כדי שאדם יאמץ לעצמו אמונה דתית ויתחיל להתנהג לפי קודים דתיים, עליו לקבל את ההנחות הדתיות הבסיסיות כאמת.
הנחות היסוד של הדת
בדתות הממוסדות, ההנחות הללו כוללות, בדרך כלל, את העיקרים הבאים:
- בריאה – העולם נברא על ידי ישות חיצונית על טבעית ("אלוהים").
- שליטה – אלוהים לוקח חלק בכל פרט ואירוע המתרחש בעולם.
- השגחה פרטית – אלוהים מכיר כל מעשה ומחשבה של כל יצור (בפרט בני האדם), ומחזק או מעניש, לפי הצורך, על כל מחשבה או התנהגות.
- דרישה להכרה – לאלוהים חשוב מאוד שבני האדם יעריצו אותו ויקדישו לו חלק ניכר מחייהם.
- חיים לאחר המוות – יש חיים לאחר המוות ואיכותם נקבעת לפי שיפוטו של אלוהים לכל אדם ואדם.
צירוף העקרונות הללו יוצר תיאוריה על העולם ועל הדרך בה הוא מתנהל. כדי להיות אדם דתי, על המאמין להתייחס לתיאוריה זאת כאל אמת.
הטענות בעד ערך האמת של הדת
כל דת או כת מחזיקה ב"אמת" הבלעדית שלה ושוללת את ה"אמת" של האחרות. לא נדון כאן בטענות בזכות ערך האמת של דת כזאת או אחרת. אם נדון בכך, נקבל בעצם טענות נגד ערך האמת של כל הדתות האחרות. יהיה זה חסר טעם לעשות זאת, כאשר אנחנו מחפשים דווקא טענות בעד ערך האמת של הדת.
נתרכז לכן בטיעונים בעד הסברה שקיימת יישות שבראה את העולם. חשוב לזכור, שגם אם יוכח קיומה של יישות כזאת (כפי שמאמינים גם הדאיסטים), ישנה כברת דרך ארוכה מכאן ועד לטענה שהיישות הזאת מתעניינת בפרטי הפרטים של התנהגותנו, כמו, למשל, הרגלי המיטה שלנו (כפי שמאמינים התאיסטים).
יש כברת דרך גדולה אפילו יותר עד לטענה שהישות הזאת מענישה או מתגמלת אותנו על מעשינו, ושחשוב לה מאוד שנעריץ אותה ונקדיש לה את חיינו. אך כאמור, בכל הטענות הפנטסטיות הללו לא ניגע כאן. נסתפק בבדיקת הטענות שנבנו במשך השנים למען קיומו של אלוהים.
הטיעון האונטולוגי לקיום האל
אונטולוגיה עוסקת במה שקיים במציאות, להבדיל מאפיסטמולוגיה שעוסקת בידיעה – בתפיסתנו את המציאות.
"הטיעון האונטולוגי לקיום האל" הועלה לראשונה ע"י אנסלם הקדוש במאה ה-11 וזכה לגילגולים שונים. ניתן להציג את הטיעון הזה באופן הבא:
- טענה 1: אלוהים הוא בהגדרתו ישות שהיא מושלמת בכל תכונה שהיא
- טענה 2: קיום הוא אחת התכונות
- מסקנה: אלוהים קיים.
ניתן לתקוף את הטיעון הזה במספר דרכים. נסתפק כאן בטיעון של קאנט שהצביע על כך ש"קיום" איננו תכונה במובן של צבע, צורה וכו'. כך, למשל, ניתן לתאר דרקון על כל תכונותיו עד לפרט האחרון, אך אין זה אומר דבר על עצם קיומו.
הטיעון "מן התכנון" לקיום האל
המורכבות של של היקום מעידה על בורא אינטליגנטי. אחת הגירסאות המפורסמת של הטיעון הזה מספרת על אדם שבטיול על החוף מוצא שעון משוכלל קבור בחול. לא יעלה על הדעת, אומר הטיעון, שהאיש יחשוב שהשעון הזה נוצר מעצמו. השעון הוא פריט כה מורכב, עד שברור שמישהו תבוני תיכנן ויצר אותו.
