תקציר
ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים. שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
נדב, צלם ישראלי צעיר, המאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד הפינית, ניצל הודות לבקתת הישרדות בה נתקל ממש ברגע האחרון. טקסט מסתורי החרוט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הוא חוזר למקום. שם הם מגלים סליק ובו חפצים מסתוריים ממלחמת העולם השנייה.
בעזרת קורט, עיתונאי גרמני, הם מצליחים לפענח את הסיפור המסתתר מאחורי כתב הסתרים ומגלים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית-פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.
ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת פינים נוצריים לזכר אותם שמונת יהודים, נפתרת התעלומה סופית ויוצאת לאור. המסר אותו העביר היהודי התשיעי בכתב הסתרים, מקבל משמעות מיוחדת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע.
זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.
הספר יצא לאור בקרוב. פרקים נבחרים מתוכו יפורסמו בחי פה בשבועות הקרובים.
פרק 5 – מושיעה נאת מראה
מתוך המכונית הביטה בי גברת צעירה כשחיוך נעים על פניה היפות. היא פתחה את החלון והמתינה למוצא פי. רכנתי לעברה מתנשף ומיוזע.
"את לא מתארת לעצמך עד כמה אני שמח לראות אותך," אמרתי באנגלית, תוך שאני מחייך בלבביות.
שיערה הבלונדיני נגע בכתפיה, משקפיים בעלות מסגרת שחורה ועבה היו מונחות על אפה הסולד וחיוך נעים ומאופק, מעוטר בשתי גומות חן, קישט את פניה הנאות.
"זוהי הצהרה קצת מוזרה מפיו של גבר שפוגש אותי בפעם הראשונה בחייו," אמרה מבודחת, "אני מניחה שאתה שמח לראות אותי משום שאתה צריך להגיע לאן שהוא ולא רק בגלל שאני יפה," השיבה באנגלית בעלת מבטא פיני מובהק, "לאן אתה צריך להגיע?"
קולה היה רך ונעים אבל ההומור המאופק והשנינות הקצת מאולצת שלה, הביכו אותי מעט.
"לרובניימי," השבתי.
"זה כנראה יום המזל שלך," חייכה, "בדיוק לשם אני נוסעת. אתה מוזמן לעלות."
"תודה רבה!" אמרתי בשמחה גלויה. מיהרתי אל חלקו האחורי של הרכב, פתחתי את תא המטען, הנחתי בתוכו בזהירות את מגלשי הסקי, את המוטות ואת התרמיל, סגרתי אותו בעדינות ומהרתי להתיישב לידה, תוך שאני מקפיד לחגור את חגורת הבטיחות.
"היי, שמי נדב," אמרתי, חילצתי את ידיי מהכפפות ושלחתי את הימנית ללחיצה.
היא נענתה בחיוך. ידה הייתה רכה, חמימה ונעימה. היא לחצה על דוושת הגז ויצאנו לדרך.
הסרתי את משקפי השלג מעל מצחי, הורדתי את כובע הצמר מראשי, תוך שאני חושף את הקרחת המתקדמת שלי, הסרתי את המצלמה מכתפי, הנחתי אותה על ברכיי, פלטתי אנחה והסתכלתי עליה.
"נעים מאוד, שמי היידי," אמרה ושלחה אליי מבט סקרני, "מה אתה עושה לבד במקום הקר והשומם הזה? אתה לא יודע שזה מסוכן?"
הסתכלתי עליה במבט נבוך והנפתי את ידיי באוויר.
"עכשיו אני כבר יודע," אמרתי וניגבתי בגב ידי את הזיעה ממצחי.
"אתה בוודאי גם יודע שמדי שנה החורף מפיל לא מעט קורבנות כאן בלפלנד. זה קורה בעיקר לתיירים שאינם מודעים לסכנות, מאבדים את דרכם, וקופאים למוות," אמרה בנימה נוזפת משהו, מביטה אליי כמי שמנסה לראות איזה רושם עשו עליי דבריה.
"אילו הייתי פוגש אותך לפני כמה ימים, קרוב לוודאי שהייתי נזהר קצת יותר ולא נקלע לצרה הזאת," אמרתי והשפלתי את עיניי.
היא היישירה מבט אל הכביש.
"אני מקווה שזה לא יהיה חצוף מדי לשאול אותך מאיזו ארץ אתה מגיע. המבטא שלך נשמע לי מוכר, אבל אני לא בטוחה." אמרה.
"מישראל," עניתי, "מדינה קטנה ורעשנית במזרח התיכון. מכירה?"
"ישראל?" הביטה בי בפליאה, "אני דווקא מכירה די טוב את הארץ הזאת. ביליתי שם כמה שנים טובות," אמרה בהתלהבות וצחקה.
הבעת פניי המופתעת כנראה שעשעה אותה.
"באמת? מה חיפשת דווקא בישראל?"
צירוף המקרים היה באמת בלתי צפוי.
"שירתתי בלבנון כקצינת קישור ביחידה הפינית שהוצבה שם כחלק מכוח יוניפי"ל," אמרה, "במסגרת תפקידי שהיתי די הרבה בישראל. יש לכם ארץ יפה ומעניינת. ניצלתי כל רגע פנוי כדי לטייל ולהכיר את הנופים הכל כך מגוונים שיש שם וכמובן גם את הישראלים. חוץ מלשהות בנאקורה, בצור ובביירות שבלבנון, התגוררתי זמן מה בנהריה, ביקרתי באילת, בתל-אביב, בירושלים וגם בגדה המערבית."
