מקלעים "סטן", כ-100 כדורים ו-2 רימוני-יד לכל לוחם. הם יצאו מהטכניון רגלית, בשעות הערב, וצעדו לכיוון רחוב שמריהו לווין וקולנוע "מאי", כשמאות תושבים עומדים מצידי הרחובות ומוחאים כפיים. דרך החצרות של בתי תומא הם התקדמו בהסתר לכיוון בית חורי, שם הצטרפה אליהם מחלקה נוספת בפיקודו של יהודה כוכבא. 

גדוד 22 כרמלי (העמותה לתולדות חיפה)

מחלקתו של יהושע ברנד צוידה גם ב-3 מצופים ימיים עגולים ממתכת, שמולאו בחומר נפץ, והם גולגלו מטה במדרגות הנביאים אל העמדות הערביות. המצופים התפוצצו ברעש אדיר, אך לא גרמו לנזק ממשי.  (קיימת גם גרסה שמדובר במוקשים ימיים). הלוחמים שמנסים לפרוץ לבית חורי נתקלו בהתנגדות עיקשת של המגינים הערבים (כנראה מדובר במתנדבים עיראקים) וחלק מהבניין נשרף, בניגוד להוראות לשמור אותו שלם. הקרב נמשך עד שעות הבוקר. 5 לוחמים נהרגו ו-6 נפצעו.

במקביל ללחימה על בית חורי, המחלקה השנייה התקדמה באיטיות ובזהירות לכיוון העיר התחתית, כשהם יורדים לא במדרגות הנביאים החשופות, אלא מבית לבית, תוך כדי שבירת הקירות בין הבתים. המחלקה הגיעה לבית מספר 11, בית-הכנסת "הדרת קודש", שנתפש נטוש וללא קרב. בית-כנסת זה, שנבנה ב-1900, שימש כבית-הכנסת המרכזי של חיפה עד מחצית שנות ה-30, עת נבנה בית-הכנסת הראשי ברחוב הרצל. בדצמבר 1947, עקב התגברות האירועים האלימים ומיקומו, בית-הכנסת ננטש. משם ממשיכים הלוחמים להתקדם מבית לבית לכיוון רחוב סטנטון (מעלה השחרור דהיום), תוך התנגדות וירי של צלפים ערבים.  בכוונתם להגיע לכיכר אלנבי (צומת אלנבי-סטנטון, כיכר-ההגנה דהיום), שם היו אמורים לפגוש את כוח הפלמ"ח מהנמל.

בנמל חיפה עבדו בסוף 1947 כ-1,600 פועלים ערבים וכ-450 יהודים, כשבלילות עבדו בו כ-400 ערבים וכ-40 יהודים. עקב פרוץ האירועים הוכנסה לנמל, במסווה של פועלי "סולל בונה", מחלקה של הפלי"ם (הפלמ"ח הימי) בת כ-25 לוחמים עם נשק מוסלק. בראשית ינואר 1948, לאחר הטבח בבתי-הזיקוק, הוגדל הכוח לכ-90 לוחמים ויוחאי בן-נון מקבל את הפיקוד עליהם.

הכוח של גדוד 22 מצליח במשימתו ונפגש באזור הכיכר עם יחידת הפלי"ם. במקביל פעלה גם מחלקת פלמ"ח שירדה מ"בית בורובסקי" שהיה העמדה היהודית הקיצונית של שכונת הדר, דרך רחוב סטנטון ומרכזת הטלפונים, וגם מחלקה זו מגיעה לכיכר אלנבי. באותו היום נהרגו 18 מלוחמי ה"הגנה" בקרבות ברחבי העיר.

האנדרטה במקום המארב (העמותה לתולדות חיפה)

