חיפה זוכרת: 16 שנה לפיגוע הדמים בקו 37 במוריה • מונולוג של אב שכול • האזכרה תתקיים ביום 08/03/19 בשעה 09:30

האנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בקו 37 בציר מוריה בחיפה (צילום: ירון כרמי)

16 שנה 17 הרוגים – האזכרה תתקיים 08/03/19 בשעה 09:30 בבית העלמין כפר סמיר בחלקת חללי הטרור ופעולות האיבה, שער הדס. השער נמצא ברחוב מגורשי ספרד/שלמה המלך זהו השער השלישי לצד שמאל לבאים מכיוון מנהרות הכרמל.


לפני 16 שנה, 05/03/2003, פיגוע מחריד ברחוב מוריה בכניסה לשכונת כרמליה, זעזע את העיר כולה. בפיגוע נרצחו 17 אנשים ונפצעו 67 ע”י מחבל מתאבד, שפוצץ חגורת נפץ. זו הייתה תקופה קשה, כשפיגוע רדף פיגוע, ושוב ושוב ראינו בטלוויזיה אוטובוסים מפוייחים, פצועים ועוד ועוד לוויות. מה שהיה קשה במיוחד באותו פיגוע היה שעל האוטובוס היו בעיקר תלמידים שסיימו את יום הלימודים והיו בדרכם הביתה. ההרוגים היו מבתי הספר ליאו באק, עירוני ה’, הריאלי ואורט חנה סנש.

באותו יום נורא, מרבית החיפאים הכירו מישהו שהיה על האוטובוס ונפגע או שמישהו, שהיה לו מזל ופספס את האוטובוס בכמה דקות וקיבל את החיים במתנה. ביום שאחרי הפיגוע, בתי ספר רבים בעיר היו צריכים להתמודד עם האובדן הנורא ועם הקושי של התלמידים שלא נפגעו בפיגוע אבל התקשו להמשיך ללמוד כרגיל. אחת ההרוגות הייתה תלמידת בית הספר השש שנתי עירוני ה’, טל קורמן ז”ל, תלמידת כיתה י”ב, בת 17.5 במותה. מדי שנה תלמידים מכיתתה של קורמן הגיעו לאזכרות ורבים זוכרים אותה בזכות אהבתה לגמלים והמשפט שהופץ לזכרה “חיוכה של טל לא Camel”.

חיפה היא עיר של דו קיום וככזו בפיגוע נהרגו גם תושבים ערבים לצד היהודים ובבתי הספר בעיר התקבלו מכתבי תנחומים מבתי ספר ערביים מאזור הצפון, אבל עבר זמן רב עד שהלימודים חזרו לסדרם ועד שנהגים חזרו לנהוג בכניסה לכרמליה בלי להאט ולחשוב על הזוועה, שהתרחשה במקום לא מזמן.

שלושה מההרוגים בפיגוע התגוררו בשכונת רמת אשכול, אסף צור, מיטל כתב ואביגיל לייטל ז”ל. הוריהם בחרו להנציח אותם בעזרת גן שעשועים בכניסה לשכונה. בכניסה לגן הוצבה אנדרטת אבן לזכרם ומדי יום פוקדים את הגן הורים וילדים, נהנים מהמתקנים וזוכרים את הילדים, שאינם.

לוז אזכרות 2019 – פיגוע אוטובוס 37

אסף צור ז”ל.

מונולוג של אב שכול

“בתקופה של פחות משנתיים, מדצמבר 2001 ועד אוקטובר 2003 היו בחיפה ארבעה פיגועים גדולים שנרצחו בהם 68 אנשים, גברים, נשים וילדים”, אמר היום אביו של אסף צור ז”ל, “פיגוע אוטובוס 37 היה הנורא מבין הארבעה במובנים שונים. בפיגוע נרצחו שבעה עשר ישראלים, דרוזים, נוצרים מוסלמים ויהודים. השתקפות האוכלוסיה הישראלים בזעיר אנפין.

