באחת מהדירות הייחודיות אשר בשכונת הדר, בינות בתי הקפה העכשוויים – גרה המוסיקאית ניקה קושניר בה היא מגדלת יחדיו עם בת זוגתה נגה שני, את זוג ילדיהן התאומים הקטנטנים ואת טוביה, הכלב הנוהג לשיר בעת נגינת האקורדיון.
מוסיקאית ילידת ויניצה (אוקראינה)
רשימה של תארים אקדמיים רבים ובהצטיינות יתרה, מצויים ברזומה קורות חייה של ניקה, כאשר בראש מעייניה נמצא האקורדיון. כעת חיה גרה ניקה בחיפה. היא ילידת ויניצה אשר באוקראינה (1987), אך את ילדותה ובחרותה בילתה בנצרת עילית. כיום ניקה מלמדת את הקורס "תולדות המוסיקה למחול" ב'תיכון רעות לאומנויות' אשר בחיפה.
כמו כן היא אקורדיוניסטית באנסמבל –'אימאן', עובדת במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, כמו גם אצל Ron Shulamit Conservatory ובעבר אף עבדה בחברת Musician. היא אקורדיוניסטית לשעבר ב-מלב"ב – כאשר עיקר עיסוקה היה נגינה כטיפול בחולי אלצהיימר ודמנציה.
לימודים תארים ומנגינת האקורדיון
היא בעלת תואר ראשון במוסיקולוגיה ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. למדה אקורדיון אצל Cnima Jaques Mornet אשר בצרפת, בבית הספר הבין לאומי לאקורדיון – וכן הייתה תלמידתו של האקורדיוניסט אמיל אייבינדר, שהינו אמן אקורדיון ישראלי, יהודי יליד בסרביה המשלב ברפרטואר שלו מוזיקה עממית ממרחב הדנובה והבלקן, מוזיקה קלה וקלאסית בינלאומית.
באמתחתה תואר בחינוך ותעודת הוראה במוסיקה מטעם 'מכללת לוינסקי לחינוך'. בנוסף לכך ניקה הינה בעלת תואר שני בקומפוזיציה כאשר עבודת התזה שלה הינה בהנחיית פרופסור עודד זהבי – וזאת במסגרת לימודים מתקדמים בחוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה. ניקה קושניר היא אקורדיוניסטית ומלחינה הפועלת בזירה המוסיקלית מזה יותר מעשור.
״אריה על מיתר סול״ ◄ צפו
מוזת מנגינת האקורדיון גם בצוק העיתים
למרות היותנו שרויים בצוק העיתים – "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות", כך לפחות טוען הפתגם, הרי שלא תמיד התותחים משתיקים את המוזות. זאת משום שהמלחמה עצמה מעוררת רגשות עזים ולכן היא תמיד נושא משמעותי באמנות.
ניתן אף לציין שכמה יצירות מוזיקליות חשובות ומשמעותיות נכתבו דווקא בהשפעתה של תקופת מלחמה. למשל: ה"מיסה בזמן מלחמה" של היידן הינה דוגמה מפורסמת, וכמוה גם הפתיחה ליצירה "1812" של צ'ייקובסקי וכן סימפוניה מס' 7, "לנינגרד", מאת שוסטקוביץ'. נגני האקורדיון, וניקה ביניהם, משתלבים בביצוע מוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית קלה, ג'אז ומוזיקה אתנית בכל רחבי העולם, באופן שחוצה הן תרבויות והן מסורות אתניות.
״חיוכים״ ◄ צפו
תקופת הילדות ויכולות אוטודידקטיות
בגיל שלוש עלתה ניקה ארצה מאוקראינה. גדלה בנוף הגליל, נצרת עילית לשעבר, וכיום מתגוררת בחיפה.
ניקה מתארת את אביה כאדם ציוני וסטודנט נצחי. במהלך חייו עבד כהנדסאי במספנות חיל הים בחיפה ועם יציאתו לגמלאות למד רפואה סינית. כיום עוסק אביה במתן טיפולי מזור בעזרת דיקור. אימה הינה בלשנית שפות ומורה לספרות רוסית אשר בארץ הסבה את תעסוקתה והינה עובדת סוציאלית בעיריית נוף הגליל. לניקה אחות אחת, יוליה, הבוגרת ממנה בכשנה וחצי ומתגוררת ברמת אביב.
