"היהודי התשיעי" • פרק 2

היהודי התשיעי - רומן מתח היסטורי (קולאז' תמונות בינה מלאכותית)

רומן מתח היסטורי מאת יוסי ברגר

תקציר

ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.

לאן נעלם היהודי התשיעי?

נדב, צלם ישראלי צעיר, מאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד וניצל ממוות הודות לבקתת הישרדות. צופן מסתורי שנחרט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הם מפצחים את הצופן וחושפים את הסוד שמאחוריו. במהלך החקירה מגלים השניים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית-פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.

ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת עולים פינים לזכר אותם שמונת הפליטים היהודיים, נפתרת התעלומה סופית. המסר אותו העביר היהודי התשיעי בצופן, מקבל משמעות מצמררת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע האנושי. זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.

הספר יצא לאור בשבועות הקרובים. פרקים נבחרים מתוכו יפורסמו בחי פה בשבועות הקרובים.

פרק 2 – בזכות הסִיסוּ

הטלפון! נזכרתי.

שלחתי במהירות את ידי אל כיס חליפת השלג ושלפתי אותו משם בבהילות.

הגיע הזמן להתקשר ליונאס!

הופתעתי לראות שהטלפון שלי כבוי. זה היה די חריג. בעזרת שיניי חלצתי את כפפת יד ימין ולחצתי חזק על כפתור ההדלקה.

שום תגובה.

לחצתי שוב בכל הכוח, עד שידי רעדה. שום דבר!

היהודי התשיעי (תמונת אילוסטרציה: בינה מלאכותית)

"שיט, שיט, שיט!" צרחתי במלוא גרוני. המילים יצאו כשהן מלוות בפעימות הבל פי.

נזכרתי באימה, שהיום בבוקר, בטרם יצאנו מהמלון, שמתי לב ששכחתי לטעון את הטלפון במשך הלילה והתצוגה הראתה שהסוללה כמעט ריקה. זה לא הטריד אותי במיוחד משום שבימים האחרונים, במהלך סיור הצילום, כמעט ולא השתמשתי בטלפון.

תירגע נדב, חשבתי, כמו תמיד, תמצא דרך להיחלץ מהצרה הזאת.

הטלפון מת, סימני הדרך נעלמו, החושך הולך ויורד, ולי אין שמץ של מושג היכן אני נמצא ולאיזה כיוון להמשיך.

מה עושים?

לשבת במקום ולחכות שימצאו אותי, איננה אופציה. אני חייב להמשיך ולנוע ללא הפסקה כדי לשמור על חום גופי. החלטתי להתקדם צפונה בתקווה שאפגוש בקבוצת הצלמים, ואם לא בהם, בוודאי אתקל במוקדם או המאוחר בכביש או במקום יישוב.

בחנתי שוב את הנוף, מנסה להיזכר לאיזה כיוון הובילו העקבות בטרם נמחקו. עדיין קיוויתי שאינני טועה וכי ממרומי הגבעה הבאה אראה את חבריי.

זינקתי קדימה וגלשתי מלא תקווה, אבל תוך זמן קצר התחוור לי שהייתה זו תקוות שווא. עצרתי והסתכלתי בקדחתנות סביבי. כלום!
תבהלה של ממש תקפה אותי. השמש השיקה לאופק, הרוח התגברה והעצימה את תחושת הבדידות ואת חוסר האונים שלי.

אולי בכל זאת עדיף להמתין במקום? יונאס בוודאי הזעיק עזרה ואני בטוח שמחפשים אחריי. אולי כדאי למצוא מחסה ביער למשך הלילה?
ליבי הלם בחוזקה ומוחי ניסה למצוא פתרון לתסבוכת.

כקצין בסיירת מובחרת, תנועה בשטח לא הייתה לי זרה, כמו גם יציאה ממצבים מסוכנים ונואשים. אולם המצב הנוכחי היה שונה. השטח לא מוכר לי, אינני יודע היכן אני נמצא ואני לא מנוסה בהישרדות בתנאי קור קיצוני. לא ידעתי כמה זמן אוכל להחזיק מעמד.

לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא טרחתי להתעניין בשטח בו טיילנו. סמכתי על יונאס שהכיר היטב את האזור. בניגוד להרגלים הטבועים בי, לא בדקתי את המסלול, לא ידעתי מהיכן יצאנו ולהיכן אנחנו מתוכננים להגיע. בלי מפה אין לי שמץ של מושג היכן אני נמצא.

