נשות המילואימניקים: על הקושי שלא נגמר, התשישות, חרדת הנטישה והדאגה

אמרו גיבורות, אמרו כל הכבוד, אמרו שהעול הזה כבד מנשוא. ואחרי שאמרו את כל זה, הן נשארות לבד. נשות המילואימניקים. הבעלים שלהן יצאו למילואים ב 10 לאוקטובר בשנה שעברה, חזרו אחרי כמה חודשים, לפעמים אחרי חצי שנה, היו בבית תקופה קצרה ושבו ליחידות ולקו האש. הנשים שנשארו מאחור, נושאות בשקט את העול של בית, ילדים, תשלומים, וכל מה שכרוך בלהחזיק לבד את מה שעד כה החזיקו שניים יחד. נדמה להן שזה לא הוגן להתלונן, כי אי אפשר להשוות את הסבל שלהן למחירים הגבוהים שהמלחמה גובה ולמתח והיומיום הקשוח שהבעלים שלהן עוברים והאתגרים שאיתם הם מתמודדים. וכולנו מברכים שישובו בשלום, בריאים בגופם ובנפשם.

כן, יש גברים שנשארים מאחור להחזיק בית ומשפחה לבד, אבל הכתבה הזאת היא על הנשים והן מדברות על הדאגה האינסופית, הקושי, הפחדים שלהן, מדברות על חרדת הנטישה שמתעוררת אצל הילדים, על הרגרסיות שהילדים חווים כשהם חוזרים להרטיב במיטה, מספרות על חוסר אונים  וחוסר השינה, כמו גם על סלים של כביסה שאין מתי לכבס, לתלות או לקפל. הן מדגישות שעושות כל מה שאפשר כדי להמשיך לתפקד ולהחזיק שגרה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי.  מדברות על ה"לא נעים" לבקש עזרה, על הסבתות שמתעייפות, על חוסר הוודאות שמדיר שינה מעיניהן ועל התקווה שהמלחמה תגמר, הבעל יחזור ואפשר יהיה להירגע.

שורדת לבד עם הרבה קושי

תהילה היא אמא לשלושה. בן כמעט בן 8 , ושתי בנות בגיל 4 ושנה וחצי. "אני לא גיבורה" היא אומרת, "אני שורדת. אני ב'כיבוי שרפות'. עוברת ממשבר למשבר, ועושה כמיטב יכולתי לעבור את היום. כשאין מסגרות לילדים כמו שהיה כמה פעמים בשבועות האחרונים, זה הרבה יותר קשה. היום לא יום והלילה לא לילה. הקטנה מתעוררת בבכי כל כמה שעות, הבן הגדול נאחז בי ואני לא יכולה ללכת אפילו למקלחת בלי שהוא יושב ליד הדלת ושומר שלא אעלם לו. אני מבינה את זה, כי הוא מאד קשור לאבא שלו, ומבחינתו, אבא שלו נעלם למילואים. הם מבינים שיש מלחמה, אני אומרת להם שאבא שלהם עושה דבר חשוב ושהוא אוהב אותם, אבל זה כנראה לא במקום אבא בבית.

הם שומעים מה קורה מסביב, מלחמה, הרוגים, וכשיש אזעקות ומטחי הטילים הם עוברים תהליכים לא פשוטים בשביל הגיל שלהם. זה לא משהו שילדים צריכים לחוות אבל זה המצב.

לפני המלחמה היה סדר יום של בוקר, של גן או בית ספר, היו חוגים, יצאנו לגני משחקים, ארחנו חברים בבית ובערב ישבנו יחד על המשפחה. בעלי היה שותף לחיים. אמנם חזר מהעבודה יותר מאוחר ממני אבל מדי פעם החזיר מחוגים, עזר במקלחות בערב, בניקיון הבית בסוף היום. הנוכחות שלו מאד משמעותית. אם פעם חשבתי שפחות, אני רואה עכשיו כמה שהעשייה בשניים יוצרת הקלה לעומת עכשיו, כשהסדר השתבש ואני לבד.