כבר מגיל 4-5 כשגדלה בנצרת עילית, הלוא היא נוף הגליל של היום, חייתה ניקה את תחום המוסיקה. היא ניגנה בפסנתר בכיתות הגן ואף החלה לשיר במקהלה. כיאה לילדים יוצאי ברית המועצות לשעבר, הרי שגם היא רקדה בחוג לריקודים סלוניים… (המדליות הרבות עדיין מוצגות בבית הוריה). בהמשך ילדותה ונעוריה המוקדמים, חפצה ניקה להרשים את הסובבים אותה כאשר לימדה את עצמה לנגן ולשיר את שיריהם של להקות 'טיפקס' ו'הבילויים' עלי גיטרה.
״סוויטה רומנית״ ◄ צפו
ניקה ו"העיר בהפסקה"
על פי הנרטיב 'ניקה' הוא שמה אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית, ובת לווייתם של זאוס ראש האלים, ושל אתנה אלת החכמה ותכסיסי המלחמה – אך למעשה שמה של האקורדיוניסטית 'ניקה' הוענק לה כזכר לשמה של 'סבתא נחמה' – כאשר הוריה הסתפקו באות נ' כתחילת שם הסבתא. את מירב שנות ילדותה ונעוריה בילתה ניקה עם סבא בוריס וסבתא איבגניה, שכן הוריה עבדו ללא לאות "מצאת החמה עד צאת הנשמה".
היא למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אשר בנצרת עילית. בשנינות לשונה מתארת ניקה את מחוז מגורי המשפחה, נצרת עילית (נוף הגליל) כ"עיר בהפסקה".
שנת שירות 'עמותת אחריי–נוער מוביל שינוי' בירושלים
לאחר סיום לימודיה בבית הספר התיכון יצאה ניקה לשנת שירות בירושלים. היא חברה ל'עמותת אחריי' אל הסניף אשר בירושלים. שם תנועה זו פועלת לחזק את המסוגלות בקרב נוער, צעירים וצעירות מכל חלקי החברה הישראלית – בדגש על הפריפריה הגיאו-חברתית ובכך החזון הינו להביא לשוויון הזדמנויות בחברה הישראלית, ולערבות הדדית בתוך ובין חלקי החברה.
'עמותת אחריי' פועלת ב 132 רשויות מקומיות, 47 כפרי נוער ומסגרות חסות הנוער, 72 ישיבות חרדיות, ומפעילה 345 מסגרות נוער המהוות 'מכינות לחיים הבוגרים'. רובן מכינות תלת שנתיות לבני נוער בגילאי 16-18 מכל גווני החברה הישראלית, וחלקן מהוות מכינות יג' – שנת שירות, מכינות קדם צבאיות, מכינה המשלבת צעירים עם צרכים מיוחדים ואף מכינה לצעירים ערבים.
במסגרת שנת השירות במסגרת עמותת ״אחריי – נוער מוביל שינוי״ פעלה ניקה בירושלים בהקמת חוג תיאטרון, הדרכת מועצת נוער, ייזום וניהול פרויקטים התנדבותיים לילדי שכונת קריית מנחם, לימודי מוסיקה ב'בנק הזמן' וכן התנדבות בבית אבות.
״כלייזמר״ ◄ צפו
חיידק התיאטרון
למעשה ניקה החלה ללמוד לקראת תואר ראשון בעיתונות, קולנוע וחינוך ב'כותרת'. זהו בית הספר הגבוה ללימודי עיתונאות של אוניברסיטת תל אביב, המתקיים לצד המחלקה לתקשורת באוניברסיטה. במחלקה לתקשורת מקיימים לימודים לתואר אקדמי, ואילו 'בית ספר כותרת' פועל כמסגרת ללימודים מקצועיים המקנים לימודי תעודה. בית הספר נחלק למרכז ללימודי טלוויזיה, מרכז ללימודי העיתונות הכתובה והאינטרנט, ומרכז ללימודי רדיו.