השמש הסתתרה כבר בחלקה מעבר לקו הרקיע ותוך זמן קצר תרד החשיכה על המקום. החלטתי שכל עוד אוכל להתקדם, אעשה זאת. המשכתי לגלוש צפונה, מטפס על גבעה אחר גבעה, מקווה בכל פעם מחדש לפגוש מישהו, להבחין ביישוב, או להיתקל בכביש.

הריטואל הזה חזר על עצמו, ובכל פעם נכזבה תקוותי.
הצללים התארכו ואפלולית השתלטה על המרחבים הלבנים המשובצים בנקודות ובכתמים כהים של עצים בודדים, חורשות ויערות.
הייתי מותש וזיעה כיסתה את גופי. עצרתי ליד עץ בודד, מתנשף בכבדות וחוכך בדעתי לאיזה כיוון להמשיך.

לפתע נדמה היה לי שאני שומע קול טרטור חרישי. עצרתי את נשימתי וליבי נמלא תקווה. הטיתי את אוזניי, מנסה להבין מהיכן מגיע הקול. במרחק רב, מעט מעל צמרות העצים של היער שבאופק, הבחנתי באור מנצנץ.

יש! היה זה מסוק ששייט במרחק בגובה נמוך. זהו מסוק חילוץ המחפש אותי, ניתר ליבי משמחה. הרמתי את מוטות הסקי ונופפתי בהן במרץ.

"היי! אני כאן! הצילו!" צרחתי בגרון ניחר.

ברור שהסיכויים שיבחינו בי באור הגווע של שעת הדמדומים היו קלושים, שלא לדבר על האפשרות שמישהו ישמע את הצעקות, אולם תגובתי הייתה ספונטנית ובלתי נשלטת.

השמש נעלמה זה מכבר וכוכבים ניצתו בזה אחר זה בשמיים השחורים הנקיים מענן. השלג בהק בחשיכה, רוח קלה נשבה והקור הפך למקפיא ולמאיים. איתרתי את כוכב הצפון, נעמדתי בשארית כוחותיי על רגליי והמשכתי לגלוש.

מדי פעם עברתי בשוליו של יער אבל נמנעתי מלהיכנס לתוכו, מחשש שאאבד לגמרי את הכיוון ואנוע במעגלים.

אינני יכול לומר כמה זמן זה נמשך, אבל מהירות הגלישה שלי הלכה ופחתה. שרירי כאבו, כובע הצמר שכיסה את קידמת פניי, היה מכוסה בקרח ואני המשכתי לגלוש כסומא באפלה, מטר אחר מטר עד שהרגשתי ש…זהו.
תש כוחי.

קרסתי על השלג ונשענתי באפיסת כוחות על גזעו של עץ בשוליו של יער עצי ליבנה. האם כאן יסתיימו חיי? הרהרתי בעצב.

האם כאן יסתיימו חיי? (צילום: יוסי ברגר)

המחשבה שמישהו ימצאו אותי יושב בתנוחה הזאת, גוש בשר קפוא מכוסה בשלג, העבירה בי צמרמורת. זוהי הפעם הראשונה שהייאוש השתלט עליי. באופן תמוה, לא חשתי פחד. העייפות טשטשה את הכרתי ורציתי פשוט לישון.

אינני יודע כמה זמן חלף עד שהתחלתי לחוש את הקור חודר אט אט מבעד לבגדיי. חשבתי על הרגע בו יקבלו הורי את הבשורה על מותי ועל היסורים שיעברו עליהם כשינסו לדמיין מה עבר עליי ברגעיי האחרונים.

אינני יודע מה הסיבה לכך, אבל לפתע צצה בזכרוני שיחה שהייתה לי לפני כמה ימים עם יונאס. איכשהו הגענו לדבר על מלחמת העולם השנייה ושמתי לב שאני לא כל כך מכיר את ההיסטוריה של פינלנד באותה תקופה.

הידע של יונאס בנושא היה רחב ומעמיק. כמדריך טיולים וכמלווה קבוצות תיירים בצפון פינלנד, הכיר לפרטי פרטים את שהתרחש באזור הזה באותה תקופה.

