כאן, שם ובכל העולם • להגר אל מעבר לים

הפרסומות להשקעות בדירות בחו"ל הפכו כבר עניין של שגרה. יותר אנשים מחפשים לאחרונה שינוי במקום המגורים, ורבים מהם עוזבים את הארץ. הסיבות מגוונות – כלכליות, חברתיות, מקצועיות, פוליטיות, כמו גם תעוזה הרפתקנית שמרשה לעצמה להתפרץ.

אנשים שאפשר לקרוא להם 'מלח הארץ'

בשיחות שערכתי עם כמה משפחות שעברו לגור מעבר לים, ואחרות שהיו שם והחליטו לחזור לישראל, גיליתי אנשים שאפשר לקרוא להם 'מלח הארץ'. אנשי עבודה ששירתו בצבא, ואיפשהו בדרך, הרגישו שהם לא מצליחים למקסם את התוצאות שלהם בארץ, ועליהם לנדוד.

נכדים של חלוצים שבנו את הארץ בשתי ידיהם, ומרגישים שהמדינה לא משקיעה בהם מספיק, בני משפחות שכולות שאבדו אבות ואחים במבצעי הגנה על המולדת, וחוששים מהמצב המדיני. גיליתי אנשים עם מוסר עבודה גבוה שבטוחים שירוויחו יותר במדינות אחרות וגם לוחמים ששרתו בצה"ל ואוהבים את הארץ, אך לא בוטחים בה כמקום בו יוכלו להתפתח בשלווה ולגדל את המשפחה שלהם בשלום וברווחה.

לא מפחדים מהתבוללות

העלויות הגבוהות של דירות ובתים בארץ לעומת מחירי דירות זולים יותר בחלק מהמדינות, עלות סל הקניות למשפחה נמוכה יותר בחלק מהמדינות, המצב המדיני המתוח מול המדינות השכנות והאיום המתמיד במלחמה מרחיק מהארץ חלק מהמשפחות. הזדמנויות עסקיות חדשות שולחות אל מעבר לים וסיבות של פוליטיקה וממשל אשר נדמה שבשנים האחרונות משמעותיות יותר, דוחקות חלק מהאנשים לעזוב.

"שם אנחנו יותר יהודים מאשר בישראל"

אם כולם יעזבו מי יישאר? אני שואלת בחצי חיוך והם עונים: "אם יצטרכו אותנו נחזור. בינתיים, תנו לגדול בשקט". ומה עם התבוללות? לא חוששים שהילדים יתבוללו? אני מקשה, והם אומרים "שם אנחנו יותר יהודים מאשר בישראל" ומספרים על קהילה ועל בית כנסת ועל חיבורים.

לוותר על שבת עם סבתא

נעמי, תושבת הקריות, יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, בודקים אפשרות לעבור לקנדה. למה קנדה? אני שואלת, והם עונים כי שם קל יותר לחיות, יש שם קהילה ישראלית תומכת ובתחומים המקצועיים שלהם, יש דרישה לידיים עובדות.

נעמי היא אחות שעובדת כיום בבית חולים, כבר בדקה איזה השתלמויות תצטרך לעבור כדי לעבוד בקנדה ועל בעלה היא אומרת שיש לו תעודת טכנאי ו'ידיים טובות' , כך שהוא יסתדר בכל מקום.

אין לנו מקום אחר ואמיתי בעולם

"מה שמעכב אותי זאת הידיעה שהקשרים עם המשפחה הרחבה, המפגשים בחגים, השבת עם סבתא שמעורבת בחיי הילדים, החברים הקרובים… כל זה לא יהיה. זה ויתור גדול", היא אומרת.

"אמא שלי מאד מודאגת מזה שאני אעזוב את הארץ. היא אומרת בצדק שאין לנו מקום אחר אמיתי בעולם. מכל מקום גרשו יהודים לפחות פעם אחת במהלך ההיסטוריה. היא מזכירה בכל פעם שאנחנו מדברים על לעזוב, כמה הרבה דם נשפך כדי לעשות לנו מולדת ושאסור לנו לוותר עליה, כי בשום מקום לא נהיה שייכים פרט לכאן, בארץ ישראל", נעמי עוצרת להרהר מעט, כמו מכילה את הכאב בדברים.

כמה שנעבוד ונרוויח זה לא מספיק כדי גם לחיות

לאחר כמה רגעים היא מרימה מבט ומוסיפה: "מצד שני, אנחנו עובדים המון שעות וכמעט לא נשאר לנו זמן לעצמנו ולמשפחה. כמה שנעבוד ונרוויח זה לא מספיק כדי גם לחיות, גם לרכוש דירה, להחזיק רכב, לשלוח ילדים לגן, בקיצור עובדים ועובדים וזה מספיק בקושי.

אנחנו לא ראוותנים, לא מחפשים להיות מיליונרים, אבל זה באמת קשה להתפתח פה מבחינה כלכלית. זה כל הזמן לעשות סדר עדיפויות, לתת לילדים עוד משהו או להרשות לעצמנו. זה יוצר מתח כל כך גדול שאנחנו מוותרים מראש".

