הקדמה
לרגל יום השנה ה-50 למלחמת יום כיפור, נפרסם כאן בשבועות הקרובים פרקים מספרו החדש של יורם כץ "חשבון נפש מאוחר", שייצא בקרוב.
במרכז הספר סיפורו של צוות טנק שהשתתף במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה ברמת הגולן ובהבקעה אל שטח סוריה לאחר מכן.
כמעט שלושים שנים אחרי המלחמה ההיא, חוזר אחד הלוחמים, הלום קרב שברח אל מעבר לים, כדי לפגוש את צוות הטנק איתו לחם ב-1973 בקרבות הבלימה המדממים בגולן.
הוא בא לסגור מעגל עם חבריו לנשק, עימם הוא חולק סוד קשה שאיש לא דיבר עליו מעולם, אך סגירת המעגל הזאת מקבלת תפנית דרמטית.
1. ראשון, 13 במאי 2001 – תום אברהמי
המריבה
תום אברהמי יצא בסערה מפאב "המרתף" בחיפה. השעה הייתה קרוב ל 02:00 לפנות בוקר, ותום היה נסער אחרי מריבה קשה עם מירי, חברתו בחצי השנה האחרונה.
הפעם, כך החליט, הייתה זאת המריבה האחרונה.
היא חזרה שוב על הפזמון הרגיל. הוא לא מכבד אותה, הוא לא מקדיש לה זמן, הוא עסוק בפלירטוט עם בנות אחרות… והוא הבין שלא חשוב מה יעשה, זה כבר לא ישתנה, וליחסים האלה אין יותר סיכוי.
שניהם שתו קצת יותר מדי, האשמות הוטחו מצד לצד, הויכוח הפך קולני יותר ויותר, עד שלבסוף נאלצו חבריהם להתערב כדי לנסות להרגיע את הרוחות.
זה היה הרגע שבו החליט תום שזה הספיק לו. הוא ביקש מאחד מחבריו לדאוג להחזיר את מירי הבייתה, זרק לעברה כמה מילים קשות, שכבר הספיק להתחרט עליהן, ויצא משם לבדו.
אויר הלילה הקריר הקל על הבחילה שחש. ראשו היה עדיין מסוחרר מיותר מדי כוסות בירה ששתה, אך הוא היה נסער מכדי לשקול אם הוא בכלל יכול לנהוג במצבו.
האופנוע עמד במקום שבו השאיר אותו לפני יותר משעתיים, כאשר מירי והוא היו עדיין זוג. הוא פתח את ארגז המטען והניח בו את הקסדה הנוספת. אחר כך, חבש את קסדתו, הידק את הרצועה, טיפס על האופנוע ויצא לדרך בנהמת מנוע.
מעבר לערפול החושים הכללי, הוא חש כאב פיזי ממש. הוא עדיין אהב אותה. היא הייתה כל כך יפה, וראשו היה מלא בתמונות שלה. הוא ידע שהיא לא מתאימה לו, שזה נגמר, ושזה צריך היה להיגמר כבר מזמן, אבל המחשבות הללו רק הטריפו אותו יותר.
מה זה היה?
תום סחט את ידית הגז, והאופנוע טס קדימה. הוא קיווה שהתאוצה תשחרר את התסכול והזעם שחיפשו דרך להתפרץ ותקל עליו, אבל זה לא קרה.
האופנוע טס ברעם מתגלגל במעלה הכרמל על דרך סטלה מריס. תום לא ידע לאן הוא נוסע, אך דומה היה שהאופנוע, שקיבל חיים משלו, יודע.
המחשבות, הכאב והכעס לא הרפו ממנו, ורק האלכוהול בדמו התגייס כדי לערפל את מוחו, ולהקל עליו את ההתמודדות איתם.
עוד מספר דקות, והוא חלף על פני המנזר.
הוא המשיך לדהור ברחובות השוממים על רכס הכרמל, לא כדי להגיע למקום כזה או אחר, אלא רק כדי להשקיט את הכאב, כאשר, לפתע, קלט בזוית העין גוף לא ברור על הכביש.
הוא בלם בחזקה, אך זה היה מאוחר מדי.
האופנוע פגע במשהו ועמד לאבד את שיווי משקלו.
