יהדות כדת מתפתחת
מראשית ימיה התפתחה הדת היהודית, עברה שינויים משמעותיים והולידה זרמים מזרמים שונים. הזרמים ביהדות של ימינו שונים משמעותית מן היהדות של לפני 3,000 ו-2,000 שנה, וזאת מצידה איננה היהדות של לפני יציאת מצרים.
מימי שלמה המלך, היה בית המקדש מרכזה של היהדות והאתר הבלעדי לעבודת האלוהים. החווייה הדתית היהודית, התבססה על עלייה לרגל אל בית המקדש שלוש פעמים בשנה, ועבודת האלוהים הייתה בעיקרה הקרבת קורבנות בבית המקדש.
הכוהנים תפקדו, בין השאר, כשוחטים וכקצבים. בימי שלושת הרגלים, היה המקדש לבית מטבחיים ענק ושטוף בדם.
לכוהנים היו טקסים משלהם שכללו כניסה לקודש הקודשים, אך הקהל הרחב לא היה שותף לחוויה הדתית האולטימטיבית הזאת. גם התפילות נערכו על ידי הכוהנים, ולא היו חלק מהחוויה האישית היומיומית של המאמין כפי שמקובל היום.
בתי הכנסת באו לעולם בשלב מאוחר יחסית. הם היו, כפי שמרמז שמם, מקומות להתכנסות ולפעמים לקריאה ציבורית, אך לא נערכו בהם תפילות. המושג של "רב" כמנהיג רוחני ואוטוריטה דתית, הוא היום מרכיב מרכזי במערכת הדתית. באותם ימים הוא לא היה קיים כלל.
הפרושים מחליפים את הצדוקים
ה"צדוקים", שכללו את הכוהנים והאריסטוקרטיה, הכתיבו את היהדות המשעממת והטכנית של בית המקדש. התשתית ליהדות של ימינו הונחה, בסוף המאה הראשונה לפנה"ס, על ידי ה"פרושים" העממיים. הפרושים חיפשו משהו אטרקטיבי ופופולרי יותר.
הפרושים החלו לחפש משמעות מעבר לפשט של המסורת הקיימת. הם פנו לפרשנויות, למיסטיקה וכן לתורה שבעל פה ולסיפוריה, וכך שבו את לב העם הפשוט. עם הזמן הפכו הפרושים לגורם הדומיננטי ביהדות התקופה.
בשנת 70 לספירה, חרב בית שני. באופן טבעי, היו הפרושים מוכנים יותר מאשר הצדוקים להתמודד עם המצב החדש. המצב הזה הכריח את חכמי הדור, ובראשם יוחנן בן זכאי, לעצב מחדש את היהדות.
והם אכן המציאו יהדות חדשה – יהדות ללא בית מקדש. טקסים חדשים החליפו את שלושת הרגלים. הטקסים החדשים לא נזקקו יותר לבית המקדש (ההגדה של פסח, למשל, היא חידוש שראשיתו שם).
רבנים החליפו את הכוהנים כמובילים דתיים. בתי הכנסת הפכו למרכז הפעילות הדתית והביאו איתם את התפילות ואת לימוד התורה. הכול השתנה. ליהדות ה"צדוקית", הפרימיטיבית משהו, לא נשאר זכר. אך גם הבסיס הפרושי הזה לא נשאר סטטי, והיהדות המשיכה להתפתח לזרמים שונים.
זרם אחד, בן כאלפיים שנה, היה הזרם של היהודים הנוצרים שקיבלו את ישו הצלוב כמודל רוחני. הם שמרו על השתייכותם היהודית במשך כמה עשרות שנים, עד ששאול התרסי (פאולוס בשמו הרומאי) שינה את מסלולם והפך אותם לדת נפרדת – הנצרות.
הרמב"ם ניסה לשלב ביהדות רעיונות ששאב מן הפילוסופיה הכללית של זמנו. הבעש"ט המציא את החסידות, ור' נחמן מברסלב יסד זרם משלו בתוך החסידות. ועוד ועוד…
זרמים ביהדות של ימינו
כאשר אומרים בישראל "יהודי דתי" מתכוונים בדרך כלל ל"יהודי אורתודוקסי". אך זאת אמירה שגויה. נכון שהיהדות האורתודוקסית אכן מחזיקה בעיני עצמה, במונופול על היהדות. היא גם נוטה למיסיונריות פנימית, אך היא רק זרם אחד בתוך מספר זרמים ביהדות הדתית של ימינו. למעשה, בעולם היהודי שמחוץ לישראל, הזרם הזה, על כל תת זרמיו הוא במיעוט, כאשר הזרמים של היהדות הקונסרבטיבית והיהדות הרפורמית גדולים ממנו.