תהליכי השתייכות למקום חדש

מחקרים שנעשו בנושא הגירה והסתגלות, גילו שהמשבר והגעגוע לארץ המוצא מתחיל אחרי שנתיים ומחמיר אחרי 4 שנים. הוא מלווה בתחושת חוסר שייכות, חוסר עניין בסביבה וקושי לייצר תהליכי צמיחה.

במשך שנתיים ועד לארבע שנים חלק מהמהגרים ממשיכים בנדודים כדי למצוא את המקום בו ירגישו טוב יותר ויצליחו להשיג יותר, וחלק אחר עובר תהליך איטי של השתייכות למקום החדש, למידה של השפה בארץ החדשה, של המנהגים והתחברות לקצב החיים בסביבת המגורים החדשה.

המפגש עם אוהד

את אוהד פגשתי כשהיה בביקור מולדת לכבוד ראש השנה. הוא עבר עם משפחתו מחיפה לארה"ב בעקבות הצעת עבודה שקיבל שם, וכשמגיע לביקור בישראל הוא עובר דרך הקליניקה שלי לשאול מה צופן לו העתיד. חלפו כשמונה שנים מאז נחת לראשונה בלוס אנג'לס, ולדבריו, הוא כבר לא מרגיש כל כך נוח בארץ כשהוא מגיע לביקור.

״וגם אנחנו כבר קצת אמריקאים, למרות שאנחנו מחוברים פה בעיקר לישראלים"

"הרעש, הדחיפות, החוצפה הישראלית, המחירים הגבוהים, הלחץ המדיני, כל זה כבר לא מתאים לי, פעם לא שמתי לב לזה, אבל זה כבר לא אני", הוא אומר. "הילדים אמריקאים לגמרי. הם מדברים ביניהם אנגלית ורק אתנו עוד מדברים מעט בעברית. אשתי ואני שומרים על הישראליות שלנו באוכל, בהכנסת אורחים, בבדיחות, וגם אנחנו כבר קצת אמריקאים, למרות שאנחנו מחוברים פה בעיקר לישראלים", הוא צוחק במבוכה.

כך הוא ממשיך: "קשה להסביר את השינוי, אבל כשאנחנו מגיעים לישראל מרגישים את זה. שלא תהיה טעות אנחנו אוהבים את המדינה, אבל קשה פה. לפעמים יש געגוע לנופי הילדות, לאנשים, אבל טוב לנו וכנראה השתנינו.

אני שומע את עצמי איך פתאום נכנסות מילים באנגלית לדיבור היומיומי. אני רואה חברים בארץ עובדים בלי הפסקה ולמדתי להעריך את זה שיש לי היום חיים מחוץ לעבודה בסופי שבוע, מה שלא יכולתי לעשות בארץ כי גם אני עבדתי כל הזמן".

לא חושבים לחזור

אוהד טוען שהרווחה הכלכלית שהם חווים בארצות הברית, מאפשרת דברים שלא היו רגילים אליהם בארץ. "זה נעשה באותו מאמץ כמו בישראל, ומגיעים ליותר. הבית גדול יותר וזה נוח כשיש ילדים ומארחים חברים, הרכב טוב וזה חשוב כי באמריקה יש מרחקים לנסוע, והחינוך טוב לילדים. בבית הספר שלהם לא תראי דבר כזה כמו חוצפה או התפרצות על מורה. יש כבוד.״

כך הוא ממשיך: ״בשבילנו היום לחזור לארץ זה לרדת ברמת חיים. לא יפה להגיד אבל זאת האמת. עם כל האהבה לישראל, הכל כל כך יקר והשכר לא ממש גבוה. אז בשלב זה אנחנו לא חושבים על לחזור". הוא אומר ומדגיש שגם בארה"ב לא כל אחד מצליח: "יש הרבה שהגיעו, הפסידו את הכל וחזרו עם הזנב בין הרגליים. לנו היה מזל והצלחנו".

לקיים מנהגים כמו במולדת הישנה

מחקרים על הסתגלות לשינוי כתוצאה מהגירה מגלים כי התמודדות עם שפה ותרבות חדשה אינה דבר פשוט. בחלק מהמקרים ילדי מהגרים מתביישים בשגיאות השפה ובהתנהגות של הוריהם. כדי לייצר לעצמם זהות תרבותית חדשה במדינה אליה הגיעו, מתרחקים מתרבות המקור ומבני המשפחה שממשיכים לקיים מנהגים כמו במולדת הישנה.

כיסים של קהילות שאינן מרגישות שייכות

בקבוצות מחקר אחרות הסתבר שכאשר אין התערות בתרבות החדשה, נוצרים כיסים של קהילות שאינן מרגישות שייכות ומתנהלות במעגל סגור, משמרות את השפה, המנהגים והתרבות ממנה באו, מבלי להפוך להיות חלק מהתרבות החדשה אליה הגיעו. המחקרים מראים את חשיבות התמיכה החברתית בהתמודדות ובהצלחת של מעבר ההגירה גם עבור מבוגרים וגם עבור ילדים.

