תקציר
ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
נדב, צלם ישראלי צעיר, מאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד וניצל ממוות הודות לבקתת הישרדות. צופן מסתורי שנחרט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הם מפצחים את הצופן וחושפים את הסוד שמאחוריו. במהלך החקירה מגלים השניים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית-פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.
ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת עולים פינים לזכר אותם שמונת הפליטים היהודיים, נפתרת התעלומה סופית. המסר אותו העביר היהודי התשיעי בצופן, מקבל משמעות מצמררת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע האנושי. זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.
בשבועות הקרובים יפורסמו בחי פה פרקים נבחרים מהספר שיצא לאור בקרוב.
פרק 1 – תמונה מנצחת
יום רביעי ה 13 בינואר 2022 – לפלנד, פינלנד.
הייתה זו שעת צהרים מאוחרת. השמש התקרבה במהירות אל האופק, עומדת להיעלם אל מעבר ליער הירוק הטובל בשלג עמוק.
השמיים היו כחולים והאוויר הקפוא צלול כבדולח. שכבות הביגוד התרמי, כובע הפרווה העבה ומעיל הפוך, מילאו היטב את ייעודם. רק קצה אפי והאצבע המורה של יד ימין, שבצבצה מבעד לפתח המיועד לכך בכפפה, חשו בקור העז.
למרות שהשלג הבוהק בלובנו סנוור, המראה שניגלה לעיניי האיץ את פעימות ליבי. ידעתי שבעסק הזה התזמון הוא המפתח להצלחה. ייצבתי את המטרה במרכז הצלב, הידקתי קלות את האצבע החשופה ולחצתי בעדינות.
נקודה זעירה החלה להבהב באור צהבהב, קפאה, השמיעה 'ביפ' קצרצר ונצבעה בירוק. עצרתי את נשימתי ולחצתי עד הסוף. קליק חד הדהד באוויר.
יש!
לחצתי שוב. מה שבטוח בטוח, חשבתי לעצמי ומיהרתי להביט על צג מצלמת הניקון המשוכללת שלי. דמותו של אייל הצפון שנלכד בעדשה, ניבטה אליי בחדות ובבהירות.
היישרתי מבט אל החיה שניצבה שם בראש הגבעה המושלגת, עטופה בהילה זהובה שיצרו קרני השמש ששקעה מאחור. אייל הצפון הביט בי בעיניו הגדולות והתמימות, כאילו שואל: "סיימת לצלם חבר? אני יכול לזוז?"
"תודה חמוד," לחשתי ונדתי בראשי.
הצפונבון העיף בי מבט אחרון וכאילו הבין את דבריי, סב לאחור ונעלם במורד הגבעה.
"נדב, כולם מחכים רק לך." קרא יונאס, מדריך הצילום, "השמש עוד מעט תשקע. אנחנו חייבים לזוז!"
הוא עמד למרגלות הגבעה, לבוש בחליפת הסקי שלו, מוקף בשאר הצלמים ונראה קצת לחוץ.
הנפתי את ידי, העפתי מבט אחרון בצג המצלמה וגלשתי קלות במורד הגבעה.
"מדהים!" קראה אדריאנה, צלמת צעירה מארגנטינה, "עשה לך פוזה של דוגמן העגל הזה." התלוצצה.
חמשת הצלמים האחרים הציצו בצג והנהנו בהסכמה.
"פרס ב-'IGNANT' תפור לתמונה הזאת," אמר אנדריאס, צלם גרמני בעל שם, שהרבה לטייל בצפון פינלנד בשנים האחרונות.
"אני מבין שהצילום של נדב מעניין אתכם יותר מאשר הסאונה שבמלון," רטן יונאס. "יהיה לכם מספיק זמן להחליף רשמים בדרך חזרה," אמר.
מיהרנו להעמיס את התרמילים, לרתום את מגלשי הסקי ולהרכיב משקפי שלג.
"קדימה, חברים." אמר יונאס כשהבין שכולם מוכנים לתזוזה. "יקח לנו חצי שעה לגלוש בשממה הזאת עד שנגיע אל המיניבוס שממתין כבר מזמן במקום המפגש ליד הכביש. את הסיום המוצלח של הסיור נחגוג במלון בארוחת הערב."
העפתי מבט אחרון לראש הגבעה, אל המקום שממנו נעלם לפני זמן קצר אייל הצפון 'שלי'. הייתי בטוח שהוא מטייל לו זה מכבר אי שם במרחבים המושלגים.
להפתעתי, הברנש החביב והמקורנן עמד שם, בדיוק במקום בו נפרד ממני לפני כמה דקות, בהבדל אחד – כעת עמדו לידו נקבה בוגרת ועוד שני איילים צעירים.
הוא אשכרה הביא את המשפחה שלו להצטלם! התלהבתי.
"יונאס, אני חייב עוד תמונה!" קראתי כשהחל מתרחק, "תתקדמו, אדביק אתכם תוך כמה דקות."
יונאס בלם והסתובב.
"נדב, אתה ממש מגזים! אתה לא יכול להישאר כאן לבד," כעס.
העפתי מבט נוסף לעבר משפחת האיילים ש"המתינה" בסבלנות על רקע השמש השוקעת. אין מצב שאחמיץ תמונה מרהיבה שכזאת. זוהי הזדמנות חד פעמית ואני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליה.
"אני לא יכול לאכזב את החבר שלי," התלוצצתי, מניד בראשי לעבר איילי הצפון, "הוא הביא את כל המשפחה בשביל תמונה. תתקדמו, אצטרף תוך חמש דקות. אני מבטיח שלא אעשה שטויות."