אני מנסה לשרוד במקום העבודה שלי עם המון היעדרויות, מקווה שיאפשרו לי להישאר ולא יפטרו אותי. אני לא מצליחה להסיע ולהחזיר מחוגים, אז לא תמיד הולכים לחוג, כבר לא יוצאים לגינה הציבורית כי יש אזעקות והילדים לא רוצים לצאת מהבית, ולהעסיק שלושה ילדים שלכל אחד יש צורך אחר, להקריא ספרים, לשחק, והקטנה שרוצה להיות על הידיים כל הזמן, יחד עם אוכל, מקלחות, כביסות, ניקיון, זה בלתי אפשרי ממש.

קבוצות תמיכה

"מה עושים? הרבה דיסני בטלוויזיה, מדי פעם אני לוקחת עזרה בתשלום אבל היכולת מוגבלת יותר בתקופה הזאת, ויש קבוצות תמיכה שאני נעזרת בהן פעם בשבוע וזה נותן לי קצת אוויר. בשאר הזמן אני שורדת. עם הרבה קושי. מה אני רוצה שיהיה? שלא יחכו שאבקש עזרה. שיבואו לעזור. כלים, כביסה, ילדים, בית, הפעלות, ואני, גם אני צריכה לשבת לפעמים עם כוס קפה, לשחרר קצת קיטור.

להיעזר בהורים?
זה לא רלוונטי במקרה שלי. אמא שלי עדיין עובדת ולא יכולה להגיע אלי במשך היום, היא מגיעה פעם בשבוע בערב וזה עוזר מאד בהשכבות ולהרדים אותם ואם נשאר לה כוח אז היא עוזרת גם עם הררי הכביסה שיש פה. אמא של בעלי לא מגיעה לעזור כי היא מטפלת בילדים של הבת שלה".

להקרין לילדים תחושת ביטחון למרות הפחד

מעבר לעומס הפיזי ולצורך להתמודד עם נושאים שלא כולן הכירו קודם, כמו פעולות תחזוקה כשמשהו מתקלקל, ענייני כספים ותשלומים שלא תמיד היו חלק מהאחריות שנשאו, או תפעול מכשירים שעד כה היו באחריות הבעלים, הן נדרשות כעת לקחת גם אחריות רגשית על המשפחה. הילדים, במיוחד הקטנים שבהם, עשויים לחוות תחושות של חוסר ביטחון או געגוע כאשר אביהם נעדר לתקופה ארוכה.

זה מחייב את האם להיות עבורם עוגן יציב ומרגיע, להימנע מלהראות את הפחדים שהן חוות כדי לשדר לילדים תחושת ביטחון על אף המלחמה. זה מוסיף למעמסה הרגשית והנשים מוצאות עצמן נשחקות במשחק הזה בין מה שהן מרגישות באמת לבין הידיעה שעליהן להיות מקור חוסן ואנרגיה חיובית לילדים.

חרדה מתמשכת

המצב הופך למורכב עוד יותר כאשר יש אזעקות תכופות שמוסיפות למתח והפחד בבית. התחושה הכללית של חרדה מתמשכת, וכל אזעקה מעצימה את החשש, לא רק לשלום המשפחה אלא גם לשלומו של האב שנמצא הרחק ובסכנה ממשית.

האישה נדרשת להיות דרוכה כל הזמן, להכין את הילדים להתרחשויות ולרוץ איתם למרחב המוגן. כל זה מתרחש בזמן שהיא עצמה מוצפת במחשבות על מה שקורה עם בעלה שנמצא במקום מסוכן עוד יותר. השילוב בין הדאגה האימהית לשלום הילדים והדאגה לבעל שנמצא הרחק יוצר מצב של מתח רגשי אדיר.

