"זה כאב שלא מרפה" • 20 שנים לפיגוע במסעדת 'מקסים' בחיפה

20 שנים בדיוק חלפו מאז אותו יום נורא, כשמחבלת מתאבדת נכנסה למסעדת "מקסים" שמיקומה נושק לחוף הים הפסטורלי בחיפה. המחבלת התיישבה וסעדה מן המאכלים שהזמינה במסעדה ומיד לאחר מכן פוצצה את עצמה. אז, לפני 20 שנים, היה זה יום לפני ערב יום כיפור, שבת 04/10/2003.

21 בני אדם נרצחו בפיגוע במסעדת מקסים. 15 נהרגו במקום או זמן קצר אח"כ, ו-6 נוספים נפטרו מפצעיהם מאוחר יותר. הפיגוע תוכנן ובוצע על ידי הג'יהאד האסלאמי. בין הנרצחים היו שתי משפחות, שבכל אחת מהן נרצחו 5 בני משפחה מ-3 דורות: סבים, הורים וילדים.

צוות המסעדה

צוות המסעדה נפגע גם הוא בפיגוע, 4 מעובדי המסעדה נרצחו, ביניהם אחד הבעלים והמאבטח. המחבלת הוסעה למסעדה על ידי מסיע של שוהים לא חוקיים, אשר הוא והמחבלת אכלו ביחד במסעדה. בבית המשפט טען המסיע כי הוא לא ידע שמדובר במחבלת. למרות זאת, בית המשפט גזר על המסיע 10 שנות מאסר על גרימת מוות ברשלנות.

טובה בהט: ״דברים רעים קורים בחיים ולקושי אסור להיכנע״

מספרת טובה בהט, שסעדה במסעדה עם בעלה ושני ילדיה הקטנים, מספרת: "זה היה יום שבת. הייתי בת 35 והילדים היו בני 3 ו-5.5. היינו בטיילת ובים, נשכבנו על הדשא והילדים שיחקו לידינו. היה כל כך נעים וכיף. באותה שבת אחרי שהילדים שיחקו, הלכנו לאכול במקסים. סיימנו לאכול ובעלי קם לשלם את החשבון בקופה. כשהוא עמד בקופה לשלם, היה פיצוץ מאחוריי.

עמוד הפריד ביני לבין המחבלת. הפיצוץ היה לכיוון קידמת המסעדה, לא לכיוון שלי. לאחר הפיצוץ הייתה דממת מוות של כמה שניות. ישר הבנתי מה קרה. הבנתי שקרה משהו לציקי בעלי, כי הוא לא חזר לשולחן. הדר, בני, נפגע בראש ודימם. רצתי מהר יחפה עם הדר על הידיים ועם ענבר, בתי, החוצה. דרכתי על הזכוכיות שהיו מהפיצוץ.״

״הבנתי שציקי כנראה לא בין החיים״

כך היא ממשיכה לספר: ״ראיתי את ציקי שוכב ליד הקופה בדרך החוצה. הבנתי שציקי כנראה לא בין החיים. היה חשוב לי להביא את הדר הפצוע כמה שיותר מהר לאמבולנס. כוחות המשטרה הגיעו למסעדה במהירות. מסרתי את ענבר לאחת השוטרות, שהיו במקום, ורצתי עם הדר למצוא אמבולנס. רכבים עצרו לעזור.

שני בחורים עצרו לידי וביקשתי מהם לקחת את הדר לבית החולים באמבולנס. הם לקחו אותו, וחזרתי למסעדה, לציקי. כוחות הביטחון היו שם וראיתי שלא מפנים את ציקי. ראיתי שאין לו דופק. קודם מפנים את הפצועים ואז את ההרוגים. הפצועים כבר לא היו במסעדה והבנתי שציקי באמת נהרג".

״בבוקר הייתי צריכה להודיע לבתי, שאבא איננו ואחיה פצוע קשה״

"נסעתי עם ענבר לבית החולים. הדר הגיע לרמב"ם, וענבר ואני הצטרפנו אליו. מצאתי אותו לפני שהוא ירד לניתוח. טיפלו בי ובענבר כי היינו פצועות קל. ברמב"ם התברר שהדר פצוע אנוש. הוא היה אז בן 3 ו-4 חודשים. גולה מהמטען חדרה לו לראש וגרמה לנזק מוחי נרחב. הרופאים נאבקו על חייו. במהלך הלילה ציקי זוהה באבו כביר. בבוקר הייתי צריכה להודיע לענבר, שאבא איננו ואחיה פצוע קשה".

״מפה התחיל מסע מטורף״

כך ממשיכה טובה לספר: "מפה התחיל מסע מטורף. הדר היה 3 חודשים ברמב"ם ועבר סדרה של ניתוחי ראש. על אף הסכנה לחייו הוא שרד את זה. אחרי כ-3 חודשים ברמב"ם הוא עבר לשיקום באשפוז מלא בבית לוינשטיין, שיקום שנמשך שנתיים. אמא שלי וכל המשפחה התגייסו בשנים האלה לעזור לנו במציאות הנוראית הזו.