ידעתי שזה לא הוגן מצידי להעמיד את יונאס במצב הזה, אבל התשוקה להנציח את התמונה המיוחדת הזאת הייתה חזקה ממני.
מזג האוויר בהיר, החושך יירד רק בעוד כשעה והשלג רך, חשבתי לעצמי, מגלשי הסקי ישאירו עקבות ברורים ואני אוכל לעקוב אחר חבריי בקלות. הסיכון בתנאים האלה קטן.
"אוקיי, נדב," היסס יונאס, "יש לך לא יותר מחמש דקות. אם קורה משהו, תתקשר מייד."
זקפתי את אגודלי לאישור. יונאס רכן קדימה, דחף את עצמו וזינק במורד הגבעה. החבורה החרתה-החזיקה אחריו ובהתזת רסיסי שלג גלשה בעקבותיו, הולכת ומתרחקת, משאירה עקבות עמוקים וברורים בשלג הרך.
נותרתי לבדי בישימון הקפוא, מולי משפחת איילי הצפון שעמדה במקומה ללא נוע, ממתינה בסבלנות לקבל את התמונה שהבטחתי. טיפסתי במעלה הגבעה, וכשהייתי מספיק קרוב, נעצרתי. שלושה קליקים ומבט על הצג העלו חיוך של שביעות רצון על שפתיי.
היה שווה להתעקש, חשבתי. אייל הצפון הרים את ראשו עטור הקרניים, רחרח באוויר, סב לאחור והחל מתרחק כשמשפחתו בעקבותיו.
"אין ספק שאלה איילים פינים," חייכתי לעצמי, "שתקנים, יעילים ונדיבים."
השמש השוקעת צבעה בזהוב את משפחת האיילים המתרחקת ויצרה סביבם הילה מרהיבה. לא התאפקתי והספקתי לצלם עוד כמה תמונות לפני שנעלמו. גלשתי בחזרה במורד עד למקום בו נראו בבירור עקבות עמוקים של מגלשי סקי המובילים צפונה. העפתי מבט אל הכיוון אליו הוליכו העקבות אבל לא ראיתי את חבריי.
סרקתי את המישור הלבן שמולי ואת הגבעות שבהמשכו. הן השתרעו בכיוון צפון מערב, הכיוון אליו פנו חבריי. כנראה שהם נמצאים במדרון אחורי ומוסתרים על ידי הגבעה המושלגת שממול, חשבתי, כשאגיע לפסגתה, אראה אותם.
הצצתי בשעון. עמדתי בהבטחתי לא להתעכב יותר מחמש דקות. נעצתי את מוטות הסקי עמוק בשלג, רכנתי קדימה, האצתי וגלשתי במהירות על העקבות שנראו בבירור. הן הובילו לעבר הגבעה המושלגת והחשופה שממול.
נעצרתי בראש אותה גבעה והסתכלתי מסביב. נוף גבעות מושלג התגלה לעיניי, משובץ בעצים בודדים.
שום דמות לא נראתה במרחב.
משונה, חשבתי, לא הגיוני שבתוך חמש דקות הם התרחקו כל כך.
הבטתי לאחור ובחנתי שוב את העקבות. הן נמתחו בבירור מהגבעה שממנה יצאתי והמשיכו וטיפסו על זאת שעליה אני עומד כעת. חשש קל החל להתגנב לליבי. מדוע אינני רואה אותם? מדוע יונאס לא ממתין לי על פסגת אחת הגבעות?
לא נותר לי אלא להמשיך אל עבר הגבעה הבאה. גלשתי תוך שאני מקפיד לנוע על העקבות כשהאוויר הקר צורב את פניי ומקפיא את קצה אפי. כשהגעתי אל הפסגה הבאה, נמלא ליבי חרדה. הסתכלתי אל המרחבים הלבנים שהקיפו אותי ולא ראיתי ולו נפש חיה אחת.
רוח החלה לנשב. ענני אבק קפוא התרוממו באוויר ויצרו ערפילים לבנים שנעו גלים גלים על פני השלג. פני השטח רופדו בהילה רכה כצמר גפן. קרני השמש השוקעת האירו את המרחב הצמרירי ונתנו לי תחושה שאני מרחף בין עננים. המראה המופלא העתיק את נשימתי והשכיח ממני לרגע את הצרה אליה נקלעתי.
עוד 'תמונה מנצחת' חייכתי לעצמי. המראה המדהים שבה את ליבי. הרמתי את המצלמה, הקלקתי מספר פעמים לכיוונים שונים והבטתי על הצג בשביעות רצון.
השמש נשקה לאופק, הצללים התארכו והשלג נעשה פחות מסמא. העפתי מבט חפוז בשעון והבנתי שהזמן אוזל ושאני חייב למצוא את חבריי בטרם ירד החושך.
החזרתי את משקפי השלג אל עיניי, נעצתי בכוח את מוטות הסקי בשלג, רכנתי קדימה, הרמתי את מבטי, מוכן לזנק קדימה, אבל מה שהתגלה לעיניי גרם לי להחסיר פעימה.
העקבות שסימנו את דרכי, נעלמו לחלוטין!
לפניי נפרש משטח לבן ובתולי, אפוף אבק שלג המרחף באוויר, חלק לגמרי. לעקבות בהם היו תלויים חיי, לא נותר ולו סימן קל שבקלים.
לפתע חדרה לתודעתי מחשבה מבעיתה – נותרתי לבדי בישימון הקרח הקפוא מבלי שיש לי שמץ של מושג היכן אני נמצא ולאן להתקדם.
הספר נמצא בשלבים אחרונים של ההוצאה לאור ויהיה זמין לקוראים בשבועות הקרובים.
איפה ניתן להשיג את הספר?
כל הכבוד לך ידידי יוס ברגר. שבת שלום ומבורך לך.