המו"מ לכניעה והניסיונות למנוע את בריחת ערביי חיפה

ביום הקרבות, ה-21 באפריל בשעות אחר הצהריים, היה ברור כי ידה של ה"הגנה" על העליונה. למחרת, לאחר פגישה מקדימה עם נציגי הערבים שבה הם מקבלים את טיוטת כתב-הכניעה של ה"הגנה", מזמן גנרל סטוקוול ישיבה משותפת בין נציגי הערבים והיהודים לחתימה על הסכם הכניעה. הפגישה מתקיימת בשעה 16.00 בבניין העירייה, כשהמשלחת הערבית מגיעה בליווי משוריינים בריטים. ה"הגנה" הוציאה הוראה לכוחות בשטח להפסיק את האש. המשלחת היהודית כללה את ראש העיר שבתאי לוי, מזכיר העירייה אברהם כלפון, עורך-הדין יעקב סלומון, מרדכי מקלף, יו"ר ועד הדר-הכרמל משה גוט-לוין ועוד 4 אחרים. מהצד הבריטי נוכחים גנרל סטוקוול, מושל המחוז, בריגדיר ג'ונסון וסיריל מריוט, היועץ הפוליטי של סטוקוול. במשלחת הערבית 7 אנשים, בהם ויקטור חייאט, ג'ורג' מועמר, פריד סעד, אניס נאצר ואליאס כוסא.

המשלחת הערבית מקבלת את העתק כתב-הכניעה באנגלית ובו עשרה סעיפים, בהם הסגרת כל הנשק והלוחמים. סטוקוול אומר להם כי הם הפסידו במערכה וכי התנאים הוגנים. נציגי הערבים דורשים ארכה של 24 שעות על מנת להיוועץ בהנהגה הערבית בדמשק, היות שאין להם סמכות לחתום על ההסכם. סטוקוול ונציגי ה"הגנה" סירבו, ולבסוף סוכם על פגישה נוספת בשעה 19:00.

נציגי הערבים התאספו בביתו של ויקטור חיאט ומשם התקשרו טלפונית לדמשק ואחר כך לבירות, וקיבלו הוראה מפורשת לעזוב את העיר. הש"י האזין והקליט את השיחות. בפגישה הבאה דחו נציגי הערבים את תנאי הכניעה, וגם מאמצי שכנוע של סטוקוול ונציגי היהודים והבטחות לשלום התושבים הערבים לא הועילו.

בריחת מפקד העיר, הקצין הלבנוני אמין עז א-דין, יום קודם לכן (21/4) ובריחת סגנו יונס נפאע למחרת היום, הגבירו את הבהלה בקרב האוכלוסייה הערבית ועודדו את בריחתם. גם כרוזים בערבית מטעם ה"הגנה", ההסתדרות וועד הקהילה היהודית, המבטיחים את ביטחון התושבים הערבים, לא הועילו. רובם של כ-35,000 התושבים שנשארו בחיפה עד מחצית חודש אפריל, עזבו את העיר בסיוע בריטי, בעיקר דרך נמל חיפה. גם עובדי עירייה ערבים שנשלחו על ידי ראש העיר שבתאי לוי, עמדו בכניסה לנמל וניסו לשכנע את הבורחים להישאר בעיר, וגם שליחתו של איש הש"י אליהו נאווי '"דאוד אל-נטור", שהסתובב בשכונות הערביות בג'יפ וקרא בערבית ברמקול לתושבים לא לברוח, לא הועילו. עד ה-15 במאי נשארו בחיפה כ-6,000 ערבים, וגם מספר זה קטן בהמשך.

גשר רושמיה ובית הנג'אדה (העמותה לתולדות חיפה)

סיכום

פרוץ האירועים האלימים בארץ מייד לאחר הצבעת החלוקה באו"ם לא פסח גם על חיפה, למרות הייחודיות והשיתוף בה בין היהודים לערבים. האוכלוסייה היהודית נהנתה מעדיפות בכל התחומים, עדיפות שהביאה בסופו של דבר לניצחונה. הניצחון בחיפה ו-3 ימים קודם לכן בטבריה, שתיהן מהערים המעורבות הגדולות בארץ, תרם את חלקו לניצחון הכללי במלחמה ולהקמת המדינה. האוכלוסייה הערבית בעיר שילמה מחיר כבד עקב סירובם של ראשיה להבין את המצב לאשורו ולהישאר בעיר. לפני פרוץ האירועים מנתה האוכלוסייה הערבית כ-70,000 תושבים, ואילו עם סיום הקרבות מנתה כ-3,500 נפש בלבד.

הגיבו כאן לכתבה

3 תגובות
  1. מנחם מנדל אמר/ה

    הפוך גוטה הפוך
    שחרור חיפה לא כיבוש!

  2. אייל אמר/ה

    שחרור חיפה לא כיבושה!!!

  3. מיקי גוטשלק אמר/ה

    מרשים ומעניין

הגיבו כאן לכתבה