בד בבד עם לימודיה אלו ולימודי תואר ראשון במוסיקולוגיה ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב – היא הייתה עוזרת במאי בתיאטרון האתיופי קהילתי 'נטלה', כאשר ההצגה עליה עמלה הוצגה בפסטיבל התיאטרון באדינבורו ובתיאטרון 'הקאמרי'.
חיידק התיאטרון הביאה אל הקמת תיאטרון קהילתי בראשון לציון במסגרת פרויקט 'אמנים אזרחים' מטעם החוג לתיאטרון. שם עסקה בעבודה תיאטרלית עם קבוצת פעילי השכונה, כתיבת מחזה על יחס הממסד לאזרח, הלחנה ונגינת המוסיקה במופע עצמו.
יתר על כן ניקה הייתה בין מקימי התיאטרון הקהילתי ב'כלא רימונים' – זאת במסגרת הקורס 'פרויקט משותף לאסירים ולסטודנטים'. בפרויקט זה היא עמלה על כתיבת החומרים, הבימוי, משחק, עבודה מוסיקלית עם השחקנים והלחנת המוסיקה למופע ונגינה בפועל.
וואלס צרפתי ◄ צפו
האקורדיון – "הפסנתר של העניים" או "עוגב נייד"
במהלך של 20 שנה, מגיל 4 עד 24 ניגנה ניקה בפסנתר, אך מכיוון שכתבה מוסיקה להצגה – החלה להיעזר ב'פסנתר עם הרצועות', הרי הוא האקורדיון אשר מכונה בפיה "הפסנתר של העניים" ולחילופין "עוגב נייד".
בהיותה כבת 25 סבתא איבגניה וסבא בוריס ברל פישמן קנו לה את האקורדיון אשר ברשותה. כאוטודידקטית היא החלה לנגן להלחין וללוות את קהל השחקנים בהצגות אשר ביימה.
בישראל מסורת האקורדיון נעה עם השנים בין מוזיקה עממית, במיוחד בליווי מחולות עַם, זמרים ולהקות זמר – לבין ביטויו ככלי מוזיקלי אמנותי קלאסי ומגוון. יש לזכור שהאקורדיון היה הכלי המרכזי לליווי שירה, מעת תקופת היישוב ועד לאמצע שנות השישים.
אָקוֹרְדִּיּוֹן, גַּרְמוֹשְׁקָה ומַפּוּחוֹן בעברית
האקורדיון, למרות היותו כלי כבד יחסית, שבהחלט לא קל לשאתו. משקלו עם הנרתיק יכול להגיע ליותר מעשרה קילוגרם – ולמרות זאת הפך להיות כלי נגינה כה פופולרי, בזכות הצליל החזק שניתן להפיק ממנו וזאת ללא שימוש באמצעי הגברה. יתר על כן, האקורדיון מופלא ביכולותיו ליצור הרמוניות מורכבות. ניקה טוענת שמוסיקת הבארוק "נשמעת במיטבה דווקא בעת נגינתה באקורדיון", שכן צליליו דומים ביותר לצלילי העוגב.
בשנת 1829 בווינה, קיריל דמיאן יליד טרנסילבניה הוא זה אשר רשם פטנט על האקורדיון הראשון, אם כי מכשיר דומה לזה כבר הומצא בברלין כמה שנים קודם לכן. מאז אותה העת עבר האקורדיון שיפורים ותוספות עד למוצר המוכר כיום.
זרם האוויר שנוצר בעת הפעלת המפוח מרטיט עלים-לשוניות מתכת אשר מפיקות את הצליל. הן במקלדת 'הפסנתרנית' והן במקלדת הליווי ישנם רגיסטרים לגיוון הצלילים, כביכול כמו בתזמורת משובחת. פעולת הרגיסטרים מבוססת על הפרדה או על צירוף של מערכות הלשוניות של הטונים השונים ושוב: ממש בדומה לעוגב.