נדון בתשובה לטענה הזאת בפירוט בהמשך. די לומר כאן, כי יש הסבר פשוט יותר ובעל תימוכין רבים יותר, מאשר ייחוס מורכבות העולם לישות תבונית מיסתורית.
טיעונים נוספים
ישנם עוד טיעונים מטיעונים שונים, שברובם לא מצדיקים התייחסות רצינית, אך נמנה כמה מהם.
הטיעון מהתגלות:
אנשים רבים מעידים על כך שנפגשו עם אלוהים. עצם קיומן של עדויות כה רבות בעניין מהווה ראיה לכך שהוא אכן קיים.
הטיעון מן המוסר:
חוקי המוסר הם ביטוי של כוח שיצר את היקום באופן שחוקי המוסר יתאימו לו, ושהטביע בנו את החוש המוסרי שלנו. ברור שישנו כוח עליון, בורא העולם, שהוא שקבע הן את חוקי הטבע והן את חוקי המוסר.
הטיעון מתולדות עם ישראל:
רק כוח עליון השולט בהיסטוריה יכול היה להבטיח את קיומו של עם ישראל בגלות, בתנאים שבהם כל עם אחר נטמע או הושמד במהרה, ולוודא שיישאר תמיד קטן ונרדף ולא ימצא מנוח בגולה.
ישנן עוד "הוכחות" מהסוג הזה, אך די באלה. בהמשך, נדון בטיבן של תיאוריות והוכחות, אבל ברור למדי, שאי אפשר לקרוא לטענות מעין אלה "הוכחות", והן לא תשכנענה שום אדם סביר להאמין בבורא עולם.
כיצד להעריך תיאוריה דתית?
האם אדם רציונלי יכול לקבל תיאוריה דתית כלשהי כ"אמת"? כדי לענות על כך, נפנה לעזרתה של הפילוסופיה של המדע, העוסקת, בין השאר בסוגיית "אמיתותן" של תיאוריות.
מתי, אם כן, נחשיב תיאוריה ל"אמיתית"?
בפילוסופיה של המדע מתייחסים לתיאוריות בחשדנות רבה. אפילו הסמנטיקה בה משתמשים היא זהירה מאוד. תיאוריה יכולה להיות "תקפה" (Valid), אבל היא לא תהיה "נכונה" או "אמיתית" (True), כיון שהיא תמיד בסכנת קריסה, ברגע שיציג מישהו "דוגמה נגדית" שאינה מתיישבת איתה.
מתוך התחום הזה נסתייע בתרומתם של שני פילוסופים שניסו לתת פיתרונות לשאלה התקפות של תיאוריות.
"תער אוקאם"
וויליאם איש אוקאם היה נזיר פרנציסקני אנגלי בן המאה ה-14, שניסח את העיקרון הקרוי על שמו ("תער אוקאם", ולפעמים גם "חוק החיסכון").
לפי אוקאם, כאשר קיימים מספר הסברים לאותה תופעה, יש להעדיף את הפשוט מביניהם. ההסבר הפשוט הוא זה המשתמש במספר המועט ביותר של מושגים וחוקים.
"תער אוקאם" משמש כלל מנחה למדענים בנושא פיתוח היפותזות ומודלים, ונועד לסייע להם בבחירה בין היפותזות מתחרות. ה"תער" איננו חוק של תורת ההיגיון, והוא אינו ניתן להוכחה לוגית בפני עצמו, אך הוא כלי עזר ממעלה ראשונה בדרך חשיבתם של מדענים לפיתוח תיאוריות. אוקאם עצמו, אגב, נשפט ע"י האפיפיור יוחנן ה-22 ונידון לחרם, נידוי והוצאה מן הכנסיה.
"עקרון ההפרכה" של פופר
קרל פופר, בן למשפחה יהודית מומרת, היה מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 ועסק בפילוסופיה של המדע.