הנורא מכל היה שבאוטובוס נרצחו תשעה ילדי בית ספר שהיו בדרכם הבייתה, נרצחו ילדים מארבעה בתי ספר שעל ציר הנסיעה של האוטובוס מקו 37. מייד לאחר הפיגוע התמלא רחוב מוריה בנרות ופרחים כאשר כל בית ספר וכל כיתה מארגנת את פינת ההנצחה שלה לחברים שנרצחו. תמונות פרחים נרות וגרפיטי על הקיר שלידו נרצחו הילדים מילא את הרחוב ומשמרות של ילדים עמדו של יום ולילה לוודא שהנרות דולקים ושיש מי שזוכר.

הבן שלי אסף (בלונדי) , כמעט בן 17 תלמיד כיתה י”א נרצח באוטובוס. ילד בגילו, בן טיפש עשרה, מורד בכל מובן, לא ממש הצטלם איתנו או שיתף פעולה עם הרצון המשפחתי של ההורים. אני זוכר איך בשבעה הגיעו החברים שלו, זה הוציא תמונה ממפגש חברים בבית של מישהו, מישהו אחר הראה לנו תמונות שצולמו בטיול שנתי, מישהו אחר הביא קטע וידאו של סרט ביתי שצולם כשהחבורה נפגשה, סרט קצר של בני עשרה, קצת צחוקים, קצת השתטות. כאב לנו מאד לראות את זה ולחוות את זה בלעדיו.

אני רואה היום, כשקורה פיגוע, איך מייד נשלף הטלפון החכם ויש בו מאות תמונות וסרטונים, חשבון הפייסבוק נפתח וממנו מוציאים דברים שכתבו תמונות שצילמו, המון חומר שאפשר להתענג עליו גם בנסיבות המצערות. אנו כהורים לילד בן שבע עשרה נתנו לו חופש וחיכינו בסבלנות שיגדל ויעבור את תקופת המרד, לא ידענו שזמנו קצוב ולא נוכל להיות איתו יותר ושנצטרך תמונות וסרטונים כדי לשמוע את קולו ולחוות את כל אותם מחוות קטנות ברורות מאליהן כשהוא היה ושנעלמו לבלי שוב כשנלקח מאיתנו.

“אני זוכר את אותה התקופה כפיגועים היכו בנו חדשות לבקרים. לפעמים שני פיגועים ביום. הפכנו להיות טובים מאד בהעלמת העדויות, הגופות נלקחו, האוטובוס נגרר ופלוגה של מנקים הגיע למקום שוטפת ומנקה ומעלימה כל זכר למה שאירע במקום רק לפני מספר שעות קטן, החיים חזרו למסלולם במהירות שלא  תיאמן.

הייתה הרגשה של אדישות לפיגועים ואולי הייתה זו הדחקה כי כמה אפשר לסבול את הפיגועים שרדפו זה את זה. היום אני מסתכל על התקשורת והציבור, כשקורה פיגוע ונרצח אדם אחד, לאחרונה אורי אנסבכר שנרצחה בירושלים, כל הארץ רעשה וגעשה. האם זה בגלל שהפכנו פחות סובלניים לטרור ותוצאותיו, האם השתנינו באמת?

אנו עדיין חיים עם הרושם שהטרור ילווה אותנו שנים ארוכות, אין מי שבאמת חושב שהטרור ימוגר, הנכונות של ההנהגה למגר את הטרור אינה גבוהה, לפעמים נראה שישראל מוכנה לשלם את המחיר ולא להקצין את המצב, אני זוכר שסיפרו לנו איך אז בשנות האלפיים היו מי שאמרו שישראל מסוגלת להכיל 300 הרוגים מטרור ממשלת ישראל קיימה דיונים – כמה לעשות כדי למנוע את הטרור, האם ללכת על האופציות הקיצוניות יותר של מלחמת חורמה בטרור או לשמור את הכל על אש קטנה ולהסכים לספוג מחיר מסוים. לדעתי אנחנו עדיין שם, ישראל לא החליטה מה לעשות עם המלחמה בטרור. סטטוס קוו ומאזן אימה הם המובילים את המלחמה בטרור. לנו שאיבדנו את עולמנו את ילדנו לטרור זה לחלוטין לא אופציה אפשרית. מבחינתנו המלחמה בטרור חייבת להיות מוחלטת וחסרת פשרות. אנו מנסים לממש אותה בכוחותינו הדלים ובדלת אמותינו.