האקורדיון הראשון – מתנה מסבא בוריס וסבתא איבגניה
כמעט עשור שנים מאז שסבא בוריס ברל פישמן וסבתא איבגניה נפטרו – ויתכן שאלמלא הסבים שלה, זיכרם לברכה, לא הייתה מי שהינה כיום. כאמור, היו אלה סבא בוריס וסבתא איבגניה אשר קנו לה את האקורדיון המשובח הראשון (אמנם היא עצמה מכרה את המכונית הישנה נושנה שלה בכדי להוסיף מעט לסכום האימתני שעולה אקורדיון זה).
קורה שכאשר רואה ניקה אדם בן למעלה מ 80 שנה מיד היא נזכרת בהם… יתר על כן בכל פעם שהיא נכנסת לביתה או יוצאת ממנו היא חושבת עליהם – היות וממש במבואת הכניסה לבית כמזכרת רגשית, תלויים הכובעים שלהם. לעיתים קרובות היא נוהגת לנשק כובעים אלו התלויים במיקום של כבוד, אשר נמצא במרכז מתלה המעילים ומתחת למדף הספרים ה'חשובים' – ובכך 'לומר להם, לסבא ולסבתא' את כל אשר על ליבה.
חולי אלצהיימר ודמנציה מגיבים באופן חיובי למוזיקה
בכל זמן קונצרט, ובכל עת בה מתאמנת ניקה בנגינת האקורדיון, היא מהרהרת אודות דמויותיהם של הסבים. ברור לה שכל מי שמכיר אותה יודע על הקשר העמוק שלה לסבים. ביצירתה "התבגרות" ישנו פרק המוקדש להם, פרק אשר שמו ביידיש "א פרייעלכן ספק" כלומר: "אמנם ספק, אך הוא שמח".
בשנים 2013 עד 2018 עסקה ניקה בפעילות מוסיקלית קבוצתית לחולי דמנציה במסגרת 'מלב"ב' ("מלבב עד הבית" הוא שירות מקצועי לבני הגיל השלישי בכל רמות התפקוד) בשורש ובגבעת משואה. בשנים 2020 עד 2022 עסקה ניקה בנגינה לאנשים בגיל השלישי בבתיהם מטעם עמותת 'שילה' בחיפה.
מנתונים וממצאים אשר עלו במחקרים ניתן להצביע ולהסיק כי חולי אלצהיימר מגיבים באופן חיובי למוזיקה, התגובות כוללות מספר מישורים בהם הקוגניטיבי, הפיזי, ההתנהגותי והחברתי. המוסיקה מהווה נדבך אשר מקנה מסגרת לחולים וכן מציעה למטופלים דבר מוכר היכול להרגיע ולהשקיט במצבים של חוסר נוחות ושקט. עוד נמצא כי מוסיקה נשארת בזיכרון מוחו של המטופל כדבר הקיים עד לשלבים האחרונים של המחלה.
״ניגוניקה״ ◄ צפו
M.A בקומפוזיציה בהצטיינות + הופעות וסולו: "אוויר בתוך קופסא"
לחיפה הגיעה ניקה לשם לימודי התואר השני בקומפוזיציה אצל עודד זהבי (מלחין, מעבד ופסנתרן), פרופסור למוזיקה באוניברסיטת חיפה. ואכן בין השנים 2019 עד 2024 הספיקה לגרוף את התואר M.A בקומפוזיציה, עם תזה בהצטיינות, בהדרכתו של פרופ' זהבי.
כאקורדיוניסטית – ניקה הופיעה על במות רבות ופסטיבלים ברחבי הארץ כמו: סטודיו אנט, פסטיבל נהלל, בית העמודים, פסטיבל יערות מנשה, הצוללת הצהובה, תיאטרון הקאמרי, פסטיבל הכלייזמר בצפת, המזקקה, תיאטרון תמונע, בית אביחי ולבונטין. היא מנגנת עם מגוון הרכבים כמו 'טריו ניקה', 'סקנדלי – טריו מוסיקה צוענית', 'אנסמבל הכלייזמר של תל אביב', 'תיג'וואל' ו'אימאן'.
