"מיהו פלשתינאי?" • פרק 6 • פלשתינים ונאצים

ימים של טרום מלחמה

בינתיים, הייתה כבר מלחמת העולם השנייה בפתח. פלשתינה-א"י, מצריים והמזרח הקרוב קיבלו מחדש חשיבות אסטרטגית. הבריטים, שכבר התכוונו לעזוב את הארץ המסוכסכת הזאת, שהפכה להיות לכאב ראש רציני עבורם, שינו את דעתם.

המדינות הערביות שלטו בנתיבים להודו שהיו קריטיים לאימפריה הבריטית, והאיום של מלחמת עולם חדשה דחף את הבריטים לגייס לצידם את אהדת הערבים. כדי להשיג זאת, שוב הכריזה בריטניה על פניית פרסה מהצהרת בלפור.

ב-1939, פרסם מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי, את ה"ספר הלבן" שלו. ה"ספר" הגביל באופן חמור את העלייה היהודית והטיל מגבלות קשות על רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. הוא לא הטיל מגבלות הגירה על ערבים.

ה"ספר הלבן" יצר משבר חמור בין הבריטים ליהודים

אבל כאשר פרצה המלחמה, גילו הבריטים בפלשתינה כי הם  מאוימים כמעט מכל הכיוונים על ידי מדינות הציר או גרורותיהן בלבנון, סוריה וצפון אפריקה. כעת חזרו ופנו הבריטים בבקשת אל היישוב היהודי להתגייס לעזרה. לצורך זה, אימנו הבריטים כוחות מן הישוב ובנו בעצם את הפלמ"ח. במקביל תמך היישוב בעלייה בלתי לגלית.

הבריטים לא זכו לעזרה מן הצד הפלשתיני. חאג' אמין ששלט במוקדי הכוח הפלשתינים גם ממקום מושבו בגלות, המשיך לראות בבריטים אויב.

"אהדתם החמה ביותר של עמי ערב לגרמניה ולציר היא עובדה קיימת"

המופתי בחר בצד של מדינות הציר ובראשן גרמניה הנאצית. בעקבותיו, ראו הפלשתינים בגרמנים את מי שיגאל אותם מן הבריטים ומן היהודים שנואי נפשם. כבר ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף בלשכתו בירושלים, כדי לברכו.

במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, דיווח הקונסול על הפגישה. הוא ציטט את אל-חוסייני שאמר לו את הדברים הבאים:

ב-28 באפריל 1933, נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים פלשתינים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה. הם גם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.

בזמן שהותו בעיראק. כתב חוסייני איגרת אישית להיטלר. הוא תיאר בה את בריטניה כאויבת שהפקירה את פלשתינה ליהודי העולם, אשר "נשקם הסודי" הוא "ממון, שחיתות ותככים". הוא הוסיף ש"אהדתם החמה ביותר של עמי ערב לגרמניה ולציר היא עובדה קיימת", ושהם יהיו מוכנים "למלא את חלקם בהנחלת תבוסה מוצדקת לקואליציה האנגלית-יהודית".

חאג' אמין הניח את כל הקלפים שלו ושל העם הפלשתיני על גרמניה של היטלר, שבאותו זמן נראתה הימור בטוח למדי. בתמורה, הוא ציפה מן הגרמנים "לטפל" ביהודי פלשתינה, ולהכיר בו כמנהיג המוביל של האומה הערבית כולה.

בשירות הנאצים בברלין

בנובמבר 1941, הגיע המופתי, כתומך נלהב במדיניות הנאצית,  לביקור בברלין. הוא נפגש שם עם היטלר, וקיבל ממנו הבטחה: "אחסל את הבית הלאומי היהודי בפלשתינה". אל-חוסייני יצר קשרים מצוינים עם הצמרת הנאצית, וקרא לאייכמן "חברי הטוב". במשך ארבע שנים, ישב המופתי לשעבר בברלין במשרד מפואר עם משכורת שמנה (שהגיעה מקרן של כספים שנבזזו מיהודים), והפך לחבר קרוב של ההנהגה הנאצית.

המופתי הטיף למען 'הסדר החדש' של היטלר בשטחים המאוכלסים במוסלמים במזרח אירופה ובמרכז אסיה, בהתאם לאג'נדה הנאצית. הוא קרא למוסלמים ממערב ועד מזרח לקחת חלק ב'מלחמת קודש' נגד בעלות הברית, ובהשמדת היהודים. הוא גם פעל רבות לעידד גיוס של מוסלמים לשורות של הצבא הנאצי.