בימינו קיימים זרמים שונים ומגוונים של יהדות דתית. ישנם "יהודים קונסרבטיבים", "יהודים אורתודוקסים" ו"יהודים רפורמים" שכל אחד יהודי בדרכו. יש גם "יהדות חילונית". היהודים החילונים הם יהודים שאינם דתיים.
כל אחד מן הזרמים הללו מכיל תת-זרמים משלו. היהדות האורתודוקסית במדינת ישראל מכילה בתוכה, בין השאר, את הציבור הדתי לאומי הממלכתי המהווה דוגמא לציבור המדגים בעיקר את התועלות של הדת. אך לצד הציבור הזה, מכילה היהדות האורתודוקסית כמה זרמים קיצוניים ומסוכנים במיוחד, שמאששים את הכלל שהצגתי בפרק קודם, והוא שדת תוליד תמיד זרמים קיצוניים.
יהדות כלאום
המושג "יהודי" הוא מבלבל. משתמשים בו כדי לציין השתייכות דתית וגם כדי לציין השתייכות לאומית (השתייכות ללאום היהודי, או לעם היהודי). אלה הן משמעויות שונות לאותו מושג. כל מי שהוא יהודי מאמין, גם אם איננו ישראלי, משתייך לעם היהודי והוא גם יהודי בלאומיותו. עם זאת, אנשים רבים אינם דתיים מאמינים, ועדיין הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. את היחס בין בני הלאום היהודי לבין הדת היהודית אני מנסה לייצג בדיאגרמה הבאה.
העם היהודי מכיל כאלה שהם יהודים מאמינים בדתם, וגם כאלה שלא. חלק מאלה שאינם רואים עצמם דתיים במובן המלא מגדירים עצמם מסורתיים ויושבים על הגדר, והחלק האחר הוא חילונים, שעיקרי האמונה הדתית נראים להם מופרכים לחלוטין. אלה וגם אלה, כולם ללא ספק יהודים.
ישנם ביננו עולים שהם צאצאים ליהודים, משרתים בצה"ל ומרגישים חלק מן העם היהודי. עם זאת, אימם איננה יהודיה ולכן הם אינם מספיק יהודים עבור המוסדות אורתודוקסיים. אנשים דומים להם הוצאו להורג על יהדותם לפני פחות מ-100 שנים. האם הם אינם בני העם היהודי?
לבדל את המסורתיים שהם חלק מהדתיים אורתודוכסים בקבוצת החילונים זה מגוחך.
כולנו שייכים לזרם הדתי אורתודוכסי אבל חלק הקטן איבד מעט את הדרך בגלל השפעות מערביות,הכמיהה לעושר וגשמיות ובמיוחד הפילוג הפוליטי שחלק מהתקשורת וגופי שמאל קיצוניים מעוניינת לבדל את האורתודוכסים ,שהם למעשה כולנו והיהדות האמיתית ולהדביק להם סטיגמה של לא תורמים לצבא/ולמדינה(כזו שמופרחת אגב כמעט מדי ערב שרואים לצערנו את הנופלים בקרבות להגנתנו).
בסופו של דבר גם אל לנו לקטרג על אותם זרמים ואנשים שאינם מכבדים את הדת האורתודוכסית ונקווה שנוכל כולנו להתאחד לעם אחד מאוחד שמאמין בדתו ובארצו מול כל האויבים המרים מסביבינו.
ציפורה יקרה,
יש מסורתיים מאמינים ויש שלא, וכך סימנתי את הקבוצה הזאת בדיאגרמה.
מעבר לכך, הרשי לי לדייק ולהבהיר:
* לא כל היהודים הדתיים הם אורתודוקסים – יש גם קונסרבטיביים ורפורמים
* את אות הקלון של "לא תורמים" הרוויחו ביושר חלק גדול מן הקהילות החרדיות.
* הקלון הזה איננו חל על כלל היהדות האורתודוקסית: הציונות הדתית (לא המפלגה החרד"לית הקיצונית שגנבה את השם הזה), למשל, היא דוגמא ומופת לתרומה לצבא והמדינה.
* השפעות מערביות (דמוקרטיה והומניזם למשל) אינן בהכרח רעות. חלק מהן הכרחי לחיים תקינים. אגב, התרבות המערבית היא בסופו של דבר גילגול של התרבות היהודית-נוצרית.
המקום שאני מנסה להוביל אליו הוא אכן יצירת מסגרת של עם יהודי מאוחד, שמכבד את המסורת שלו (כולל הקבוצות הגדולות בעם הזה שאינן מאמינות).
והערה, ברשותך:
אנא חסכי מאיתנו את התיוג של "התקשורת וגופי שמאל קיצוניים" (אם כבר כותבים "סמול", לא?) – הוא ממש לא שייך לכאן, וצובע תגובה ראויה באור לא ראוי.