20 שנה לפיגוע בקו 37 – חיפה זוכרת וכואבת
20 שנים חלפו מאז אירע הפיגוע הנורא שטלטל את חיפה. היום 5/3/2003, בדיוק לפני 20 שנה מחבל מתאבד עלה על אוטובוס בקו 37 ופוצץ את עצמו, מעט לפני הכניסה לשכונת כרמליה.
17 בני אדם נרצחו בפיגוע, מהם 9 ילדים ובני נוער. 53 בני אדם נפצעו (מעוצמת הפיצוץ נפגעו גם אנשים שהיו מחוץ לאוטובוס).
לאחר הפיגוע נתפסו מחבלים שסייעו למחבל המתאבד לבצע את המעשה הרצחני. כולם, מלבד אחד, שוחררו בעסקת שליט. אותו מחבל אמור להשתחרר ממש בימים אלו. רק בשבוע שעבר, כזכור, אחרי מאבקים עיקשים ומורטי עצבים שניהלו ההורים השכולים לאורך השנים, קבע סוף סוף משרד הפנים כי המחבל לא יוכל לשוב להתגורר בחיפה, לאחר שלפני 3 שנים וחצי שר הפנים דאז אריה דרעי שלל את תעודת הזהות הכחולה שלו.
טל קרמן ז"ל
"פחדתי לשכוח"
אביה של טל קרמן ז"ל, רון קרמן, מספר על 20 שנים של געגועים לבתו ועל הנצחתה: "20 שנה אני שוקד, מה אני אגיד ביום השנה? המוח שלנו זה דבר מאוד מוזר. שום דבר לא השתנה מבחינת הכאב במהלך השנים. השנה באמת אנחנו מציינים 20 שנים, אבל אני מאמין שזה לא יהיה שונה ממה שהיה לפני שנה ומה שיהיה בעוד שנה, בשנה ה-21. בזמנו פחדתי שאני אשכח כל מיני דברים, ואין מה לעשות, שוכחים את הדברים הקטנים. חסר לי החיבוק של טל, חסר לי אפילו לאסוף אחריה שערות בבית", אומר קרמן.
"אנחנו משתדלים להמשיך בדרך. זה אירוע שנכפה עלינו. הייתי עושה הכול כדי שהיא לא תהיה קורבן בפיגוע הזה. כמובן".
"שום דבר לא עצר את הקרבת הילדים שלנו"
קרמן ממשיך: "ביפו יש פסל של עקידת יצחק. הייתי שם לפני כמה שנים והייתה שם קבוצה של תיירים. המדריך הסביר להם על הפסל. אני תמיד מסתובב עם כרטיס ביקור לזכרה של טל. פניתי אל התיירים וסיפרתי להם על עקידת יצחק. עקידת יצחק הייתה בהר המוריה, אצלנו היה הפיגוע בשדרות מוריה. אבל הסוף אצלנו היה שונה מזה של יצחק המקראי, שום דבר לא עצר את הקרבת הילדים שלנו.
אני בטוח שמבחינת אותם תיירים הפיגוע שלנו קיבל משמעות אחרת, כי כשידיעה תקשורתית מקבלת פן אישי, זה שונה.
ביום שישי האחרון הייתה כתבה של איתי אנגל באולפן שישי, הוא ראיין איזה חייל אוקראיני, ואז רואים ש-4 ימים לפני פרסום הכתבה החייל הזה נהרג. זה מקבל משמעות אחרת".
יש קבוצות תיירים שמגיעות לארץ, שאנחנו נפגשים איתן, אנחנו מרצים ומספרים להם על המקרה שלנו. אני מספר שהיו 17 הרוגים בפיגוע ומראה את התמונות שלהם ומספר על אלה שנרצחו.
עברנו דרך ב-20 השנים האחרונות. בהתחלה הייתה מלחמה על לשים דגל ליד כל חלל טרור. חללי טרור לא נחשבים לחללי מערכות ישראל. חיילים שנרצחו באוטובוס נחשבים לחללי מערכות ישראל, אבל התלמידים לא נחשבים חללי מערכות ישראל".
"על כל דבר צריך להילחם"
"בארגון חללי צה"ל לפעמים כותבים על המצבה איך נהרג החייל. בשנת 2003 היה יום הזיכרון הראשון, עמדנו לבד ליד הקבר ביום הזיכרון ולא האמנו שאין טקס. היום, אחרי 20 שנה, יש טקס בשער הדס בבית הקברות בימי הזיכרון. הייתה מלחמה על הטקס הזה בערב יום הזיכרון. בכלל, גילינו שאנחנו צריכים להילחם על כל דבר שחשוב לנו. ראינו שביום הזיכרון יש לכל חייל דגל על הקבר שלו. בשנים הראשונות שלושת האבות, אני, אבא של אסף צור ז"ל, יוסי צור ועברנו קבר קבר בין הנרצחים בפיגוע ושמנו דגל. בסוף זה עבר לביטוח לאומי ולצופים. גם על האנדרטה לזכרם של הנרצחים במקום של הפיגוע הייתה מלחמה".