הקשר ל"אחים המוסלמים"

חסן אל-בנא, אבי "האחים המוסלמים", הקים זרוע צבאית לאירגון שלו. ב-1935, יצר אל־בנא קשר עם המופתי. הוא תמך בג'יהאד שהוביל אל-חוסייני נגד היהודים בפלשתינה, ואף סיפק לו נשק וכספים. ב-1940, שלח אל-בנא 700 מאנשי האחים המוסלמים לאימונים צבאיים בגרמניה הנאצית.

האחים המוסלמים גם תרגמו את 'מיין קאמפף' של היטלר לערבית והפיצו אותו תחת השם 'הג'יהאד שלי'. היום ניתן למצוא עותקים מן הספר בעזה.

אל-חוסייני היה למעשה שליח של האחים המוסלמים, וגישר בין אל-בנא לבין ההנהגה הנאצית. השנאה ליהודים והבריטים והאהדה לאלימות ורודנות, עשו אותו לבעל ברית חזק ולשותף קרוב של המשטר הנאצי.

המופתי השקיע משאבים בבוסניה כדי לייצר תודעה אסלאמיסטית אצל המוסלמים המקומיים, לעידודם לג'יהאד, ולשילובם בשירות הנאצים. המאמצים הללו התבססו על גרעינים של צעירים מוסלמים בוסנים שחזרו מלימודי אסלאם במצרים, שם ספגו את האידיאולוגיה של האחים המוסלמים. צעירים אלה הקימו מסגרות ארגוניות, הוציאו לאור כתבי עת ועסקו בשטיפת מוחם של בני דתם שטרם גילו את הבשורה.

המופתי והשמדת היהודים

הימלר התרשם מאוד מן הפעילות האיסלאמיסטית ומהגיוס המוסלמי לצבא הגרמני (ה"ורמאכט"). הוא החליט להקים שתי דיביזיות בצבא המוות שלו – האס.אס – על טהרת המוסלמים הבוסנים, והמופתי נרתם בשמחה למשימה.

הדיביזיה ה-13 ("חנג'ר") אכן הוקמה והספיקה לחולל זוועות ברוח האס.אס. הדיביזיה השניה ("קמה"), יועדה להחלת "הפתרון הסופי" בפלשתינה, אך בעקבות תבוסת גרמניה הדבר לא נסתייע. אחרי מלחמת העולם, התנדבו רבים מאנשי הדיביזיה ה-13 להילחם לצד ארצות ערב ונגד ישראל, במלחמת העצמאות.

במספר מקרים, התערב חוסייני אישית כדי למנוע עסקאות של החלפת יהודים בשבויים. באחד המקרים הוא מנע משלוח של 1000 ילדים יהודים לדרום אמריקה תמורת גרמנים שהיו עצורים שם. זה היה צעד שהונע מאנטישמיות טהורה, שכן הילדים כלל לא היו אמורים להגיע לפלשתינה.

לפי מספר מקורות, ביקר המופתי בהמשך עם "חברו הטוב" אדולף אייכמן באושוויץ-בירקנאו, כדי להתרשם מן היעילות הגרמנית. דיטר ויסליצני, עוזרו הקרוב של אייכמן שנשפט בנירנברג (והוצא להורג באשמת פשעי מלחמה), אישר עדות לפיה המופתי, שהגיע לברלין בנובמבר 1941, היה זה דחף את הנאצים אל רעיון ההשמדה התעשייתית של היהודים, רעיון שקרם עור וגידים בוועידת וואנזה בתחילת 1942.

העדות הזאת שנויה במחלוקת, אך אין ספק שהמופתי היה, לכל הפחות, שותף סוד ותומך נלהב של מפעל השמדת יהדות אירופה.

מבצע "אטלס"

אקורד הסיום של המופתי במלחמת העולם היה מעורבותו במבצע "אטלס", בו נשלחו מספר צנחנים נאצים לבצע פעולה סודית בפלשתינה.

המבצע נכשל, והצנחנים נתפסו על ידי הבריטים. על מטרתם הוטל איפול שלא הוסר במלואו עד היום. מעדויות עולה שהם נשאו איתם כנראה כמויות של רעל קטלני במיוחד ומסיס במים, אותו התכוונו להניח במעיינות ראש העיין, כדי לגרום למותם של עשרות אלפי יהודים בתל אביב. בתום המלחמה, נתפס המופתי על ידי כוחות בעלות הברית בכוונה להעמידו לדין כפושע מלחמה, אך הוא הצליח להימלט למצריים.

המופתי שתמך בהתלהבות באנטישמיות הגרמנית וברצח העם היהודי, הטיל כתם בל יימחה על התנועה הלאומית הפלשתינית, שנראה שמאז הקפידה לשמר את מורשתו ולהמר באופן עקבי בכל צומת דרכים על הצד האפל והמכוער, שגם התברר לבסוף תמיד כסוס הלא נכון.