"הדרך מתגשמת דרך רגלי ההולך…"
דימה ניקיטין, חיפאי בן 26, עלה מרוסיה לפני 12 שנים. כשרק הגיע לישראל התאהב בצילום ומאז הוא מצלם הכל…
"הדרך מתגשמת תחת רגלי ההולך" • דימה ניקיטין | צפו
• הסרט צולם והופק במסגרת לימודיו של ניקיטין במכללה לעיצוב ויצו חיפה •
שורשים יהודיים
דימה ניקיטין עלה לישראל מרוסיה בהיותו בן 14, לאחר שגילה את שורשיו היהודיים. כמו רבים מהצעירים בגילים אלה, הגיע ניקיטין לארץ דרך תכנית ״נעל״ה״, במסגרתה גם סיים את לימודי התיכון.
היות שטרם מלאו לו אז 18, התגורר דימה עם חבריו לתוכנית בפנימייה, לא רחוק מחיפה. בתקופה זו לצלם. פשוט כך, בלי לחשוב יותר מידי, אפילו מבלי שהבין לגמרי מה מניע אותו, דימה פשוט צילם בכל רגע, את החברים בפנימייה, את הטבע, מבנים, את הבילויים, הצחוקים, השיחות, הכל. רגעים שמחים ועצובים, רגעים אנושיים…
במהלך השנים שחלפו, המשיך ניקיטין לצלם. עוד לא היתה לו מצלמה מקצועית בכלל, הכל צילם במצלמה ישנה או בסמרטפון.
היום, בעידן האינסטגרם, כולם מצלמים, מתעדים ומפרסמים כל הזמן וכל דבר, אך כשהחל דימה לצלם היה המצב שונה למדי, כשאפשר כמעט לומר שהצלם המוכשר התפתח במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות שתפסו תאוצה בשנים הללו. הוא המשיך לצלם דרך הסמארטפון, מחדד את הביטוי הייחודי לו, ומתרגם את מה שהוא רואה, שומע, מרגיש – לשפת המצלמה.
"סוף סוף בבית"
דימה על חיפה:
אני אוהב את חיפה על מגוון תחומי החיים בה. יש פה גיוון של אנשים, של עמים, דתות, יש פה היסטוריה. כשאני עובר ליד בתים או דירות מגורים, אני חושב ומדמיין מי גר בהם? אולי גרים שם נערים עולים, כמו שאני הייתי פעם… אולי מישהו אחר, עם סיפור חיים שונה ומיוחד? יש בחיפה הרבה בתים נטושים, בתים ערבים בוואדי סאליב שחבויים בתוכם סיפורים קשים, עם היסטוריה אנושית כואבת. או המושבה הגרמנית, עם אופיה ויופיה המיוחד, או את הגנים הבהאים… חיפה בשבילי זה הבית. לא לשוב לאן אני נוסע, תמיד אם אני יוצא מהעיר, כשאני חוזר אני חושב לעצמי: 'או, סוף סוף, אני בבית'.
יום אחד זה השתנה
באופן די מפתיע, לניקיטין לא היו תוכניות ללמוד לתואר בצילום. הוא בכלל חשב שיעשה פסיכומטרי וילמד בטכניון. יום אחד הכול השתנה. ב-2016 ליווה דימה את אליסה, אז חברה שלו והיום אשתו, ליום פתוח במרכז האקדמי לעיצוב – ויצו בחיפה. הוא יצא משם כשהוא רשום למבחני קבלה למחלקה לצילום ואמנויות המסך.
מאז עברו הרבה מים בנהר, ודימה סיים בהצלחה את לימודיו בויצו וצבר ניסיון רב בתחום.
כתב יד אישי
דימה מספר: "בויצו למדתי המון. לא מלמדים אותך 'לצלם' במובן הפשוט של המילה. בשביל זה אין צורך בהשכלה גבוהה. היום כל בן אדם יכול לצלם בסמרטפון. לא. מלמדים אותך לפתח את "כתב היד״ האישי שלך, את ה״שפה״ שלך בצילום. מלמדים אותך להיות קול הדור. במקרה שלי, קול העולים החדשים. זו אחריות עצומה להוציא את הדברים האלה על "אקשן ושוברי קופות" וכאשר הבנתי את זה, זה היה הרגע שבו התאהבתי בצילום סרטים דוקומנטריים".
שפה וסגנון ייחודיים
הטכניקות של דימה ייחודיות ומגוונות. אחת מהחביבות עליו היא שילוב של צילום תיעודי (דוקומנטרי) וצילום אומנותי-עלילתי. ניקיטין מחבר לוקח את הרגעים של פעם, אלה שצילם בעברו עם מצלמה ישנה או אפילו עם טלפון נייד, ומשחזר אותם.
ניקיטין:
השילוב של צילום תיעודי עם צילום אמנותי מאוד מסקרן אותי, כי יש בו התייחסות רבה למדיום ולמיקום בו אנו מתקיימים. הדיסוננס שנולד בשילוב של שני הז'אנרים האלה מעניק שונות ליצירה ויוצר מעין "חוזה אמון" בין הצופה ליוצר.
