מרחוב סירקין בחיפה אפשר להיכנס לחצר ביתנו דרך שער ואחריו שביל בירידה תלולה עד חצר גדולה וממנה לחדר המדרגות. אחת לכמה עשרות שנים טופל השביל, כוסה בזפת והוטבעו בו אבני חצץ קטנות. זו הייתה דרכה של הרשות לטפל בדרכים הדורשות תיקון. לכבוד יום הולדתי הרביעי טופל השביל. נעלמו החורים והמהמורות והכל מכוסה בחצץ לבנבן שננעץ בתוך הזפת.
המצאתי משחק גאוני. לעלות את העלייה הקשה בהליכה מתונה עד השער ואז לפתוח בריצה מהירה בירידה מטה. כספורטאי הייתי אומר שמצב הפוך עדיף שבעתיים, אך בגילי הצעיר פיתחתי נטייה מוזרה לפעול תמיד הפוך מהמקובל. שוב עולה את העלייה לאט ומיד בריצה מהירה בירידה, ללא לאות. המשחק מרתק, אולי כי המבחר המוצע היה דל ביותר.
גם אלוף עולם מתעייף בסופו של דבר, כך שלאחר מספר לא מבוטל של תרגולות התחלתי להתעייף, הריצה מקרטעת ואז באחת הירידות הרגליים מסתבכות אחת ברעותה והתעופפתי קדימה כמו חץ שנורה מקשת ונטבע עם המצח בשביל כששתי אבני חצץ קטנות ננעצות עמוק במצחי.
הצלחתי לעמוד על רגליי והצרחות נשמעו בוודאי ברדיוס של צופר אזעקה תקני. גופי כל-כך קטן ורזה. ריאותיי שוקלות כמו שקית גרעינים להצגה יומית. כיצד מנגנון כזה מיניאטורי יכול בשעת צרה להוציא קולות ברמת דציבלים כזו? מנפלאות הטבע. היו מגעים על עריכת תוכנית טלוויזיה לערוץ הטבע אך הטכנולוגיה עדיין לא המציאה את המסך הקטן, אז כל העניין נדחה. סיבות רבות היו לבכי. כואב, משפיל ובעיקר מבהיל. דם רב יורד על פניי ועל
בגדיי. אמי נזעקה לקול צעקותיי וכשראתה אותי מרחוק עם כל הדימום, הייתה בטוחה שאיבדה ילד. אספה אותי אל חיקה ומיהרה הביתה בצרחות הרבה יותר רציניות משלי. גברת כהן השכנה חיכתה כבר בחדר המדרגות.
כשראתה את הפאניקה, לפתה את ראשי בחוזקה והחלה מנקה את הדם ממצחי ואז גילתה את שתי האבנים במצח. מלמלה משהו לאמי וניסתה למהר עם כל משקלה אל תוך דירתה. אני ניצלתי את ההפוגה למחות בקולי קולות על העוול שעושים לי. השתמשתי באקוסטיקה הגרועה של חדר המדרגות וחשבתי לתומי שזעקותיי יביאו איזה מציל אלמוני שיחלצני מציפורניי השכנה הששה אלי קרב.
לרגע האמנתי בתמימותי שגב' כהן הלכה כי הכל נגמר ואפשר לחזור למשחקים עד שראיתי אותה חוזרת עם בקבוק עראק ומגבת. מינה שכנה נוספת המצטרפת למאבק אף היא ואוחזת בי בחוזקה. לכוחי הרב יצא שם בכל האזור. לכל אירוע שהצריך כוח מיוחד הזעיקו אותי, אך מול האחיזה של שש ידיים המיומנות בלישת בצק שלפני המצאת המיקסר כשלו כוחותיי. יש גבול לכוח הסבל, אפילו שלי, אך החולשה לא הצליחה להשקיט את הצופר שיצא מגרוני.
האבן הראשונה נחלצה בקלות, אך השנייה עקשנית ולא מוותרת. העראק שנוצק על מצחי, שורף ואני משתולל ומתפתל. לך, בתוך הבכי, תסביר שקרתה טעות יסודית. בדרך כלל עראק שותים ולא שופכים על המצח. מה כבר כל-כך נורא אם אבן קטנה נעוצה במצחך. זה לא משהו שיפריע לי למצוא כלה ולהינשא. אני משוכנע שישנם כמה אנשים בעולם עם אבן קטנה במצחם והם חיים יפה ושום דבר אינו מציק להם. בכוחותיי האחרונים לפני ההתמוטטות אני מנפנף בכל הגפיים אך שש הידיים שאוחזות בי כמו לפיתת תמנון מונגולי שמצא קינוח טעים, אינן מרפות.
בעזרת שני אגודליה, עראק ומגבת, מחלצת גברת כהן את האבן הסוררת ממצחי.
במידה ותקיעה בשופר מבקעת את השמיים, הרי הצרחות שלי גרמו להם נזק בלתי הפיך. אם שומעים בשמים את זעקותינו, בטוח שהצרחות שלי הפריעו את מנוחתו של מישהו למעלה שכנראה החליט לא להתערב.