"שוחררו בעסקת שליט וחזרו לרצוח"
"הייתה לנו מלחמה נוספת, לגבי המחבל. 3 מחבלים שוחררו בעסקת שליט בשנת 2011 ואנחנו התנגדנו. אמרו לנו שזה בגלל שאנחנו רוצים נקמה, אמרתי שאני איבדתי את הבת שלי ואני רוצה שלא יהיו עוד קורבנות. ישנה עמותה שנקראת 'משפחה אחת' שמאמצת משפחות מפגעי טרור. העמותה פועלת משנת 2003, ולפני כמה שנים הם התחילו לעשות טיולים. השנה היו יחד איתנו בטיול של העמותה שתי משפחות שאיבדו את יקיריהם בגלל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט. אם לא הייתה עסקת שליט, הם לא היו מצטרפים אלינו לטיול.
פעילים במאבק
"אנחנו מאוד פעילים גם במאבק שהמחבל שמשתחרר אחרי 20 שנה שלא יחזור לחיפה. זה כל הזמן מעסיק אותנו. אנחנו כל הזמן נפגשים עם ילדים בבתי ספר. אנחנו נלחמים בפעילות של עמותת משפחות שכולות ישראליות פלסטינאיות. אני מנסה בכל פעם להגיע גם לבית הספר ולספר את הסיפור שלי. זה מאוד חד צדדי, כשרק הם מגיעים ומספרים את הסיפור שלהם".
"חברים של טל הגיעו עם הילדים"
"אני גם חיי את החיים שלי. 4 חודשים לפני הפיגוע התחתנתי בשנית. אימא של טל ודרור היא אורלי. דרור הוא בן 32. מיקה תהיה במאי בת 16, היא נולדה אחרי הפיגוע. ביום שישי האחרון היה מפגש לזכרה של טל במצפה רמון. את המפגש ארגנו חברים של טל ואנחנו ערכנו את האזכרה מוקדם, כדי שנוכל לרדת לדרום. החברים של טל הביאו איתם את הילדים שלהם, זו התמודדות מאוד קשה בשבילנו לראות את זה".
התחרוטל לזכרה
"אני הייתי שחיין אולימפי. בשנת 2003 התחלנו את מפעל ההנצחה "תחרוטל", שהתקיים ברציפות כל שנה בחול המועד סוכות ביום שישי. באירוע אנחנו עורכים תחרויות שחייה לזכרה של טל. האירוע צבר תאוצה. בשנים הראשונות היו גם טיולים עם הילדים. את התחרוטל אנחנו ממשיכים. בכל פעם שאני פוגש מישהו והוא שואל אותי מתי התחרוטל הבא זה מחמם לי את הלב".
החיוך של טל
"טל אהבה גמלים, אנחנו לא יודעים למה. גמל זו חיה שאו שאוהבים או שלא, אי אפשר להישאר אדישים אליה. אחרי הפיגוע עשו לנו במכללת תלתן סטיקר שכתוב עליו "החיוך של טל לא קמל", עם ציור של גמל. עם הסטיקר הזה התחלנו את ההנצחה. אחרי 5 שנים ביקשתי מאנשים לצבוע גמלים לזכרה של טל. רציתי שיהיה גמל לכל יום שעבר מאז שטל נרצחה, בסופו של דבר הגעתי ל-14,000 גמלים. אין ספק שהאסון מלווה אותנו לאורך כל חיינו".
סמדי פירסטטר ז"ל
אסתי פירסטטר, אמא של סמדי ז"ל מיהרה לעבודה כשהיה הפיגוע. "הפיגוע היה ביום רביעי בשעה 14:10, זה היה יום אביבי. הייתי ברחוב מוריה בדרך לעבודה במכללת גורדון. הייתי בתחנת אוטובוס מול מסעדת אגאדיר, קצת אחרי מרכז הכרמל. פתאום שמעתי פיצוץ נוראי. ראיתי ציפורים עפות לשמיים. התחילו להגיע אמבולנסים וראינו אנשים רצים. בשעה 15:00 הייתה אמורה להיות לי הרצאה בגורדון. כשכבר הגעתי למכללה, המנהלת שלי אמרה שכדאי לנסוע לרמב"ם לחפש את סמדי. הגענו לחדר המיון ברמב"ם. התחילו לשאול אותי שאלות ולא מצאו את הילדה. צלצלו לבית חולים כרמל וגם שם לא היתה מישהי שהתאימה לתיאור שלה.