הכל קורה בלייב
דימה מספר כי אחד המאפיינים בעבודתו הוא היעדר העלילה. "כשמצלמים סרט דוקומנטרי, כמעט בלתי אפשרי לעבוד על פי תכנית מסוימת, הוא אומר. "במילים אחרות, לא ניתן לכתוב תסריט, מכיוון שהכל 'קורה בלייב'. החלקים העיקריים הם תחילת הסרט וסיומו, ודווקא כאן יש סיכוי לעבוד לפי הרעיון שנקבע מראש. ההתחלה אמורה לעניין את הצופה והסיום לסכם את הרעיון המרכזי. מה שקורה באמצע הסרט הוא אלתור מוחלט. בחלק הזה נולדות סוגיות חדשות וזה נהיה תחום בפני עצמו עם עקרונות שונים אשר מחדשים את הסגנון", הוא אומר.
הדרך תחת הרגליים
אחד הפרויקטים החשובים של דימה הוא הסרט "הדרך מתגשמת תחת רגלי ההולך". זהו מין יומן של עולה חדש המתגורר בחיפה, דרך הקשיים, החברויות, חתונה עם אשת חייו, מעברים ורגעים מחוללים אחרים. דרך העלילה שנרקמת בסרט, ישנו ניסיון להבין את משמעות ה"בית". מה הופך מקום להיות כזה אדם מסוים. מה לשפה ולזהות, מה נותן לך תחושה של שייכות, וזרות. תהיות שמי שלא חווה אותן אולי גם לא הרהר בהן מעולם, ומי שכן, ודאי יוכל להזדהות.
קיבוץ הגלויות שהוא מדינת ישראל, מכיל אין ספור בני אדם שחוו את הטלטלות שבהגירה וההתאקלמות במקום חדש. עכשיו מקבלות הסוגיות הללו אף תוקף אקטואלי, עם הגעת עולים רבים שברחו מביתם באוקראינה, ומגיעים לכאן, לישראל.
הסרט מציג מראה של אדם שמוצא את עצמו מחוץ לבית משפחתו, מדבר בשפה שאינה שפתו, מתפלל ואינו מבין למי, מצביע בבחירות מבלי להכיר ואוכל מזון שאינו רגיל בו. חיים ל יום יום של עולה חדש… חשבתם על זה פעם?
מי היית אם היית נשאר?
לבו של הסרט הוא בשאלה "מי היה האדם הזה לו היה נשאר במולדתו?" שכה רבים סביבנו מתמודדים עמה יום יום, כחיילים בודדים ועולים החדשים בכלל, רבים מהם כאן, בחיפה.
העבודה הגדולה והמשמעותית ביותר של ניקיטין עד כה, היא הסרט ״השלג לא יורד כאן״, מעין סרט המשך ל"הדרך מתגשמת תחת רגלי ההולך". הסרט כה נוגע ללב ומטלטל את נימי הנפש העדינים ביותר, עד כי לא ניתן להישאר אדישים למולו.
"השלג לא יורד כאן" עוסק גם הוא בשאלות על זהות בית סביבה, משפחה, עולים חדשים עם חלומות גדולים על ארץ זבת חלב ודבש. וגם שואל באומץ את השאלה הגדולה: האם זו היתה הבחירה הנכונה?
דרך טכניקות משולבות, הכוללות קטעים ארכיוניים ועכשוויים, כותב היוצר 4 מכתבים ל-4 האנשים הקרובים לו ביותר, דרכם הוא מחפש תשובה.
זכייה ועיר תאומה
״השלג לא יורד כאן״ זכה במקום השני בפסטיבל דוקו דרום ב-2021. ניקיטין הצליח להתקבל לפסטיבל אחרי הרבה מאמצים והכנות שהשקיע לשם כך. בזכות זכייתו קיבל מענק תמיכה בשווי 20000 מטעם קרן קולנוע גליל וסלקום TV.
בנוסף, הוקרן הסרט בגרמניה בפסטיבל ״Twin city challenge". במסגרת הפסטיבל בחרו המארגנים מספר סרטים של צלמים מקומיים מהערים חיפה וברמן שבגרמניה. דימה כבש את מקומו בין הסרטים הנבחרים. למרות שנבצר ממנו להגיע פיזית לאירוע ההקרנה בברמן בשל הקורונה, הוא נכח בפסטיבל בשידור חי בזום.
הפנים קדימה
היום מלמד ניקיטין צילום וידאו וקולנוע בבית הספר הדמוקרטי 'משעלים' בעתלית. הוא ממשיך ומפתח את עצמו בתחום האהוב עליו כל כך, ואחת מהשאיפות שלו היא להקים בית ספר משלו בישראל, בו ילמד עולים חדשים צילום. עולים כמו שהוא היה בהתחלה, כשרק החל את דרכו כאן כעולה חדש וכצלם מתחיל, שעושה את צעדיו הראשונים.
״לכל אדם יש סיפור יחיד ומיוחד, אותו הוא שואף לשחרר אל העולם" מסכם דימה.