פופר הצביע על אי-סימטריה מובנית בפיתוח תיאוריה: תוצאות אמפיריות, רבות ככל שתהיינה, יכולות רק לאשש תיאוריה. הן לעולם לא תוכלנה להוכיח אותה. די בתוצאה אחת שאינה עולה עם התיאוריה בקנה אחד, על מנת להפריכה.
לפי פופר, תיאוריה היא תקפה כל עוד היא מסבירה את כל התופעות הידועות, אך היא תמיד תעמוד למבחן ההפרכה. אם יציג מישהו "דוגמא נגדית" – עובדה אמפירית שאינה מתיישבת עם התאוריה – תתמוטט התיאוריה, ויהיה צורך להחליפה.
כך, למשל, החליפה תורת היחסות הפרטית של איינשטיין את התיאוריה של ניוטון, שכשלה בניבוי תוצאות במערכות שנעות במהירות המתקרבת למהירות האור.
לפי פופר, התיאוריה המדעית מתקדמת מהפרכה להפרכה. התיאוריות נבנות מחדש כל פעם כדי להתמודד עם ההפרכות שהוצגו להן.
"עיקרון ההפרכה" של פופר: תאוריה יכולה להיחשב "מדעית" רק אם היא ניתנת להפרכה. כלומר, תיאוריה טובה צריכה לספק ניבויים שאישושם יחזק אותה, אך הפרכתם תפיל אותה. הפרכת התיאוריה תדרוש תיאוריה חדשה, או שינוי התיאוריה המקורית, כך שתחול גם על התופעה החדשה.
לפי אותו היגיון, תאוריה האוחזת בהנחות נזילות מדי, ושיודעת להסביר בדיעבד כל תוצאה, אינה "מדעית". לתיאוריה כזאת אין ערך, והיא איננה יכולה לספק ניבויים מועילים על המציאות.
איינשטיין, למשל, הבין היטב את עקרון ההפרכה. כאשר הציג את תורת היחסות הכללית שלו, הציע איינשטיין לצידה ניסוי, שאם ייכשל יפריך את התיאוריה. תוצאות הניסוי, שבוצע מספר שנים אחר כך, אוששו את התיאוריה החדשה.
דוגמאות לתיאוריות "לא מדעיות"
לפי קריטריון זה, נתקשה להחשיב את התיאוריות של פרויד ומרקס כ"מדעיות",שכן הן אינן ניתנות להפרכה.
- לא ניתן לנסח מבחן שבמסגרתו עלולות התיאוריות הללו להתברר כשגויות.
- הן תמיד תמצאנה בדיעבד במסגרת התיאוריה הסבר למה שקרה.
לדוגמא: מרקסיסטים טוענים כי ההיסטוריה מראה שהפועלים ימרדו. אם אכן ימרדו, אזי תאושש התאוריה המרקסיסטית, וגם אם לא ימרדו, עדיין התאוריה לא תופרך. במקרה זה, יטענו המרקסיסטים, למשל, שהפועלים אינם מורדים משום שהם תחת השפעתה של תודעה כוזבת. מרקסיסט טוב תמיד יוכל להסביר בדיעבד מה קרה, ללא שהתיאוריה שלו תזדקק לתיקון.
תיאוריה דתית, היא תיאוריה מן הסוג הזה. יהודי דתי יסביר את השואה כ"עונש", ואת מלחמת ששת הימים כ"נס". בתיאוריה כזאת, כל אירוע יקבל תמיד בדיעבד הסבר שיסתדר היטב עם התיאוריה.
האם ייתכן לדמיין אירוע כלשהו שיפריך תיאוריה דתית? מובן שלא. חכמי הדת תמיד ימצאו לתופעה כזאת הסבר בדיעבד, ואף פעם לא יתקנו את התיאוריה.
לסיכום, דת איננה יכולה לנבא מראש דבר וחצי דבר על העולם, והיא אינה ניתנת להפרכה. לפיכך, דת איננה יכולה להיחשב כתיאוריה.
לא מצאתי בתורה רמז לכך שיש חיים לאחר המוות…