בנוסף לכך ניקה מופיעה במופע סולו המוקדש לאקורדיון (מופע המאושר על ידי 'סל תרבות' ארצי) בשם "אוויר בתוך קופסא".
לאחר נדודים – התאזרחות בחיפה
לאחר שנדדה ממקום למקום וגרה במקומות שונים – הגיעה חייפתה. כאמור ניקה הינה ילידת ויניצה אשר באוקראינה, אך את ילדותה כבר בילתה בנצרת עילית. משם עברה לירושלים, אח"כ למושב כפר מונש, שוב לירושלים, אח"כ לצרפת, ואז חזרה לירושלים עד אשר הגיעה לשלווה ולנחלה בחיפה.
כאן אולי הוא ההקשר לחיי הנווד של צ'ארלי צ'פלין אותו היא מעריכה עד למאוד. 'הנווד' הינה הדמות המוכרת ביותר של צ'ארלי צ'פלין על המסך האילם, אשר במהלך השנים הפכה להיות מעין אייקון קולנועי.
ספנסר צ'ארלי צ'פלין (1889 -1977) האיש האהוב והמוערך על ידי ניקה, היה שחקן קומי ובמאי קולנוע אנגלי, שזכה להצלחה רבה בעידן הסרט האילם. צ'פלין הפך לסמל, בין היתר בזכות דמות "הנווד" שגילם ברבים מסרטיו. הוא נחשב לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע. צ'פלין היה מעורב בכל הליכי ההפקה של סרטיו, החל מכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול והמוזיקה.
הנווד כפי שמתאר צ'פלין בעצמו, הוא ילדותי ומגוחך, אבל טוב-לב. הנווד בסרטיו מנסה להתנהג כג'נטלמן ובנימוסים, על אף מעמדו החברתי השונה. כדי לקבל קצת השראה מהאדם המיוחד הזה, הנה כמה ציטוטים קונקרטיים של צ'אפלין אשר מעוררים מחשבה ואולי גם צחוק.
- "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז."
- "הצחוק מהווה סם חיזוק, ומקל על הכאב."
- "לעולם לא תמצא קשת בענן אם תביט מטה."
- "מה שחשוב בסרט איננה המציאות, אלא מה שהדמיון יכול לחולל בו."
- "דיקטטורים משחררים את עצמם ומשעבדים את העם."
- "הייתי ונשארתי ליצן – מה שממקם אותי מעל כל הפוליטיקאים."
- "האדם כפרט הוא גאון, אבל ההמון הוא מפלצת חסרת ראש."
- "קל לעזור לחבר בצרה, אך אין זה תמיד נוח להקדיש לו את זמנך."
- "מעצם טבענו אנו רוצים לעזור זה לזה ולשמוח באושרו של הזולת, אך לא בצרותיו."
טוביה – הכלב המזמר
נביחותיו הרמות של הכלב 'טוביה' מקבלות את פני הבאים אל דלת מעונן של ניקה קושניר ובת זוגתה נגה שני. אולם לאחר התיידדות קצרצרה נביחותיו נמוגות והוא שב למקומו. כלב מקסים זה זכה לשמו 'טוביה' בגין המקום ממנו נאסף ומשם אומץ, מושב העובדים 'באר טוביה'.
אגב, בעת נגינת האקורדיון ובהתאם ללחן – 'טוביה' נוהג לשיר, לייל ולנבוח – זאת למעט בעת השמעת מנגינות מאת המלחין באך… שהרי ידוע הוא הדבר, ואפילו על ידי הכלב 'טוביה', ש"באך זה מסובך אך משובח"
קפה ומאפה
'קנטטת הקפה' היא קנטטה חילונית (רי"ב 211) שהולחנה על ידי יוהאן סבסטיאן באך בין השנים 1732-1734. בתרגום מגרמנית נאמר בה: "שקט נא, הפסיקו לקשקש!". הקנטטה מספרת באופן משעשע על ההתמכרות לקפה, כפרשנות סאטירית לבעיה בוערת בלייפציג של המאה 18.