המצב הזה דורש מהאישה עוצמה פנימית וחוסן נפשי שלא כולם יכולים לדמיין. היא צריכה למצוא בתוכה את הכוח להחזיק את המשפחה יחד, להקרין לילדיה תחושת ביטחון למרות הפחד הגדול שהיא עצמה מרגישה. היא גם צריכה להתמודד עם תחושות הגעגוע לבעלה, ועם הקושי בניהול המשפחה לבד בזמן של סכנה חיצונית.

נולדו כשאבא שלהם במילואים

אודליה אמא לחמישה. שלוש בנות בגילאי 9 -6- 4 וזוג בנים תאומים שנולדו כמה ימים אחרי שאבא שלהם גויס למילואים באוקטובר 2023. "קשה לי. כששואלים אותי מה שלומי אני אומרת שנורא. זה לא משהו שהייתי אומרת בעבר אבל נמאס לי להסתיר. קשה לי נורא. בעלי יצא ב7 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי שילדתי, וחזר במרץ, עם יומיים באמצע כדי להיות בברית של התאומים. אחר כך יצא שוב בחודש מאי, חזר לשבועיים ושוב מילואים עד סוף יולי. הוא היה קצת בבית, בעיקר השלים משימות בעבודה כדי לעמוד ביעדים, ובאמצע ספטמבר שוב יצא למילואים עם צו 8 והוא לא פה כבר  3 שבועות. במקום העבודה שלו האנשים מקסימים. הם אוהבים אותו ותומכים בו ואז ישר כשהוא מגיע הוא נכנס לעבודה. הוא עושה דברים חשובים ברור לי, אבל הוא חסר לנו מאד.

בעצם אני לבד. הוא עובד הרבה שעות גם בימים הרגילים אבל הוא זמין, הוא יכול להגיע לעזור במצבים השונים, הוא מטפל בענייני התחזוקה, בתשלומים, עוזר בהרדמות, מארגן יחד איתי את הבית בסוף יום. עכשיו אני לגמרי לבד. הוא גויס כשהיו 3 ילדים ובמהלך המילואים נולדו התאומים, והוא בקושי היה איתם כי רוב הזמן הוא במילואים. הוא עוד לא התרגל לכך שיש לו שני תינוקות נוספים והם כבר בני שנה.

אני על אוטומט הישרדותי

"איך אני מסתדרת? אני לא תמיד מסתדרת. זה בלתי נסבל אבל אין ברירה, אז אני עושה. החיים נהיים טכניים, אני על אוטומט הישרדותי. לעבור את השעה, את השעתיים, לעבור את היום, לעבור את הסוף שבוע. הבנות היו רגילות שהוא עושה מילואים וראו אותו במדים. זה לא חריג כי הוא תמיד עושה מילואים, אבל לא כל כך הרבה ולא כשיש מלחמה ואזעקות וטילים ברקע. יש המון הבדל בין אז לעכשיו. אחרי שילדתי לא הייתי עסוקה בחדשות אלא בילדים. בעלי הגיע לברית עם מדים לשעתיים וחזר ליחידה שלו, ואני נשארתי עם 5 ילדים, שזאת תעסוקה מלאה. אז לא היה לי זמן לחדשות ולא היה לי כוח גם לשמוע יותר אחרי 7 לאוקטובר. היינו בבית, אבא במילואים והילדות הבינו את זה, אבל אז המלחמה התקרבה לבית. עכשיו הן יודעות שיש עזה, שיש חמאס, שיש חיזבללה. הן יודעות שיש חטופים, שיש הרוגים. הקטנה בת 4 בכל פעם שעובר אופנוע שואלת: זה אופנוע או אזעקה?  אתמול פתאום שאלה אותי: אמא מה זה קבר? אני לא יודעת מאיפה היא שמעה על זה. אבל זה כאן, זה נוכח. אי אפשר להעלים את המלחמה מהילדים. "באחד הימים הבת הגדולה חיבקה אותי ואמרה לי: אני לא רוצה לאבד אותך כמו שאבדנו את אבא. אמרתי לה- לא איבדנו את אבא, הוא יחזור, אז היא אמרה- אבל אולי נאבד.

