בית-ספר "אליאנס" משתרע על מתחם ענק בין רחוב הרצל לרחוב החלוץ בחיפה. ממול, בית-ספר לבנות "נצח ישראל" ולידו בית-החלוצות. שני המוסדות הללו שימשו מקור לא אכזב להיכרויות עם בנות המין השני. "אליאנס" בית-ספר עם זיקה לצרפתית וכל בוגריו שולטים בשפה, בנוסף לכל הנלמד בכל בתי הספר.
תיכון-הערב אליו נרשמתי, נוסד על ידי שני אחים מורים, ששכרו שתי כיתות ובשעות הערב קיימו לימודים כהכנה לבגרות. לימים הסתבר, ששני האחים ברחו מהארץ כשהם משאירים אחריהם חובות כספיים. שכנעתי את הורי שאעזוב את בית-ספר 'חוגים' ואעבור ללימודי ערב כדי שאוכל להקדיש יותר למוסיקה.
שנת הלימודים של 1957 הייתה השנה בה הוחלט לראשונה על תלבושת אחידה בבתי-הספר. לא החלטה שמחייבת אותנו. ערב ראשון בכיתה, רוב התלמידים באו במטרה ללמוד לבגרויות והגיעו ללימודי ערב בגלל סיבות שונות ומשונות. בכיתה יושבים לידי חברים חדשים. סיני גרוסמן, אברהם ויינברג ומשה כרסנתי אותו הכרתי לפני שנים. תוך מספר ימים הבנתי שהמקום אינו מיועד עבורי. נטישה לפני סיום הלימודים או היעדרות מלאה, החלו להיות בתדירות גבוהה והולכת.
תוך שוטטות בערבים גילינו את הפוטנציאל הטמון בקולנוע "אמפיתיאטרון". בשעה היעודה, לפני תחילת הסרט באולם, מתכנסים במבנה סמוך של קופת-חולים. לא לצורך בדיקה רפואית כלשהי, חלילה. בשעה זו הכול חשוך סגור ומסוגר. הקולנוע ללא מיזוג, כך שרב ימות השנה הדלתות פתוחות לאוורור האולם ובטכניקת חדירה ליעד מבוצר הצלחנו לצפות בכל סרט עד שהיה מוכן למבחן בעל-פה. סיפור על הטכניקה המדהימה כולל כל הסודות – קיים עד היום. כל מערכת ההתגנבות קיימת למעט העובדה שבית-הקולנוע הפך למגרש חנייה פתוח.
מופע מדהים הגיע לארץ מאמריקה הגדולה. זמרים, רקדנים ובדרנים. גולת הכותרת הייתה שני אחים רקדני סטפס וירטואוזים שהשתתפו בסרטים רבים. האחים ניקולס. מיקום ההופעה בחיפה נבחר בקולנוע "אמפי" שלנו וההתרגשות רבה. הסדרנים היו עסוקים עם הקהל הגדול שמילא את האולם וכך התאפשר לנו לצפות בחלקים גדולים של המופע. האולם מלא מפה לפה, כך שהישיבה על המדרגות בצמוד למושבי השורה הייתה מסוכנת, אך מוזמנים רבים ישבו בצורה זו, כך שלמעט ביקורת אחת או שתיים שאילצה אותנו להסתתר, הכל עבר בשלום.
זה שלא קיבלתי דוקטורט בקולנוע, זה רק בגלל שאף אחד לא העריך נכונה את ידיעותיי בתחום. בגרתי מאוכזב והתרגלתי לשלם עבור צפייה בסרטים.
החברים החדשים ב"אליאנס" מתגבשים לחבורה. הכרתי להם את חבורת העבר שלי, רייכשטט ותמרי וזו תחילתה של חבורה מן המפורסמות בחיפה של שנות החמישים. חברה סלונית שנקראה בשם כולל "נוער הברזלים" או "קומנדו ארמון." ("ארמון" – קולנוע במרכז העיר ששימש מקום מפגש לכמה מהחברות המפורסמות בעיר). למעשה "קומנדו ארמון" היו מאד מאד פושטקים…..אז זה לא אנחנו.
