דוד מצגר בן 82 יליד צ'רנוביץ, היחיד ששרד את זוועות השואה מבני משפחתו, מספר את הסיפור שלו. הוא נולד בשנת 1935 בצ'רנוביץ ברומניה – על חבל בוקבינה לאב יהודי מצ'רנוביץ ואמא יהודייה ילידת אוסטריה בת למשפחה עשירה, שהכירה את אביו בצ'רנוביץ, התחתנו ילדו ארבעה בנים ביניהם דוד. מצגר שהיה רק בן 6 מספר כיצד גורשו בבושת פנים ובצורה מחפירה מביתם ומולדתם.
"שלחו אותנו מצ'רנוביץ למוגליב עיר שהיתה מופצצת ולא היו בה חיים וזאת במטרה להביא למותנו מאחר ושם לא היה ניתן להשיג כלום, לא אוכל, לא תרופות ולא עבודה. והיו שם שלוש מדינות שהשגיחו עלינו כדי למות כמה שיותר מהר. האוקראינים הפכו אתנו לשעיר לעזאזל ורצחו אותנו אפילו יותר מאשר הגרמנים והרומנים".
את המסע ל "חיים חדשים" כפי שהבטיחו להם כשהועברו למוגליב, ובסוף התברר שמדובר במסע לחיסול העם היהודי כמה שיותר מהר, דוד זוכר היטב וככל שהוא נזכר הכאב רק מתעצם והזיכרונות מתחדדים יותר יותר. הם הוכנסו לקרונות של בקר ודחפו בכל קרון 100 איש שבקושי יכלו לנשום.
"המון אנשים מתו מול העיניים שלי מחנק. לא היה לנו אוויר לנשום" מספר דוד וממשיך, " בקצה של הקרון היה חריץ שדרכו יכולתי לנשום אוויר וזה היה ממש מזל ונשארתי בחיים, גם בזכות אמא שלי זכרה לברכה שהחזיקה אותי עד כמה שיכלה נשארתי בחיים. כשלא היתה לה האפשרות לתת לי פרוסת לחם קטנה הכניסה אותי לבית יתומים. לפעמים היתי בורח ומבקש ממשפחות גויים פרוסת לחם. כשהיו נותנים לי חתיכת ממליגה זה היה כמו עוגה בשבילי מפני שלא היה אוכל בכלל, וככה התגנבתי מבית היתומים והיתי מחביא את האוכל בחולצה. חיתי בפחד כי אם היו רואים אותי ומזהים אותי היו יכולים להרוג אותי. אמא שלי באה אליי פעם והביאה לי פרוסת לחם קטנה ותפוח קטן ואמרה לי כמה מילים שאני כבר לא זוכר. והאמת את אמא ואבא אני לא זוכר במציאות אני רק זוכר לפי תמונה שקיבלתי מאיזה מכר של אבא שלי".
"כשהיינו במוגליב, היו לוקחים את אבא מהבוקר לעבודה ובערב היה חוזר. לילה אחד הוא חזר והלכנו לישון על דרגש ולא יכלנו לישון שנינו כי אין מקום לשניים אז ישנתי על הרגליים שלו וכשקמתי בבוקר ראיתי שאבא עוד יושן אמרתי לו אבא תקום, אבא תקום והוא לא זז, צעקתי לאמא שלי והיא אמרה שהוא נפטר. הוא נדבק בטיפוס מאנשים אחרים והיה לו חום גבוה".
"בשנת 1943 עשו לנו צעדה ממוגליב היתה שיירה ענקית של אנשים שלא יכולתי לראות את ההתחלה ואת הסוף והיו יורים באנשים שלא יכלו לצעוד ואם היו פעמים שלא ראיתי כיצד יורים באנשים שמעתי יריות. אמא שלי שידעה כי לא נשרוד את הצעדה לקחה אותי וברחנו דרך איזה חור, רצנו והסתתרנו ובמוגליב הכניסה אותי לבית יתומים שם היו נותנים לנו מרק עדשים פעם ביום ועם זה צריך לחיות, ואני לא רציתי למות. התחלתי להבין יותר שהרגו יהודים רק בגלל שהם יהודים זה היה הדין שלהם".
"אחר כך העבירו אותנו למחנה סקזניץ שם נתנו לנו לצאת שעה שעתיים ואחר כך סגרו את הכל כמו עוצר. מי שהיה יוצא היו יורים בו מבלי לשאול שאלות. כשהיתי עובר ליד גרמני היתי רועד ועושה פיפי מרוב פחד".
"בשנת 1944 הרוסים נכנסו לאוקראינה והגרמנים ברחו ממוגליב, הכניסו אותנו לקרונות ושלחו אותנו לאודסה שם למדתי קצת רוסית ומשם הוציאו אותנו חזרה לצ'רנוביץ שם הגעתי לקרנטינה קיבוץ שהיה שייך לאגודת פועלי ישראל והיו דתיים, והיה צריך ללמוד רק תורה. למדתי כמה שיכולתי ואם לא יכולתי לקרוא איזה פסוק קיבלתי מכות, ולקחתי את זה מאוד קשה הרי איך יכול להיות שיהודי מרים עליי יד בגלל שאני לא יודע לקרוא פסוק. פשוט חטפתי מכל הצדדים".
בשנת 1950 בהיותו בן 14 ואחרי שעבר את זוועות השואה משך 8 שנים ואיבד את כל משפחתו שנספתה אמו, אביו, אחיו, סבו, סבתו, דודיו ודודותיו ובני דודים ודודות ובנות דודים ודודות עלה דוד לארץ בזכות מישהו שאימץ אותו וקנה לו כרטיס. אבל גם העליה לארץ לא היתה קלה, הרי שדוד היה רק בן 14 ולא היתה לו אפשרות לעלות לבד אז הדביקו לו "אחות" שהיתה בת 20 ועלו יחד לארץ. אבל היא נעלמה ומאז לא נפגשו.
עם הגעתו לארץ הוא שהה בשער העליה מספר חודשים והועבר לרמת דוד עד לצבא. בצבא למד נהיגה ורצה שיהיה לו מקצוע, כי כמוהו כמו כל ניצולי השואה נגזלה מהם הילדות והזכות ללמוד. "בעקבות השואה לא למדתי כלום, איבדתי את הכל והפסדתי את הכל. בגלל מה שעברנו ומה שאיבדתי מהחיים נתנו לי פיצויים של 2000 אירו על זה שאיבדתי את תקופת הילדות והחיים. האם זה יכול לפצות אותי. בקופת המדינה יש כל כך הרבה כספים השייכים לנו אבל לא מחלקים לנו אותו. אני חי מקצבה בגלל שהמדינה עדיין מחזיקה בכספים שלנו".
את הרכבל שהוא אחד הסמלים של חיפה, בנה דוד מסגר עם האוסטרים ועבד מאוד קשה. עבודה קשה שעם השלכותיה הוא מתמודד כיום, השלכות המתבטאות בכאבי גב או כמו שדוד אומר "הגב שלי שבור לחתיכות" בנוסף להתמודדות הנפשית והפיזית איתם ניאלץ להתמודד לבד שעלה ארצה וממשיך להתמודד והכל בזכות אהבתו לחיים ודבקותו בחיים והרצון לא למות.
כאן בארץ ישראל דוד התחתן והקים משפחה. כיום יש לו ארבעה ילדים ושבעה נכדים שאיתם הוא נהנה מהחיים ככל שביכולתו. דוד שהתרגש מאשתו ועדיין שומר איתה על קשר טוב ונפגשים אצל הילדים.