"התחושה קשה מאד, ואני עושה כמיטב יכולתי לשדר שאנחנו בסדר, שנעמוד בזה, אבל גם לי קשה. גם אני חוששת. אם יש לבנות פחד נטישה? נראה כך. אני לא יכולה ללכת לשום מקום לבד. הן צמודות אלי, איתי אפילו בשירותים. הגדולה שלא מפחדת בדרך כלל, מתעוררת בלילה ורוצה לישון בממד. כשיש אזעקות, יש רעש חזק של מטוסים ושל פיצוצים, התאומים מתחילים לבכות, הבנות בלחץ, זה נהיה פה כאוס ממש. כן אני יודעת שאני צריכה לשדר שהכל בסדר, אבל מה בסדר? נראה הגיוני שילדים צריכים לחיות תחת הפגזות בפחד מתמיד? לא הכל בסדר, אני לא תמיד יכולה לעשות הצגה של רוגע, גם לי יש רגשות ודאגות. אז אני מחבקת, ושרה להן, ומאכילה את הקטנים כדי שיחזרו לישון, למרות שבימים רגילים הייתי מרגילה אותם לישון לילה שלם. זה מורכב. זה קשה. זה מאתגר ברמות בלתי נסבלות. בנוסף, אין מסגרות בחלק מהימים, ואין סדר יום. חמישה ילדים בלי מסגרות ובעל במילואים, ועוד אני צריכה להיות בעבודה כמה שעות, אז זאת בעיה. לא תמיד אני הולכת לעבודה. אומרים לי שצריכים אותי, אבל אין לי מושג אם אוכל להגיע. השבוע יהיו מסגרות לילדים אז אלך לעבודה. בנוסף אני עייפה כל הזמן. אני לא ישנה בלילה. יש תינוקות, יש אזעקות, הבנות מתעוררות, ואני מאחת לשנייה, לא מגיעה למיטה שלי".

מצוקה רגשית והרטבת לילה

במצבי לחץ נפשי, פחדים, תחושת חוסר ביטחון וחוסר אונים, קורה שילדים חוזרים לדפוסי התנהגות מוקדמים אשר כבר התגברו עליהם, כמו הרטבת לילה (אנורזיס). זאת אחת התופעות השכיחות של רגרסיה. ההרטבה מתרחשת לרוב בלילה, כשהשליטה במתן השתן יורדת בזמן שינה. מחקר שנעשה לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר בארצות הברית הראה כי ילדים שחוו טראומה הקשורה לאירועים ביטחוניים גילו עלייה חדה בהרטבת לילה ובעיות התנהגות נוספות. ממצא דומה נצפה אצל ילדים שגדלו באזורים בהם התרחשו אירועי מלחמה או אסונות טבע.

אצל ילדים, מערכת העצבים המרכזית עדיין מתפתחת, ולכן מצבי לחץ משפיעים עליה באופן משמעותי יותר. ההשפעות של לחץ נפשי גורמות לחוסר יכולת לשלוט במתן השתן בזמן השינה, גם אצל ילדים שכבר גמולים. ילדים צעירים מתקשים פעמים רבות לעבד את הרגשות המורכבים שהם חווים, ולכן החרדה מתבטאת בגוף בצורה של אובדן שליטה על הסוגרים. זהו ביטוי לא מודע של חוסר ביטחון ושל מצוקה רגשית.