בבית-הספר הדתי "נצח-ישראל" למדה נערה בת שש-עשרה בשם רבקה ורסנו. בי היא בחרה כנער חלומותיה. חברי שהיו חרוצים ממני, ישבו בכתה ולמדו ואני בחרתי לבלות בחצר בית-הספר בפינה חשוכה עם רבקה. פינה חשוכה קיימת רק בלימודי ערב או ביום חורפי שחור עננים. פחות משלוש שנים לאחר מכן נישאה רבקה לבעל חנות גדולה בעיר ונהגה במכונית מפוארת כשאנחנו ראינו מכוניות רק בקולנוע.
בית-הספר "אליאנס" יום, בית-ספר גדול ששימש קרקע פורייה להיכרויות. חבורה מבית-ספר זה הייתה מקבילה לשלנו ולא אחת קרה שההיתקלות שלנו נסתיימה כמעט בתגרה המונית. להם היה את משה בחבוט, שנראה כמי שאוכל שניים כמונו לארוחת עשר דיאטטית. האחים אהרון ואבי שמש, חנה סלומון וציפי ויינשטוק. הכמעט תגרות הללו הובילו בסופו של דבר לאיחוד רבתי. המשותף לכל החבורה היה בילויים וריקודים סלונים אל תוך הלילה. דבר שנמשך כמעט…..עד עצם היום הזה.
מקום המפגש הקבוע הועתק לרח' החלוץ פינת ביאליק. מעקה בטיחות מקיף את המדרכה למניעת ירידה פתאומית של הולך רגל אל הכביש. עכשיו משמש המעקה לישיבה למי שעייף מהמתנה לבואם של כל החבר'ה. מקום המפגש מרוחק מביתם של אהרון ואבי שמש מהלך הליכה של שבע שניות בערך. ביתם שימש כיעד מרכזי למסיבות לאחר אסון הטרגי בבית רייכשטט בית האכסניה לצמדי 'העופרים'. שנות החמישים חשפו לא מעט זמרים ולהקות ובני נוער, כמקובל, שולטים בחומר היטב. גם ללא אינטרנט וטכנולוגיות מטורפות.
ציפי ויינשטוק ואני הפכנו לזוג זה מכבר. החברות נמשכה עד תקופת הטירונות בצבא וקצת. על מנת להרגיש בעננים לא נזקקתי לפרס ראשון בלוטו ולא למנה מוגברת של קוקאין (מה זה בכלל?). פשוט שם על הפטפון את השיר "ים של אהבה" מצמיד אלי את ציפי שמניחה ראשה על חזי, סופר עד שלש ואני בעננים. שרים יחד עם פיל פיליפס שגם כתב את השיר הנפלא והזמן עומד מלכת. יש שכינוה "הבלונדינית" וזאת לא בגלל היותה שחרחורת. נערה יפה בעלת אופי קפריזי ומפונק וזה מה שהיה יפה ומושך אצלה.
בוקר אחד ישבנו בביתה מתגפפים, כשלפתע חזרו הוריה מסידורים קצת לפני הזמן. נתפשתי ללא גרביים (סתם בדיחה לא מוצלחת). המבוכה רבה אך הוריה המדהימים העבירו את העניין בטבעיות. למי שאינו מאוהב אני ממליץ מאד…האהבה עושה כיף נותנת הרגשה טובה ועוד ועוד..
חטייארים…אלטע זעכן
איציק יקר! איני מבין מדוע אתה לועג. נכון אני חטייאר שזוכר מה היה בתקופת המנדט הבריטי
ומספר לצעירים כמוך מה היה פעם.
ממש מרגש….חיפה של פעם.