הטקסט שנכתב על ידי כריסטיאן פרידריך הנריצי, מוסר ש: "אם לא יורשה לי לשתות שלוש פעמים ביום ספלון קפה, אצטמק מרוב עינויים, כמו צלי של עז" למעשה היו שורות אלו מעין פרסומת לקפה של אותה העת. ניקה הידועה כ"מכורה לקפה משובח" איננה זקוקה לפרסומת זו ולכן, מיד כאירוח מיטיב – מגיח ממטבחה ספל קפה מהביל בעל ניחוח מושלם וארומה מצוינת… ממש כמו ב'קפה הבית שלה' שהינו 'קפה מסדה' או/ו 'קפה הפינה' או 'קפה טלק'.
לצד מושלמות זו מגיחה מן המטבח ובולטת בנוכחותה עוגת שזיפים טרייה, מעולה, מושחתת ומפנקת מעשה ידיה של נגה.
ירוק ההר, כחול הים והשמים
מרחב הדירה בולט בניקיונו ובסדר המופתי השולט בו. אילולא מספר צעצועי ילדים ניתן היה לחשוב שאין כאן שני עוללים זאטוטים. לנגה ולניקה שני בנים תאומים העונים לשמות בארי (כמחווה לסבא בוריס ז"ל) ואיתמר (כהברת תחילת שמה של סבתא איבגניה ז"ל).
מיד לאחר מבואת הכניסה ניבטת מסגרת אדירה של תמונת נוף חיפאי: ירוק ההר, כחול הים והשמים. בנוסף לחלון הגדול אשר בסלון – נוף אסטטי ויפיפה זה, נראה אף משאר חלונות הבית.
בביתה אווירת אל/ת המוסיקה
השפעתו של האל אַפּוֹלוֹ (אשר היה במיתולוגיה הרומית והיוונית אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה) – תופסת מקום אלגורי נכבד בביתה של ניקה. אפולו היה מומחה לנגינה ולשירה ואף ניכן במיומנויות המוזיקליות שלו.
לניקה אוסף נכבד ביותר של תקליטים, המסודרים בקפידה רבה בשידה הייעודית להם. בחדר המגורים ניצב בגאון פסנתר אשר מעליו נמצא המטרונום ולצידם מתנגנות, על גבי הפטיפון בלחן חרישי, מנגינות שאנסונים עכשוויים.
ציור משפחתי כהומאז'
כאשה אשר היא מולטי טאלנט בתחום האומנות, ניקה נוצרת בליבה את אהבתה לסבא סבתא וההורים גם בהומאז' ציורי. על פי רפרנס של צילום ישן, היא יצרה בכישרונה הרב ציור שהינו מחווה לזכר תקופת הנעורים וההרמוניה של משפחתה הגרעינית. לציור זה 'מיקום של כבוד', והוא נמצא במדף הבולט מעל שידת התקליטים ובקרבת מיקומם של כובעי הסבתא והסבא.
"האקורדיון – כלי שהנפש מדברת ממנו"
בשנת 2000 קמה ב'אקדמיה למוסיקה ולמחול' בירושלים, ביזמתו של אמיל אייבינדר, קתדרה למוזיקה עממית ולמוסיקה קלאסית בה האקורדיון הוא הכלי המוביל. ניקה, כתלמידתו של אייבינדר, חולמת להמשיך ולהופיע בפני קהל המאזינים ואף מייחלת לקונצרטים גדולים, רבי משתתפים.
לדידה האקורדיון הוא כלי מרגש שכן הוא כלי עם נשמה ובעל נשימה. לדבריה: "זהו כלי שהנפש מדברת ממנו…" וזוהי הסיבה שברצונה להמשיך וללמד תלמידים בכל הגילאים לנגן באקורדיון, כמו גם להנחיל תרבות וידע בתלמידיה אשר ב'תיכון רעות'.
'המקום הכי יפה בחיפה'
לכל חיפאי – 'המקום הכי יפה בחיפה' משלו. לגבי ניקה המלאה בתשבחות לגבי העיר חיפה – (אאההם… למעט מדרכות שכונת הדר בהן בלתי ניתן לעבור עם עגלת התאומים) היא מתפייטת אודות אזור בתי הקפה והחנויות שבשוק תלפיות ושכונת הדר, היא אוהבת את נופי טיילת לואי, הים והר הכרמל – ובמיוחד ובדגש: הנוף הנשקף מאזור האוניברסיטה.