"כבר היה ברור שזהו זה"
"סמדי הייתה בת 17 (חודשיים לפני שהיתה אמורה לחגוג יום הולדת). היא למדה בויצו-רעות, בכיתה י"א. היא הייתה ציירת מצוינת. מישהו אמר לי ולבעלי שכדאי שניסע לאבו כביר לחפש אותה. אח שלי היה במשטרה וגם בעלי היה איש משטרה, לכן המשטרה העמידה לנו ניידת כדי שנוכל להגיע לאבו כביר. הניידת אספה בדרך את הבן שלי, שהיה אז בשירות צבאי, ונסענו לאבו כביר. כבר היה ברור שזהו זה. זה היה מאוד קשה".
שבעה רדפה שבעה
"למחרת הייתה לוויה. היינו הראשונים בשרשרת הלוויות, בשעה 12 בצהריים. בחלקה שלנו קבורים 9 מהנרצחים. זה אוטובוס הדמים, עם הרבה מאוד ילדים. אני רואה את כל הפיגועים ומעריצה את האימהות שמדברות מיד אחרי הרצח. לי לא היה כוח, הייתי בהלם. בהתחלה הגיעו המון המון אנשים. הימים הראשונים עוברים, אבל אחר כך נשארים לבד. 10 ימים אחרי הפיגוע אימא שלי נפטרה. אז ישבתי שבעה, חיכיתי יומיים, ואז ישבתי עוד שבעה על אימא שלי. אנשים הגיעו בכמה ימים איחור לנחם אותי על הילדה ומצאו אותי יושבת שבעה על אימא שלי".
"ואז מתחיל מסע שאין לו סוף. משרד הביטחון והמדינה נותנים עזרה כלכלית ונפשית. אני במקצועי פסיכולוגית והלכתי לטיפול בעצמי אחרי מה שקרה. הפסיכולוג אמר לי שכל מה שאני יודעת מקצועית, נעצר בדלת. הוא אמר שמה שלמדתי לגבי אנשים אחרים, לא יעזור לי בהתמודדות האישית שלי. עבדתי אז גם בשירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה, ואחרי הפיגוע במסעדת מצה ישבתי עם האנשים שהיו מעורבים בטיפול בפיגוע, כדי לעזור להם. המטרה היא שלא תיווצר להם טראומה. בפיגוע בקו 37 מישהי אחרת כבר עשתה את זה".
"בור שאי אפשר למלא"
"אחרי הפיגוע מתחילים לפגוש אנשים שעברו את מה שאנחנו עברנו. מתחילים בעניינים טכניים, להקים אנדרטה, אז נפגשנו כמה הורים. אחר כך יש ארגונים שמציעים טיולים ואירועים נוספים ופוגשים אנשים כמונו. האובדן הזה הוא בור שאי אפשר למלא. זה כמו לשאת שק על הכתף, ואם רוצים לנוח מעבירים לכתף השנייה. אי אפשר להוריד את השק".
"נשארתי בקשר עם הרבה מההורים מהפיגוע. בשבוע שעבר היינו בפגישה באלישע, בשיעור בבריכה. היינו 8 אימהות מכל מיני פיגועים. מהפיגוע שלנו היו נאווה לחם, אימא של אלי לחם ז"ל, ולאה צור, אימא של אסף ז"ל. האירוע הזה התאפשר בזכות ארגון 'משפחה אחת', ויהיו כמה שיעורים כאלה. כל שנה הם מארגנים סוף שבוע באחד מבתי המלון בארץ בין יום השואה ליום הזיכרון, כבר 15 שנה. יש גם טיולים, הרצאות ופעילויות, שקצת מקלים עלינו".
"ילדים נרצחו בדם קר"
"מה שחשוב זה לא לשכוח שנרצחו ילדים, פשוט בדם קר. איך אפשר לעלות על אוטובוס בשעה 14:00 בצהריים, 9 ילדים היו בדרך חזרה מבית הספר והם נרצחו. 20 שנה חלפו וזה כאילו כלום. יש תחושת החמצה מאוד קשה. מי הילדים האלה היו יכולים להיות? האם כבר יכלו להיות לי נכדים מהבת שלי? היא הייתה אמורה להיות בת 36".