מכת האדרנלין ניטרלה לרגע את האלכוהול בדמו, ותום, שהיה רוכב מיומן, נאבק והצליח להשתלט על האופנוע, שכמעט התהפך. הרכב המשיך להתנדנד כשיכור עוד כברת דרך לפני שתום הצליח לעצור.
מה זה היה?
תום הסב את ראשו לאחור. על הכביש, מספר מטרים מאחוריו, סמוך למדרכה, היה מונח משהו, או אולי שכב מישהו?
רק זה חסר לי עכשיו.
מרחוק נשמע קול של מכונית מתקרבת.
תום לא איבד זמן. הוא סחט אינסטינקטיבית את ידית הגז ונעלם.
יוסי לוריא
צלצול הטלפון העיר את פקד יוסי לוריא משנתו. הוא זינק אל השידה שלידו, אחז בטלפון הנייד, והצמיד אותו לאזנו.
"לוריא," אמר קצרות. עיניו חיפשו את השעון הדיגיטלי שעל השידה. השעון הראה 03:03.
"לוריא, זה גיא," אמר הקול בצד השני. גיא רותם היה סמל משטרה, שלוריא הכיר משירותו הקצר בתחנת חיפה.
"מה העניין, גיא?"
"סליחה על השעה, אבל יש לנו 'פגע וברח' על הכרמל, ואני נמצא בזירה. נדרש כאן קצין חוקר, ובמוקד אמרו לי שאתה כונן הלילה."
לוריא התעורר. "כמובן, היכן אתה נמצא?"
"יפה נוף, פינת רחוב דפנה."
"תן לי עשר דקות."
במיטה לצידו זעה השמיכה. אורלי התיישבה ושפשפה את עיניה.
"מה קרה, יוסי?"
"הקפצה מהעבודה. אני צריך לצאת."
"מה השעה?"
"בסביבות שלוש."
היא התמתחה בעצלתיים, ופיהקה בקול, בלי לטרוח לכסות את פיה.
הוא לא באמת הכיר אותה. הם נפגשו לראשונה לפני מספר שעות, כאשר לוריא הגיע למסיבה בביתו של חבר.
איכשהו, היא מצאה את דרכה אל מיטתו, אך הוא כבר ידע שלא ירצה להתראות איתה שוב.
הכעיס אותו שהיא פונה אליו בשם 'יוסי'. לכל העולם הוא היה 'לוריא', והזכות לפנות אליו בשמו הפרטי הייתה שמורה לאנשים בודדים בלבד, ובודאי לא למישהי שזה עתה הכיר, ושלא היו לו שום כוונות להמשיך את ההיכרות איתה.
לוריא קפץ על רגליו ופנה אל חדר הרחצה. במראה נשקף אליו פרצוף עייף, עטור זיפי זקן טריים. הוא שטף את פניו במים קרים, כדי לגרש את קורי השינה האחרונים, וצחצח את שיניו.
אחר כך חזר לחדר השינה. בגדיו נחו עדיין בערימה על הרצפה, לשם השליך אותם רק לפני כשעתיים. הוא אסף את הערימה, והתלבש במהירות.
"אינני יודע מתי אחזור. חזרי לישון. כאשר את יוצאת, פשוט טרקי את הדלת."
"וזהו? אין לך אפילו נשיקת פרידה בשבילי?"
היא עצמה את עיניה ופשקה את שפתיה בתנועה מזמינה.
לוריא גלגל את עיניו במורת רוח. אחר כך התקרב אליה, עקף את השפתיים המזמינות, ונשק חטופות על לחיה, ספק נוגע, ספק לא נוגע. "ביי, אורלי."
היא פקחה את עיניה בהפתעה מעורבת באכזבה, אך לפני שהספיקה להוציא מילה מפיה, הוא כבר היה בדרכו החוצה.
"תתקשר אליי מחר," קראה אחריו, אך במקום תשובה, שמעה את הדלת נטרקת מאחוריו.
אתה ממש חד כתער, אייל.
ואתה יודע עליי כל כך הרבה!
העומק האינטלקטואלי שלך משאיר אותי פעור פה כל פעם מחדש.
באיזו מערכת חינוך רכשת את כל התבונה הזאת?