"מיהו פלשתינאי?" • פרק 5 • המרד הערבי בפלשתינה

עליית הנאצים לשלטון

בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה (1933), התחילה הגירת מצוקה של יהודים מאירופה. עלייה זאת העלתה עד סוף שנות ה-30 את חלקם של היהודים באוכלוסיית המנדט ל-40%.

בעקבות זאת, פתחו הערבים בהפגנות נגד העלייה היהודית, שכוונו אל השלטון הבריטי. מיד עם עליית הנאצים לשלטון, נוצר קשר בינם לבין המופתי, אל חוסייני. חאג' אמין היה הראשון להיפגש עם הקונסול הנאצי החדש בירושלים. במפגש, העלה המופתי בקשה אנטישמית טהורה, שלא היה לה לכאורה קשר למתרחש בארץ: הוא ביקש שגרמניה תחרים את היהודים שבתחומה.

האידיאולוגיה הנאצית והשנאה המשותפת לבריטים וליהודים התאימו מאוד לחוסייני. הוא חלם על כיבוש גרמני של המזרח התיכון, שיביא לטיהור אתני של היהודים, לחיסול הציונות ולהקמת מדינה ערבית גדולה בראשותו.
מכאן ואילך, תיעל המופתי כל מירצו ואישיותו הנרקיסיסטית לכיוון הזה.

המרד הערבי – חלק ראשון

ב-1935, גילה חאג' אמין שקמה לו תחרות קשה בדמות מפלגת העצמאות ("אל איסתיקלל") הלאומית חילונית, שהוקמה בעידודו של פייסל מלך עיראק (לשעבר מלך סוריה).

הקו של "אל איסתיקלל" היה שהאויב הגדול של הפלשתינים הוא לאו דווקא הציונים, אלא השלטון הבריטי. צעירי המפלגה החדשה ראו הן בחוסיינים והן בנשאשיבים נציגים של אליטה ישנה, שממנה רצו להתנער.

באותו זמן, חוסל עז-א-דין אל-קסאם על ידי הבריטים שראו בו איום. מותו של אל-קסאם והדישדוש של ההנהגה הפלשתינית המסורתית, העלו מאוד את הפופולריות של מפלגת "אל איסתיקלאל", שהכריזה על שביתה כללית של היישוב הערבי ב-19 באפריל 1936. שביתה זאת הייתה תחילתו של מרד ערבי.

ההנהגה הפלשתינית וחוסייני בראשה הופתעו. "אל איסתיקלאל" קראה להקמת "ועד ערבי עליון" עם נציגים שייבחרו בבחירות דמוקרטיות. המופתי, נציגה של המנהיגות הישנה, ושאר המפלגות הותיקות, התנגדו לבחירות, שאיימו על כוחו של הממסד הישן.

בסופו של דבר, הצליח המופתי לתמרן את המהלך, כך שאכן יוקם "ועד ערבי עליון", אך הוא יעמוד בראשו. באופן זה, הפך חאג' אמין להיות מנהיג המרד שלא הוא יזם. דרישות המרד היו עצירת ההגירה היהודית, סיום המנדט והקמת מדינה פלשתינית עצמאית.

הייתה זאת הפעם היחידה בתולדות הלאומיות הפלשתינית, בה פעל העם החדש בהסכמה ובמינימום של חיכוכים פנימיים. המרד דוכא בקשיחות ובאכזריות על ידי הבריטים, שהרגו פלשתינים רבים, שרפו כפרים שלמים והשמידו שדות של יבולים. הבריטים גם פוצצו והחריבו חלקים שלמים מיפו .

ועדת פיל

באוקטובר 1936, הוכרז על הפסקת אש, והבריטים הבטיחו למנות ועדה שתמצא פיתרון למצב. חודש מאוחר יותר, התכנסה בירושלים ועדה בת שישה חברים בראשות הלורד פיל, והזמינה את כל המעוניינים להופיע בפניה.

למרות שהועדה הוקמה בהסכמת הועד הערבי העליון, החליט המופתי להחרים אותה, אלא אם כן תתקבלנה דרישות הפלשתינים מראש. דווקא הציונים, שלא הם ביקשו את הקמת הוועדה, שיתפו עימה פעולה. נציגם, חיים וייצמן, הודיע לנציגי הוועדה על נכונותם של היהודים לפשרות, ומנהיגי היישוב, ביניהם בן גוריון, ז'בוטינסקי, גולדה מאיר ואחרים, הופיעו בפני הוועדה.

אחרי כחודשיים, ממש לפני עזיבת הועדה את הארץ, ובעקבות לחצים כבדים מצד מנהיגים ערביים באיזור, הסכים חאג' אמין לשתף פעולה עם הוועדה. הועדה ניאותה להאריך את שהותה בארץ בשבוע, אותו הקדישה לשמיעת העדויות של הצד הערבי. במשך שבוע, הציגו אנשי הועד הערבי העליון את עמדתם בפני ועדת פיל. תשובותיו של חאג' אמין בנוגע לגורל היהודים במדינה פלשתינית, אם תקום, נשמעו מדאיגות מאוד לחברי הוועדה.

אחרי שחזרה ללונדון פרסמה הוועדה את מסקנותיה:

• יש לסיים את המנדט
• יש לחלק את הארץ למדינה יהודית ומדינה פלשתינית.
• המלצה: המדינה הפלשתינית תצורף למדינת עבר הירדן, תחת שלטון המלך עבדאללה.