מעטים מול רבים – מלחמת החורף בפינלנד (תמונת בינה מלאכותית)

"עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פלשו הסובייטים לפינלנד ונתקלו בהתנגדות עזה. הייתה זו מלחמה נואשת," סיפר, "הסיכויים של פינלנד לנצח היו קלושים. לחמנו מעטים מול רבים, בתנאי קור קיצוני, עם מעט מאוד נשק, ולמרות הכל הצליח הצבא הפיני לעשות שמות בצבא האדום, ומנע מהסובייטים לכבוש את פינלנד. אתה יודע מדוע?" שאל.

"בגלל שדיברו בשפה מוזרה שאף אחד לא הבין?" התלוצצתי.
יונאס פרץ בצחוק.

"אפשר לחשוב שהעברית היא שפה פחות מוזרה. כשלא מבינים משהו, בדרך כלל אומרים: תפסיק לדבר איתי סינית, נכון?" הנהתי והוא המשיך, "אז לידיעתך שאצלנו אומרים, תפסיק לדבר עברית."

"וואלה?" צחקתי, "אז איך בכל זאת הבסתם את הרוסים?"

"בעיקר בגלל ה-Sisu," ענה יונאס.

"מה זה סיסו?" שאלתי, מתאמץ להתעלם מהביטוי העברי "שישו ושמחו" שקפץ לי מייד לראש.

"קצת קשה להסביר," ענה, "אבל אפשר להגדיר את זה כ'נחישות יוצאת דופן במצבים של סכנה קיצונית, המביאה את האדם שלא להתייאש ולפעול כנגד כל הסיכויים כדי להיחלץ מהצרה אליה נקלע'. הפינים גדלים מילדותם על המיתוס של הסִיסוּ. באותה מלחמה, הנקראת אצלנו 'מלחמת החורף', סיכויי פינלנד למנוע את כיבוש ארצם על ידי הרוסים, היו אפסיים, ואף על פי כן עמדנו, מעטים מול רבים, והצלחנו להדוף את הצבא הרוסי אדיר הממדים. אנחנו מאמינים שזה קרה הודות לסִיסוּ שיש לנו."

"למרות שבעברית אין מילה לתכונה הזאת," אמרתי, "אני חושב שגם לנו הישראלים, יש את הסיסו הזה. אמנם שבעה צבאות ערביים אינם שקולים לצבא האדום, אבל בלי סיסו ישראלי, מדינת ישראל לא הייתה קיימת."

עייפות כבדה נפלה עלי. חשתי תשוקה עזה לעצום את העיניים ולהירדם, אבל ידעתי שאם זה יקרה, לא אקום לעולם.

בשארית כוחותיי התרוממתי, נעמדתי על רגליי הרתומות למגלשי הסקי והבטתי סביבי, מנסה להחליט להיכן להמשיך. לתוך היער לא רציתי להיכנס ולכן, ללא כל הסבר הגיוני, גלשתי בלאות במעלה הגבעה הקטנה שמשמאלי.

השלג הלבן החליף לפתע את צבעו לירקרק. ברגע הראשון הייתי בטוח שזה סימן ראשון לכך שאני מאבד את תפישת המציאות שלי ולכך שאני מתחיל לשקוע בהזיות.

השלג הלבן החליף לפתע את צבעו לירקרק – הזוהר הצפוני. (תמונת בינה מלאכותית)

הסתכלתי אל השמיים וראיתי מעליי שובלים מרפרפים של אור ירקרק, שהזכירו לי את סערת אבק השלג שהעלימה לי את סימני הדרך.

מעולם לא ראיתי תופעה כזאת. בשל תשישותי והייאוש שהשתלט עליי, לקח לי זמן להבין שאני רואה, ממש מעליי, את תופעת הזוהר הצפוני.

נדב שאני מכיר היה שולף מייד את המצלמה ומנציח בהתלהבות את המחזה המרהיב. אולם האדישות שפקדה אותי, הייתה סימן ברור לכך שאני מיואש וקרוב לאפיסת כוחות.

עמדתי שם, בלב ישימון הקרח, מביט בפליאה בתופעת הטבע המרהיבה שהאירה בירוק את היער שמאחוריי ואת הגבעה שמולי.

לפתע הבחנתי בצללית שגרמה לי להחסיר פעימה.

הגיבו כאן לכתבה

תגובה
  1. רפי רפאל - חסון. עיתונאי בכיר אמר/ה

    כתבה מעניינת יוסי

הגיבו כאן לכתבה