אחרי שנתיים השחררנו מבית לוינשטיין והדר טופל בבני ציון בהתפתחות הילד ובית הלוחם בחיפה, הוא היה הכי צעיר שם. עד היום את מרבית פעילויות הספורט והשיקום שלו הוא עושה שם ובית הלוחם הוא בהחלט הבית השני שלו. היום הוא בן 23 והוא שחקן טניס שולחן בהתאחדות לספורט נכים. הוא עשה קורס מדריכים בוינגייט. ענבר סטודנטית להנדסת ביו-טכנולוגיה בבאר שבע".

״מעולם לא נכנסתי למקסים שוב״

"מעולם לא נכנסתי למקסים שוב. עברנו דירה בשנת 2008. נשארנו באותה שכונה. היה חשוב לי שהילדים ישארו במסגרות שלהם, ולכן גם שעברנו דירה נשארנו בשכונה. שניהם למדו בליאו באק, ובית הספר שהיה בית חם ומערכת מאוד תומכת".

נכות כתוצאה מהפיגוע

"להדר יש נכות כתוצאה מהפגיעה, אבל הוא מאוד עצמאי. הוא נוהג. הנכות שנשארה לו היא בפלג הגוף הימני. לאחר הפציעה הוא היה מרותק לכסא גלגלים, לא דיבר ולא הלך. הוא עבר שיקום ארוך ומפרך שהעמיד אותו על הרגליים".

"עברנו גיהנום. אני בן אדם תפקודי לחלוטין, וככה היה מהרגע הראשון. היתה מטרה לנגד עיניי כל התקופה הזו, הייתי צריכה לשקם את הילדים שלי. כמובן, היו נפילות. הקושי הגדול היה בחגים ובימי הולדת, עד היום אני לא אוהבת חגים. קיבלנו המון עזרה מחברים ומשפחה, ברמה שאי אפשר לתאר. גם מהחברים בשכונה, בגנים, בבית הספר".

את חושבת לפעמים על העניין של המקריות?

"אני לא מתעסקת בכל הנושא של המקריות. ציקי שיחק כדורגל במגרש ליד הבית שלנו. כל שישי הוא היה משחק שם כדורגל בצהריים. ביום שישי לפני הפיגוע הוא חטף כדור והאצבע שלו נפגעה. בשבת האצבע היתה מאוד נפוחה. התלבטנו אם לרדת למיון. הוא אמר: מה כבר יעשו במיון עם שבר באצבע והלכנו לים.

אפשר להגיד ״יאללה, אם היינו הולכים למיון, הוא לא היה מת״, אבל אני לא מתעסקת בזה. זה כאב שלא מרפה. כל פעם שיש פיגוע או חייל נהרג אני פשוט נקרעת, זה גומר אותי, אני יודעת מה עובר על המשפחה".

אסור להיכנע לקושי

"דברים רעים קורים בחיים ואסור להיכנע לקושי. הדר הוא ההוכחה לזה. המצב במדינה הוא בלתי נסבל מבחינתי. כל כך הרבה אנשים שילמו בחייהם על החיים בישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית ומה שקורה פה בשנה האחרונה הוא שפיכת דמם לשווא. זה מעציב אותי מאוד. במיוחד השנה שזה 20 שנה לפיגוע".

״קיבלנו ברכות החלמה ומשחקים מאנשים שלא מכירים אותנו״

"כשזה קרה הייתה התייחסות בלי סוף מצד אנשים. קיבלנו ברכות החלמה ומשחקים מאנשים שלא מכירים אותנו. אנשים התפללו והתקשרו לשאול איך אנחנו, וככה גם שנים אחרי זה. תחושת הסולידריות הייתה שונה מאוד מהיום. השנאה שהולכת היום היא מטורפת. אני חווה טראומה של דאגה, איפה הילדים שלי יחיו. בשביל מה אנחנו משלמים את המחיר הזה?״

אלי ואורה רגב: ״ניר מלווה אותנו בכל רגע בחיים״

אלי ואורה רגב שכלו את בנם ניר בפיגוע. "אנחנו היום חווים קושי גדול, זה 20 שנה לפיגוע", אומרת בכאב אורה ומוסיפה: "החיים שלנו השתנו מאז מאוד. חסר ילד ליד שולחן החג. ניר הלך באותה השבת עם חברה שלו למסעדת מקסים. הוא היה בן 25. הוא ראה את המחבלת, כשהיא נכנסה. המחבלת היתה כביכול בהיריון, ובבטן היה לה חומר נפץ.