בתנועה הציונית התעורר ויכוח. הקונגרס הציוני ב-1937 קיבל את עיקרון החלוקה, אך ערער על המפה הקמצנית שהקצתה ליהודים פחות מ-20% מהשטח. התגובה הפלשתינית הייתה שלילה מוחלטת. הם לא קיבלו את הזכות של היהודים למדינה, ולא את סיפוח המדינה הפלשתינית לירדן.

המרד הערבי – חלק שני

בספטמבר 1937, רצחו מתנקשים ערבים את אנדרוז, המושל הבריטי של הגליל, שהם ראו בו אוהד של הרעיון בציוני, והציתו מחדש את המרד הערבי. הבריטים הגיבו בקשיחות. הם תפסו והגלו את כל ההנהגה הערבית. חאג' אמין אל חוסייני הצליח לברוח ללבנון.

המרד הערבי דרש מאמץ עצום מצד הבריטים, שהזרימו לאיזור כוחות ממקומות אחרים באימפריה. בינתיים, תפסו המורדים הערביים את העיר העתיקה של ירושלים, כבשו את באר שבע, בזזו בנקים, השתלטו על חלקים בדרום הארץ, ופעלו באלימות נגד בריטים ויהודים.

כדי לדכא את המרד, העלו הבריטים את רף  האלימות. עשרות כפרים פלשתינים נהרסו, ואלפי פלשתינים נהרגו.

חאג' אמין מחסל יריבים פוליטיים

ממקום מושבו בלבנון, חיבר המופתי לשעבר רשימות חיסול של יריבים פוליטיים. הוא הפעיל את שיטות הטרור שלו נגד מתנגדיו הערבים.

שתי דוגמאות חיפאיות:

• איברהים ביי אל ח'ליל היה מושל חיפה בשנים 1911-13 (תחת השלטון העות'מני). הוא היה בן למשפחה מוסלמית עשירה, שהחזיקה בבית מפואר ברחוב חמאם אל פאשה בוואדי סאליב. אחרי מות חלום "סוריה הגדולה" ולידתה של הלאומיות הפלשתינית, השתייך איברהים לפלג הנאשאשיבי המתון, שהתנגד לאלימות ולטרור מבית מדרשו של החאג' אמין אל חוסייני. ההתייצבות מול חוסייני עלתה לאיברהים ביי בחייו, והוא נרצח ב-1937 על ידי מתנקשים.
• סאמי טאהה היה מנהיג אגודת הפועלים הפלסטינית (PAWS), שהייתה תנועה ערבית שהזכירה את הסתדרות העובדים היהודית. טאהה הנהיג את אירגון מאמצע שנות ה-30, והיה נציגו בועד הערבי העליון. הוא היה אדם פרגמטי ולא קיצוני, מה שגרם למתיחות בינו לבין נאמני אל-חוסייני.
  ב-1947, סירב טאהא להיענות לדרישות הוועד לאשר שביתה בת יום כדי למחות על יום השנה להצהרת בלפור. החוסיינים האשימו אותו ברצון להתפשר עם היהודים והוא נתפס כלא מספיק אנטי-ציוני ואנטי-בריטי". אחרי קמפיין הסתה בעיתונות הערבית, נרצח טאהא מחוץ לביתו בחיפה ב-12 בספטמבר 1947. הרוצח, שלא נתפס, פעל בהוראת חאג' אמין אל-חוסייני.

בצורה זאת, הצליח המופתי לדרדר במהירות את המרד הערבי לכדי מלחמת אזרחים ומאבק בין חמולות. המאבק הזה כלל אלימות קשה ממבחר רפרטואר האלימות הפלשתינית המוכר לנו היום, ומוות של אלפי פלשתינים בידי אחיהם.

בתנאים אלה, קרס המרד הערבי ב-1939. בשלב זה, הייתה החברה הפלשתינית מרוסקת, מפוצלת וחסרת הנהגה מקומית, תוצאה של דיכוי אכזרי של המרד הערבי ושל מלחמת אזרחים קשה. ללא ההנהגה המרכזית שהוגלתה או ברחה, חזרו הפלשתינים ליריבויות הישנות בין נשאשיבים וחוסיינים.

היישוב היהודי פורח

המרד הערבי, שכוון גם נגד היהודים, הוליד שיתוף פעולה יהודי בריטי והתחזקות של כוחות ההגנה היהודיים. הבריטים הכירו בכישלונם להגן על היהודים בתקופת המרד. הם גם הסתייעו בכוחות היהודיים לצורך הגנה על קו צינור הנפט מעיראק. לצורך כך הוקמו "פלגות הלילה" של צ'רלס אורד וינגייט, שהיו הבסיס לכוח הצבאי היהודי העתידי. 

הבריטים גם אפשרו את הקמת נמל תל אביב, ששחרר את היישוב מן התלות בנמלה של יפו הערבית. כל אלה הביאו את היישוב לפריחה כלכלית ותרבותית חסרת תקדים.

בנוסף, התחזק היישוב גם בהגירה יהודית מאירופה, בה הסתמנה עלייה באנטישמיות. כ-250,000 יהודים, שהגיעו מאירופה הגדילו את היישוב היהודי בצורה דרמטית.
ב-1939 התנהל היישוב היהודי כסוג של אוטונומיה עם מוסדות מתפקדים.