"בעלי, בנימין, שהיה עורך דין ותובע במשטרת ישראל, נפטר שבועיים לפני האזכרה התשיעית. ירדנו לבית העלמין לסדר את החלקה לקראת האזכרה, ואז הוא נפטר. לדעתי הוא מת משברון לב. ב-12 בלילה הלכתי לחדר השינה, היה אור בשירותים, דפקתי בדלת ולא הייתה תשובה. אובדנים זה מסע שאין לו סוף".
"יש לי עוד בן, אבישי, שהוא היום בן 40. הוא היה חייל כשזה קרה. אני ממשיכה לעבוד, את השירות הפסיכולוגי עזבתי לפני 10 שנים. אני ראש חוג לחינוך משלב בתואר השני במכללת גורדון. התכנית הזו עוסקת בהכשרת מורים בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מאוד אוהבת ללמד ואת הסטודנטים".
"נשאר געגוע ועצב גדול"
"הבת שלי נולדה בפסח והשם שלה הגיע מהפסוק: "הנה הסתיו עבר, הגשם חלף עבר לו. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח". היא נולדה בפסח בבית החולים כרמל. היא למדה בבית ספר בן גוריון, גרנו ברוממה הישנה. עד היום אני הולכת לטקסי יום הזיכרון שם. היא עברה ללמוד ברעות, הייתה מאוד מוכשרת בציור. שמחתי שהיא הפסיקה לרדת לתחנה המרכזית בבת גלים, ודווקא אז זה קרה. סמדי מאוד אהבה לטוס חו"ל. זה מטריף את המוח כמה מעט היא חיה וכמה מעט היא הספיקה. היא ילדה כל כך חמודה… בסוף נשארו כאב גדול, געגוע גדול וצער".
"אנחנו עושים את האזכרה ערב לפני כולם. השנה זה יוצא שכולם עושים בשישי בבוקר את האזכרות ואנחנו עושים בחמישי בערב".
מוטי ותום הרשקו ז"ל
עפרה אריאלי, שהייתה בת הזוג של מוטי הרשקו, מספרת: "עברו 20 שנה מאז הפיגוע המתועב, שבו נרצחו מוטי ותום בנו. 20 שנה עם כאב עמוק וגעגועים מיום הפיגוע הארור, שרק מתגברים יותר עם השנים. מוטי, שהיה מטפל אלטרנטיבי ברייקי והילינג נסע עם בנו לכרכור ברכבת לפגישה עם מנחה לסדנאות נגד אלימות. המטרה של מוטי הייתה להעביר סדנאות בבתי הספר נגד אלימות. לאחר סיום הפגישה, בדרך חזרה הביתה מהרכבת הם התקשרו אליי לספר שהייתה פגישה מרתקת, שתום לקח את כל הפוקוס בפגישה (וסיפר את מה שקורה בבית הספר) והם מחכים לחזור הביתה לספר לנו. רק שהם לא הספיקו לספר".
בחייהם ובמותם
"מוטי ותום נהגו לעשות הרבה פעילויות ביחד, דברים שהיו רק שלהם. הם היו בחוג קראטה פעמיים בשבוע, הם התמידו בפעילות הזו וזה חיזק את הקשר ביניהם. הם היו מגיעים מהחוג וממשיכים להתאמן כאילו הם בחוג. היה ביניהם קשר מיוחד וככה גם נגדעו חייהם, ביחד".
"מוטי היה אדם מיוחד עם נתינה ואהבה. תמיד היה עם חיוך ענק. הייעוד שלו היה לטפל באנשים. הוא פתח קליניקה בבית וטיפל ברייקי, וכמובן שגם טיפל בי ותיעד כל טיפול במחברת. אני מעריצה אותו בייחודיות שבו. מוטי היה בן 41 במותו ותום היה בן 15 במותו".
"בתי כמעט עלתה גם היא על האוטובוס"
"תום למד בבית הספר חנה סנש ביחד עם שני, הבת שלי, שלמדה שנה מעליו. ביום הארור הזה הבת שלי הייתה בדרך לתחנת האוטובוס עם חברותיה לאחר סיום הלימודים בסביבות השעה 14:00. מוטי ותום היו באוטובוס שהגיע לתחנה של שני, אבל שני וחברותיה שהיו מאוד קרובות לשם, לא הספיקו לעלות עליו, כאילו "מהשמיים".
"חברה התקשרה אליי קצת אחרי הפיגוע והתעניינה בשני. היא אמרה שהיה פיגוע בחיפה והאוטובוס יצא מלב המפרץ אז אין סיכוי ששני על האוטובוס. נרגעתי והמשכתי לעבוד. אחרי שעה התקשרה חברה אחרת ושאלה איפה מוטי ותום, כי היה פיגוע בחיפה והאוטובוס יצא מהתחנה המרכזית בחיפה. אמרתי לה שאין סיכוי, כי מוטי ותום דיברו איתי לפני שעה והם עדיין ברכבת בדרך הביתה והמשכתי לעבוד. ואז התחילו הטלפונים מההורים שלו וכולם התקשרו והתקשרו לטלפון של מוטי ותום ואין מענה".