כאשר ילד חווה רגרסיה, חשוב מאוד שההורים יתמכו בו ולא יוסיפו ללחץ שהוא חווה.  חשוב לדבר עם הילד, לנסות להבין את המקורות לחרדה שלו, ולהסביר לו שהרטבה במיטה היא תופעה נורמלית שיכולה להתרחש במצבים מסוימים, ושזה לא באשמתו.  יצירת סביבה רגועה ובטוחה בבית יכולה לעזור לילד להתמודד עם החרדה. חשוב ליצור שגרה ברורה ולצמצם חשיפה למקורות של לחץ, כמו חדשות על מצבי חירום. עידוד והבעת אהבה ללא תנאים הם הכרחיים לשיפור הביטחון העצמי שלו.

אודליה: "לאחרונה הבת הגדולה והבת השנייה התחילו להרטיב בלילה. זה לא משהו שהיה בעבר. הן מנסות להסתיר את זה אבל אני מדברת איתן על זה, מסבירה להן שזה בסדר, שזה טבעי, שננסה לקום לשירותים בלילה ונתקן את זה. אבל זה מוסיף עוד משקל על המציאות הכבדה ממילא. יש להן טיפול רגשי אבל קשה לי לקחת אותן כי כל אחת בשעה אחרת וזה לא תמיד מתאפשר לי להגיע לכל מקום בכל זמן. איפה אני פורקת עומס? יש קבוצה של נשות מילואימניקים שנפגשת פעם בשבועיים לשעה, וזה נהדר. בשאר הזמן אני לבד לגמרי. להיעזר בחברות? יש חברות, אבל אני לא יכולה ליפול עליהן. גם להן לא קל. אצל חלקן הבעלים במילואים, ואצל אחרות יש את השגרה, החיים עצמם, עבודה, בית ילדים. כשהן פוגשות אותי הן אומרות לי , "אוי מסכנה בטח קשה לך, אם את צריכה משהו תגידי", אבל זהו, הן נעלמות. אין להן איפה להכניס אותי בלוח זמנים שלהן, ואני מאד צריכה עזרה אבל אני לא אבקש מהן כי אני מבינה שגם הן עמוסות בדרכן. יש סוג של 'מדרג מסכנות'. זאת שבעלה במילואים אבל מגיע בסופי שבוע, זאת שבעלה במילואים ואפשר לבקר אותו בבסיס ואלה שהבעל במקום לא ברור ואין כמעט קשר איתו. בתוך זה יש אל מי שיש לו ילד אחד, שנים וכך הלאה, ככל שהבעל יותר רחוק ויש יותר ילדים אז את גבוה יותר במדרג המסכנות. זה נשמע מצחיק והזוי אבל ככה זה. אז אני בהכי גבוה. כולן מתבכיינות אבל הן אומרות לי, איך אני יכולה להתבכיין איתך כשאת הרבה יותר מסכנה ממני.  