למרות כל זאת, הרי שלדעתה המקום היפה ביותר בחיפה הינו תל שיקמונה, בו נושקת שמורת הים אל ראש הכרמל. במקום זה ממשיך רכס הכרמל אל תוך הים ויוצר נוף תת מיימי ייחודי אשר סביבו טבע פראי ועשיר. השמורה הימית משתרעת בחלק הדרומי של העיר: מאזור המכון לחקר ימים ואגמים ועד לשפך של נחל לוטם, ומערבה אל תוך הים.
מראש התל ניתן להבחין בצד מערב בבריכה חצובה המצויה בים אשר קוטרה כשני מטר. לא ידוע לשם מה שימשה בריכה זו בעבר, אך כיום מכנים אותה "הג'קוזי" (כנראה בגין מערבולות הזרמים הנוצרת בעת שהגלים פוגשים/חובטים בה). בסמוך מאד לנקודה זו ממוקם עץ בודד ולמרגלותיו ספסל – זוהי נקודת 'כוכב הזהב' החיפאי של ניקה !
'קשב' ולחילופין 'שתי קונכיות'
הנחיות משרד הבריאות בתקופת הסגר הראשון הולחנו על ידי ניקה ובכך נוצרה יצירתה הנקראת 'משרד הבריאות מודיע'. זוהי יצירה לקול ולפסנתר אשר בוצעה בחג המוסיקה הישראלית בשנת 2020 בביצוען של זמרת הסופרן ניבה אשד והפסנתרנית אנסטסיה סדומסקי.
יצירתה 'שתי קונכיות', הינה לטקסט של המשורר ט' כרמי ובוצעה ע"י זמרת הסופרן רעות ונטוררו והפסנתרן חגי יודן בחג המוסיקה בשנת 2021, ובהמשך יצירתה 'שש תמונות חיפאיות לנבל סולו' בוצעה בידי נגנית הנבל עדה רגימוב בפסטיבל צלילים במדבר 2021.
דבריה של ניקה אודות היצירה 'שתי קונכיות': "ט' כרמי אמנם כבר לא בן החיים ולא התוודה למציאות הנוכחית, אבל מילותיו, אותן הלחנתי בשיר זה – רלוונטיות היום יותר מתמיד".
ט. כרמי הוא שם העט של כרמי טשרני=צ'רני אשר היה משורר עברי, מתרגם ועורך ישראלי. שירתו של ט. כרמי מאופיינת בסגנון לירי, אך לא סנטימנטלי, עם שימוש רב באירוניה.
היא ממשיכה ואומרת:
"גילוי נאות, ט' כרמי קרה לשיר 'קשב' ואילו אני שהלחנתי את מילותיו, קראתי לו 'שתי קונכיות'. בעיני השיר זועק אמפטיה וחמלה. מעולם לא היינו כה מפולגים, כה אלימים ובחוסר הקשבה מוחלט לזולת. על אף שכל קונכייה מטה אוזן לים שלה, הים הוא אותו ים. הים בעיני הוא מטאפורה לחוויה האנושית על כל גווניה, האדם הוא אדם הוא אדם. אני מקדישה את השיר לקורבנות המלחמה ומייחלת לשלום ולחזרת החטופים הביתה בהקדם".
״ליברטנגו״ ◄ צפו
אני תלמידתה של ניקה(בת70)
וגיליתי עליה המון מידע שלא ידעתי.
בתור תלמידה אני חייבת לציין את מסירותה ואת האמפטיה שהיא מקרינה .
אני יותר משמחה שמצאתי מורה שהגשימה לי חלום ילדות , לדעת לנגן באקורדיון .
לדעתי היא היא המורה הכי הכי שאני מכירה .
ומעט מהיכרותי עם תלמידים אחרים אני חולקים את אותה תחושה.
ניהניתי מאוד לקרוא את הכתבה המעמיקה ומושקעת!