המאבטח לא זיהה אותה בכניסה. היא נכנסה ואמרה ״עכשיו אני עושה את זה״, ופיצצה את עצמה. ניר חטף רסיס אחד בגזע המוח. אנחנו ראינו במקרה טלוויזיה, ופתאום אנחנו רואים את המכונית, שקנינו לו חודש לפני, בטלוויזיה. באותו רגע צרחתי ואמרתי לאלי, שהפכנו בזה הרגע להורים שכולים. הוא אמר לי, "בואי ניסע למקסים". נסענו ואלי זיהה את האוטו של ניר. ידענו שזה האוטו שקנינו לו חודש לפני".

״המראה של ניר בחדר המתים לא עוזב אותי לרגע״

"החברה של ניר פונתה לרמב"ם. אני הצלחתי לראות אותה שם. תפסו אותי שני שוטרים ונתנו לי לדבר איתה. היא היתה פצועה ביד. היא היתה בהלם, היא לא יכלה לענות לי. הבנתי מיד שניר בין ההרוגים. רופאים הכניסו אותה לחדר מתים והראו לי את ניר. המראה הזה לא עוזב אותי לרגע. זה היה נראה כאילו רק באותו רגע הוא נפח את נשמתו".

"הייתי אז בת 51. יש לנו עוד בן בכור בירושלים, אסף, ויש לנו בת קטנה, עינת. אנחנו נושמים וחיים כל רגע את ניר. הוא איתנו כל הזמן. חליתי פעמיים בעקבות המוות. אנחנו מעבירים את החיים, לא יותר מזה. ניר סיים תואר ראשון באוניברסיטת חיפה במדעי המדינה וסטיסטטיקה".

״לא נכנסנו למסעדה מאז ואנחנו גם לא נוסעים אף פעם משם״

"לא נכנסנו לתוך המסעדה מאז וגם לא נוסעים דרך שם. אנחנו לא מסוגלים לעבור שם. החברים הקרובים שלנו גם לא נוסעים דרך המסעדה".

"ניר היה כמה חודשים עם החברה שלו, הם גרו ביחד. הלכתי אחר כך לדירה שלו ומצאתי את הדברים שלו. היא כל שנה יוצרת איתנו קשר ביום הזכרון ומגיעה עם אמא שלה כדי לעלות ביחד לקבר. היא נשואה ויש לה ילדים. האזכרה הוא יום מאוד קשה לי. כל המשפחה מגיעה לאזכרה וגם חברים של ניר".

״אנחנו רצינו אנדרטת זיכרון צנועה בכניסה למקסים״

"שנה אחרי הפיגוע בעלי המסעדה לא הכירו באשמה שלהם. הם טענו שהיה מאבטח והיה לו מגנומטר. החלטנו שאנחנו לא רוצים קשר איתם ולא רוצים לתבוע אותם. לא רציתי לשמוע מהם שום דבר. אנחנו רק רצינו אנדרטת זיכרון צנועה בכניסה למקסים. שמי שיכנס למסעדה יחלוף ליד האנדרטה. בעלי המסעדה לא הסכימו. הפגנו שם ובסוף הוחלט לשים בצד אנדרטה גדולה. מי שנכנס למסעדה לא תמיד רואה את האנדרטה".

"אני תמיד אגור קרוב, שאני אוכל לטפל בהם"

"ניר היה ילד מתוק. מה שהבנו מכל החברים שלו, שהוא אמר להם תמיד שכשההורים שלו יהיו זקנים, הוא תמיד ידאג להם. "אני תמיד אגור קרוב, שאני אוכל לטפל בהם", הוא אמר. הנכד שלי נמצא אצלי עכשיו, היה לו יום הולדת באחד באפריל. שאלתי אותו מה הוא היה רוצה, והוא אמר שהוא היה רוצה שעוד פעם ניר יבוא ואני אוכל לחבק אותו.

הוא היה ילד עם חוש הומור וכיבוד אם ואב. הוא עבד בבנק לאומי בנווה שאנן. היתה קשישה, שהיתה מגיעה עם כסף קטן ולא רצו לקבל אותה. היא היתה אומרת שהיא באה לניר. היא באה אלינו לשבעה וסיפרה לנו את זה. כמה סבלנות הייתה לו לספור את כל המטבעות הקטנים שלה".

קשר עם משפחות של נרצחים

בשנים הראשונות היינו בקשר קרוב עם קרובי משפחה של קורבנות אחרים, אבל עם הזמן הקשרים התנתקו. אנחנו משתדלים להיאחז בנכדים, הם נקודת האור בחיים שלנו. החיסרון של ניר בראש השנה כל כך בלט. מאז הפיגוע אנחנו לא חוגגים לא ימי הולדת ולא חגים. אנחנו בורחים לחו"ל. ראש השנה הזה היה מיוחד, כי שני הנכדים שלי הם חיילים והם חזרו ורצינו לראות אותם, אבל זה היה חריג".