מי שאין לו ילדים קטנים אולי מתקשה להבין את העומס של להסיע, לטפל, לעשות, להיות , לתמוך. זה ממלא את היום כשאנחנו שניים אז בוודאי שממלא ומעמיס כשאת אישה לבד. אודליה: "לאחרונה הבת הגדולה והבת השנייה התחילו להרטיב בלילה. זה לא משהו שהיה בעבר. הן מנסות להסתיר את זה אבל אני מדברת איתן על זה, מסבירה להן שזה בסדר, שזה טבעי, שננסה לקום לשירותים בלילה ונתקן את זה. אבל זה מוסיף עוד משקל על המציאות הכבדה ממילא. יש להן טיפול רגשי אבל קשה לי לקחת אותן כי כל אחת בשעה אחרת וזה לא תמיד מתאפשר לי להגיע לכל מקום בכל זמן. איפה אני פורקת עומס? יש קבוצה של נשות מילואימניקים שנפגשת פעם בשבועיים לשעה, וזה נהדר. בשאר הזמן אני לבד לגמרי. להיעזר בחברות? יש חברות, אבל אני לא יכולה ליפול עליהן. גם להן לא קל. אצל חלקן הבעלים במילואים, ואצל אחרות יש את השגרה, החיים עצמם, עבודה, בית ילדים. כשהן פוגשות אותי הן אומרות לי , "אוי מסכנה בטח קשה לך, אם את צריכה משהו תגידי", אבל זהו, הן נעלמות. אין להן איפה להכניס אותי בלוח זמנים שלהן, ואני מאד צריכה עזרה אבל אני לא אבקש מהן כי אני מבינה שגם הן עמוסות בדרכן. יש סוג של 'מדרג מסכנות'. זאת שבעלה במילואים אבל מגיע בסופי שבוע, זאת שבעלה במילואים ואפשר לבקר אותו בבסיס ואלה שהבעל במקום לא ברור ואין כמעט קשר איתו. בתוך זה יש אל מי שיש לו ילד אחד, שנים וכך הלאה, ככל שהבעל יותר רחוק ויש יותר ילדים אז את גבוה יותר במדרג המסכנות. זה נשמע מצחיק והזוי אבל ככה זה. אז אני בהכי גבוה. כולן מתבכיינות אבל הן אומרות לי, איך אני יכולה להתבכיין איתך כשאת הרבה יותר מסכנה ממני.  מי שאין לו ילדים קטנים אולי מתקשה להבין את העומס של להסיע, לטפל, לעשות, להיות , לתמוך. זה ממלא את היום כשאנחנו שניים אז בוודאי שממלא ומעמיס כשאת אישה לבד.

קשה להסביר את העומס המטורף

לא לכל אחד יש סבלנות לילדים קטנים. הם מרעישים, צועקים ובוכים, וזה טבעי ונורמלי אבל צריך בשביל זה כוחות, ואני לא רוצה פה מישהו עצבני שיצעק על הילדים שלי כי הם עושים רעש. אז לא קל למצוא עזרה ממשית. הייתי רוצה שמי שבאמת רוצה לעזור יגיד: אני פנויה בימים האלה בשעות האלה, ואני מוכנה לבוא לעזור לך בכלים, בכביסה, במקלחות. זה יהיה ממשי. בואי. אנשים לפעמים שולחים לי אוכל, פסטה ושניצל. זה נהדר ותודה רבה אבל זה לא מה שמקל עלי. באמת קשה לי להסביר את העומס המטורף. אני צריכה שמישהו יבוא מדי פעם לשעה. לזרוק את הפח. לרחוץ. כלים. לקפל כביסה. אני משלמת לבנות שיעזרו לי אבל לא תמיד יש מישהי פנויה שהיא בסדר עם הילדים. הורים? אני בהודיה גדולה על כל מה שהם עוזרים אבל גם הם לא תמיד יכולים. זה המון פרטים קטנים. לרוקן מכונת כביסה. יש המון כביסה עם ילדים קטנים. בגדים, מצעים, מגבות. אז אני מכניסה למכונה. צריך לרוקן, לתלות, להוריד, לקפל. זה המון דברים. הבית מסריח. צריך לנקות כי יש ילדים, זה מקיא, זה נשפך לו, זאת פזרה פירורים, זה כל הזמן לנקות. וכלים, הרים של כלים. ועוד לא התחלנו עם להקריא, לספר סיפור, להקשיב, לשחק, ומקלחות לכולם, וחפוף ולסרק, זה המון דברים ומה שאני זוכרת כרגע זה על קצה המזלג, כי יש עוד המון פרטים בלגדל ילדים. אז צריך הרבה עזרה ביום יום ובוודאי שעכשיו כשבעלי לא כאן. עכשיו נוספו התשלומים משכנתא, מים, חשמל, ארנונה, וכל דבר דורש זמן. בנוסף אני כל הזמן בדאגה ובגעגועים מאד עמוקים וזה שוחק אותי. אני חיה בבלגן, אני יודעת. בלילה אני מארגנת אם נשאר לי כוח. שואלים אותי איך אפשר לעזור ואני אומרת, בואו, תעשו משהו קטן אחד וזה יקל עלי. קחו את התאומים לטיול בחוץ שאני אוכל להתפנות לבנות. בואו לתלות איתי כביסה, או לרחוץ כלים, משהו. אומרים לי כן, ולא באים. אז אין לי ברירה. חלק אני עושה וחלק לא, אני לא סופרוומן. כן כשהילדים יהיו גדולים יהיה בית נקי והכל יהיה מסודר ורגוע. עכשיו זה בלגן גדול וזה הכי טוב שאני יכולה בתנאים האלה".