"אני צריך לדאוג לעצמי"

הגירה עלולה להשפיע על היכולת לספק אבטחה כלכלית וילדי מהגרים עלולים לקחת על עצמם את פרנסת המשפחה מגיל צעיר. האתגרים הרגשיים איתם צריך להתמודד בעקבות תהליך הגירה משפיעים על תחושת הביטחון והשייכות, ובפעמים רבות כאשר ההגירה אינה ממניע אידאולוגי, אין תחושת שייכות לשום מקום ולעתים נוצר קושי לקיים מערכות יחסים בהן מתבקשת הדדית. החוויה של "אני צריך לדאוג לעצמי" מחלחלת לעתים לכל מרחבי החיים.

הילדים רצו לחזור לישראל

נירה עבדה כרופאת עור בקופת חולים בצפון כאשר הציעו לה לנהל מרפאה אסטטית בספרד. היא הגיעה אלי אחרי שנה, כאשר חזרה לארץ פגועה ומבולבלת והבטיחה לעצמה לא לצאת שוב להרפתקאות מהסוג הזה.

כך היא מספרת: "כשקיבלתי את ההצעה חשבתי שזה היה חלום שהתגשם. כל כך רציתי להתנסות בעבודה בחו"ל, להרגיש את תחושת השפע הזאת שרק בודדים זוכים לה. בעלי היה שכיר והוא ביקש שנת חופש כדי להתנסות. מאחר ולא אישרו לו הוא התפטר, וחשב שכשנגיע לשם הוא כבר ימצא עבודה.

יש לנו דרכונים פורטוגלים אז יכולנו לעבור לספרד בלי בעיות. אחרי בדיקה שבאמת הכל כמו שהבטיחו, חתמתי איתם חוזה עבודה, לקחנו את הילדים ונסענו", היא מספרת. "מהר מאד הבנתי שזה לא הכל עבודה וכסף. לכאורה הכל זרם והמרפאה באמת הצליחה להתפתח, העסקנו הרבה רופאים וצוותים שדאגו שכל הזמן תהיה עבודה, וגם שכונת המגורים בה גרנו היתה נחמדה ואיכותית אבל זה לא ישראל. אין פתיחות, אין חברות אמת.

היינו לבד שם. לא התחברתי לאנשים ברמה האישית. לא מצאנו תחומים משותפים, לא הצלחנו לעשות לנו קהילה וחברה תומכת. בעלי שמצא איזה עבודה זמנית היה ממורמר מאד, כך שגם כשהרווחתי הרבה כסף זה לא הביא לאושר. הילדים התחברו לילדי השכונה בקלות יחסית עד שהתחילו ללמוד בבית הספר האזורי.״

״בשבילי זאת היתה דרמה, חזרתי לישראל שבורה״

״מהר מאד הם נתקלו בשנאה לישראל, ליהודים, הרבה ביקורת שנחתה עליהם כל יום כי לא ישבו בשקט בכיתה, לא הבינו את כל מה שנאמר, וגם כי הם יהודים. יום אחד הם החליטו שהם לא רוצים להישאר וחוזרים לארץ, לחוף מבטחים.

בשבילי זאת היתה דרמה. חזרתי לישראל שבורה. עבור המשפחה החזרה היתה חיונית. בעלי מצא משרה שמתאימה לו ואני חזרתי לרפואה אסטטית בארץ, עד שאחליט מה אני רוצה מעצמי".

להשאיר את הדלת פתוחה

חזרה למולדת אחרי שהיה בחו"ל, יכולה להיות דבר מבלבל ומאתגר ולא רק מבחינת תעסוקה וחברה. גם אם גרתם תקופה קצרה בחו"ל, השינוי התרבותי מורגש. יהיה מי שיגיד שנפלא לחזור אל המוכר והידוע, אל המקום שמרגיש כמו בית, ואחרים יחוו אתגר לא פשוט של הסתגלות מחדש, וחיבור השברים של החלום הבינלאומי שנגנז.

המולדת עלולה להיות מקום שהשתנה מאז הפעם האחרונה שהייתם בה וזה יכול ליצור תחושות של אי-נוחות או חוסר התאמה, דווקא במקום בו קיוויתם להרגיש בבית. חשוב להבין שהגירה והחזרה מחו"ל הן תהליכים מורכבים ואישיים ולכל אחד הדרך שלו להתמודד.

אז רגע לפני שאתם אורזים את הדרכון הזר שלכם ועוברים מכאן, תשאלו את עצמכם אם זה באמת מה שאתם רוצים, אם יש לכם את היכולת הרוחנית והרגשית להתמודד עם הריחוק מהמשפחה, ואם אתם באמת מוכנים להתמודד עם אתגרים במדינה זרה, עם שפה זרה ועם תרבות זרה, בלי ללכת לאיבוד. בכל מקרה, עצה של יודעי דבר אומרת שלא כדאי לשרוף את הגשרים, ומוטב להשאיר דלתות פתוחות למקרה שתרצו לחזור.