"התחלנו להתקשר ולהסתובב בין בתי החולים"
"התקשרתי לבת שלי שהייתה בבית. היא סיפרה ששמעה את פיצוץ האוטובוס ושהורידו אותם תחנה אחת לפני, כי לא היה מעבר. היא ראתה את האוטובוס מתפוצץ מול עיניה. התחלנו להתקשר לבתי חולים ולהסתובב בכל בתי החולים, לשאול ולחפש אם הם שם. לא ידענו כלום לגביהם עד השעה 20:00, כשהגיעו אל ההורים של מוטי ובישרו לנו את הבשורה המרה, שהם באבו כביר.
לאחר הפיגוע הקשר עם ההורים של מוטי ועם אחותו היה אינטנסיבי וקרוב. קשר חם ותומך שנשמשך 10 שנים, עד שההורים נפטרו. דבורה אחותו נפטרה לפני 4 שנים ממחלה. היא היתה אישה מדהימה ומיוחדת. היינו מדברות שעות בטלפון. תמיד הייתה מתעניינת ומייעצת, תמיד הייתה שם בשבילי.
היום, עם השנים, אני מנסה להשתקם. אני עובדת בביטוח, מתמודדת עם החיים לבד. הדבר הטוב שמאיר לי פנים הן הנכדות שלי שממלאות אותי באהבה, והמשפחה שלי, זו הנחמה שלי".
מוטי הרשקו למד איתי בבית הספר, גם היכרתי היכרות מצומצמת את רון קרמן שבתו נרצחה…חייבים ענישה ביותר כנגד אותם מחבלים.
יהי זכרם ברוך. תמיד הם ישארו בזכרון שלנו החיפאים. שבוע טוב
אסתר היקרה
את רושמת ואני בוכה . .האבדן של ילדתך – כואב נורא. שתזכי לנחת מנכדים. . מזל כהן לבנת
מיטל כתב שנהרגה בפיגוע הייתה איתי בכיתה. היינו חברות. אפילו התחפשנו יחד בפורים לפלפל ומלח. אני לא אשכח אותה. ילדה מקסימה
עצוב על כל הנקטפים מזעזע פשוט
לא יאמן שהסייען השותף לפשע הנורא הזה הוא היום אדם חופשי – איפה הצדק של בתי המשפט?
בשוברים שתיקה מכינים מערכי שיעורים רק על הטבח במערת המכפלה
על אלפי יהודים שנטבחו על ידי אלפי מחבלים ערבים ועוד עשרות אלפי נסיונות שנמנעו במזל רב – לא ילמדו בבתי הספר
זה המדרון החלקלק של הפוליטיזציה השמאל קיצונית בבתי הספר עם מפגשי משפחות מחבלים ערבים וכו'.
תודה ששיתפתם כמה צער על אדם ונער נערה.הלב כואב.
קורע לב.
יהי זיכרם ברוך.
עצוב כואב ומייסר מאוד. לא נשכח גם את קורבנות הפיגוע במצא שנה לפני כן. 21 שנים עברו. קשה להאמין!!!
כאב נורא טרגדיה לכל משפחה ומשפחה כשאני עוברת במוריה במקום הזה הלב נצבט ובוכה על הילדים הנהדרים. בגלל זה אני תומכת בעונש מוות למחבלים לא כלא לא מאסר עולם תליה עד צאת נשמתם שלא תהיה שום אפשרות לעסקת "שליט" דם יהודי זועק והם משתחררים
יהי זכרם של הנרצחים מבורך עדי עד ויהיו מליצי יושר עבור משפחותיהם. הי" ד
הלב נשבר על אובדן חיים בגיל ככ צעיר, בדרך כה מזעזעת💔
יהי זכרם ברוך.הם תמיד ישארו בזכרון שלנו החיפאים.
באשר למחבלים העלובים המצב ההזוי הזה שהמשפחות המסכנות צריכות גם להתעסק בבירוקרטיה במקום שמלכתחילה היו חוקים מותאמים ובלי משפט היו גוזרים עליהם עונשי מוות או מינימום כלא עד סוף חייהם רק מחזקות את הצורך הדחוף ברפורמה משפטית והחמרת עונשים.
תיקון: ובתי המשפט היו גוזרים עליהם..