לבקש עזרה בצורה ברורה

אנחנו עדיין בכאוס. עדיין יש מלחמה. אין סדר יום מאורגן. כשפוגשים  אנשים שעוברים דברים דומים אפשר לדבר על מה שיושב על הלב. לא כולם מבינים מה זה ילדים קטנים, מלחמה, בעל במילואים. אומרים לי- תמצאי לעצמך פינה שקטה, תעשי מדיטציה, תפתחי תחביב שירגיע. בואו. זה 5 ילדים. גם כשהיו רק 3 קטנות לא הייתה פינה שקטנה. אם יהיו לי חמש דקות פנויות אני לא אשב לצייר מנדלה. אני אעשה טיפול כינים לילדה, אני אנקה את הרצפה כדי שהקטנים לא יכניסו לפה איזה לכלוך, אולי אני אפילו אצליח להיכנס לשירותים ולסגור את הדלת. אז אם את כמוני, בתחושה שלא מבינים את הקושי שלך ושאת לבד, אני ממליצה לך לחפש קבוצות וקהילות של נשים במצב דומה כדי לשתף ולשמוע ולנרמל ולהרגיש טוב יותר טוב. בנוסף ממליצה לא לצפות, לקוות או לחשוב שהסביבה תשאל או תדע מה לעשות, אלא פשוט להגיד בצורה מאוד ישירה, בלי 'לא נעים', מה יעזור. למשל: "החודש מאוד יעזור לי לא להסיע לחוג אם זה בסדר מבחינתכם לקחת את זה עליכם", "תוכלי לעזור להקפיץ את הילד מהגן לצהרון של הגדול כדי להקל עלי את הסיבוב?", "מוזמנת הערב לכוס יין וקיפולי כביסה איתי. סך הכל אנשים רוצים לעזור, וכשהבקשה מאוד ספציפית הם לא צריכים לנחש ומרגישים טוב עם עצמם שבאמת סייעו ואז כולם מרוויחים".

חשוב להוסיף : לא קל לחזור מהמלחמה

ועוד כמה מילים שחשוב להגיד: החזרה של בן הזוג מהשירות היא רגע משמח, אך מלווה באתגרים. החוויות שהוא עבר בזמן המילואים צריכות זמן לשקוע, ובן הזוג זקוק הרבה פעמים למרחב הסתגלות לחיי הבית ולקצב של חיי המשפחה. זה דורש להתאזר בסבלנות ולהבין שגם הוא מתמודד עם קושי, ויחד עם השמחה על כך שהוא חזר, נדרשת גמישות רגשית כדי לאפשר התאקלמות מחדש. ההתמודדות עם היעדרות בן הזוג לתקופה ממושכת מהבית, לרוב ללא תמיכה פיזית יומיומית, היא חוויה לא פשוטה אך היא מאלצת את הנשים להתמודד עם האחריות הכוללת על הבית, הילדים, ועל החיים האישיים שלהן, וכל זה בזמן שהן עצמן מנהלות קריירה או עיסוקים נוספים. לאחר זמן בו הבעל נעדר מהבית והנשים מצאו דרכים לעמוד באתגרים, יש לעתים קושי לשחרר, להחזיר לבעל סמכויות ולסמוך על כך שיעשה את הדברים בדרך נכונה.