"וואלה?" שאלתי.
"וואלה!" ענתה.
להפתעתי הכירה את המילה הזאת אבל הדרך בה בטאה אותה הייתה משעשעת.
"ממה אתה מופתע?" פרצה בצחוק, "מזה שאני מכירה את המילה 'וואלה' או מזה שנשים משרתות בצבא הפיני?"
"אני בכלל לא מופתע מכך שנשים פיניות משרתות בצבא," עניתי, "נתקלתי כאן בפינלנד בלא מעט נשים בתפקידי ניהול בכירים."
"אז מה בכל זאת הפתיע אותך כל כך?"
"נסיבות ההיכרות שלך עם ישראל אינן שכיחות," עניתי, "תודי שצעירות פיניות מבקרות בישראל בדרך כלל כמתנדבות בקיבוצים ולא כקצינות ביוניפי"ל."
"אתה צודק," חייכה והביטה בי ממושכות עם זוג עיניה התכולות.
הרגשתי מעט נבוך. תמהתי האם זה בגלל עור פניי השזוף המעוטר בזיפי זקן בן היומיים, אפי המעט ארוך, עיניי החומות והחיוך הביישני, או סתם בגלל העניין שאני מעורר בה.
"איזה עיסוק מביא גבר ישראלי צעיר לפגוש נשים פיניות בתפקידי ניהול? חליפת הסקי שאתה לובש והעובדה שמצאת את עצמך בשולי כביש שכוח-אל בעיצומו של החורף, אינן מעידות על היותך איש עסקים."
היא בעצם רומזת שיש סתירה בין הדמות של הטמבל שהלך לאיבוד במדבר הקרח, לבין דמותו של איש עסקים עליו אני מדבר.
"הייתי איש עסקים אבל לא עוד. סיפור קצת ארוך," עניתי בנסיון ליישב את הסתירה, "את בטוחה שאת מעוניינת לשמוע?"
היא העיפה מבט על השעון.
"יש לנו יותר משעה של נסיעה ולי יש הרגשה שהסיפורים שלך יהיו יותר מעניינים מסתם לבהות בעצים ובשלג שבשולי הכביש," אמרה.
"מאיפה את רוצה שאתחיל?"
"אני סקרנית לדעת מה הביא אותך לפגישה בינינו במקום הזה?"
חייכתי. אני בכל זאת מתחיל לחבב את השנינות שלה, חשבתי.
"בשנים האחרונות אני עוסק בעיקר בצילום," פתחתי, "הפעם אני מבקר כאן כחלק מקבוצת צילום מאורגנת. בילינו כאן ארבעה ימים ושלושה לילות בסיורים בנוף הארקטי של לפלנד, כדי להנציח אותו לפני שיעלם בשל ההתחממות הגלובלית."
"אתה צלם מקצועי?"
"חצי מקצועי," עניתי בהיסוס, "בשנים האחרונות זה העיסוק העיקרי שלי ואפילו זכיתי בכמה פרסים חשובים."
היא שלחה אליי מבט מלווה בחיוך, שככל הנראה היו אמורים לבטא הערכה.
"ואיך צלם חצי מקצועי מאבד את הקבוצה שלו בלב מדבר הקרח הלאפי?"
"אם אתה עקשן, נחוש ויהיר, זה בכלל לא קשה," עניתי ביושר.
"אני אוהבת אנשים שיודעים להודות בטעויות שלהם," חייכה, "וזה דווקא סימן שאתה לא באמת יהיר. אתה נראה יותר כבחור צנוע שמדבר לעניין," אמרה בפתיחות שאיננה אופיינית לפינים, בטח לא בשלב כה מוקדם של ההיכרות.
חייכתי במבוכה, נעצתי את מבטי בנקודה נעלמה בחלל האוויר והתחלתי לשחזר בהתרגשות את מה שעבר עליי ביממה האחרונה.
סיפרתי כיצד אייל הצפון שָבָה את ליבי ומדוע לא יכולתי לוותר, בשום אופן, על ההזדמנות לצלם את התמונה שבה עמד עטוף הילה זוהרת של השמש השוקעת. תיארתי בהתרגשות את הרגעים שבהם הבנתי שעקבות חבריי נעלמו, שהטלפון שלי שבק ושנותרתי לבדי, בחושך, בלב הישימון הארקטי, בקור קיצוני, מבלי לדעת היכן אני נמצא.
"פתאום הבנתי שזה עלול להיות היום האחרון בחיי," המשכתי להביט בה, מנסה להבין האם הצלחתי להעביר באמצעות מילים את הרגעים הדרמטיים שעברו עליי.
הבעת פניה והמבט בעיניה, ביטאו אמפתיה.
"הרגשתי כמו שחיין שנקלע למערבולת הרחק מהחוף ואז ברגע מסויים הוא מבין שהוא הולך למות בגלל יהירות וטעות שעשה. הייתי על סף ייאוש."
היא שלחה מבעד למשקפיה מבט של הזדהות אבל התעלמה מהדמעות המבצבצות בזוויות עיניי. רגשנות היתר שלי הביאה אותי להזיל דמעות בקלות ולא פעם גרמה לי מבוכה.
"מה גרם לך שלא להתייאש?" שאלה אחרי שתיקה קצרה.
חיפשתי את המילים המתאימות כדי לענות על השאלה שלה.
"סִיסוּ!" השבתי לבסוף.