שלושה חברי חוליית חמאס מחברון, אשר נשפטו על חלקם בפיגוע באוטובוס 37, שוחררו בעסקת שליט. נכשלנו במאבק להשאירם בכלא. הם ישבו בכלא שמונה וחצי שנים, ששה חודשים עבור כל אדם שרצחו בפיגוע.

מי שנשאר בכלא הוא המחבל החיפאי שהיה ציר מרכזי בהפקת הפיגוע. אחיו הסיע את המחבל מירושלים לחיפה. אחיו הצעיר הורשע וישב בכלא על חלקו בארגון. ממש משפחת פשע וטרור. רק בזכות התערבות של המשפחות הוא נידון למאסר עולם, הוא כבר היה בדרך לעסקת טיעון מקלה אשר נודעה לנו בדקה התשעים. לולא המעורבות שלנו כבר היה חופשי. כיוון שיש בידי המחבל שבכלא תעודת זהות כחולה הוא לא שוחרר בעסקת שליט. כאשר הגיש בקשה לקיצור שליש ממאסרו, עמדנו אנחנו שם בכלא באר שבע, בוועדת השחרורים והבענו התנגדות מוחלטת לשחרור אפילו יום קודם. כך נשאר המחבל בכלא ויישאר שם עד היום האחרון של גזר דינו. אנו פועלים היום לשלילת תעודת הזהות הכחולה שלו, לא נניח למערכת עד שזו תילקח ממנו. המאבק נגד מי שקשר ועשה  והיה שותף לרצח ילדינו לא יפסק. הסיוט שמלווה אותנו הוא להיתקל בו יום אחד הולך מולנו בקניון או ברחוב מחייך , חופשי  ומאושר כאשר ילדינו קבורים לעד ולנצח.

“באותו יום נרצחו שבעה עשר. למחרת החל מצעד הלוויות. מכיוון שבחיפה יש חלקה נפרדת לחללי טרור, כל משפחה קיבלה שעה שבה תבוא לקבור את יקירה. חפ”ק עירוני ניהל את היום. אנשים שהכירו יותר מחלל אחד הלכו הלוך ושוב בין שער ברוש משם יצאו מסעי הלוויה אל שער הדס שבו נמצאת החלקה.

מרדכי חיימוביץ כתב כתבה על אותו יום, אני ראיתי אותה שנים אחר כך, אבל הטקסט בה מרגש ומסביר את שלא יכולתי לחוות בהלם של אותו היום שבו קברתי את הבן שלי. וכך כתב חיימוביץ על אותו יום, רק קטע קטן מהכתבה השלמה:

הסרט הנע של הלוויות הכתיב גם לשרים סידור עבודה צפוף, ציפי לבני עשתה את הלוויה של סמדר פירסטטר ויובל מנדלוביץ. מודי זנדברג עשה את הלוויות של מיטל כתב, אסף צור וטל קרמן. הם אמרו את כל המילים שאפשר להגיד, והבטיחו שהממשלה תעשה הכל. נער עם ג’ל שאל: אז למה היא לא עושה? ואני הבטתי בשתי ילדות שהחזיקו ידיים ובילד בחולצה כחולה שקרא לאסף “בלונדי”.

כשיצא מסע הלוויה של אסף לחלקת נפגעי הטרור, חיכו ליד השער האבלים של טל, האנשים מהלוויה של מיטל כבר היו במכוניות. “אפשר כבר לזוז? שאל נהג האוטובוס. לידו עמד שוטר מרוט, “מתשע בבוקר אני פה” סיפר.

16 שנים אחרי הרצח – גם האגזכרות מתנהלות כסרט נע:

מכיוון שכולם קבורים באותה חלקה גם האזכרות מתנהלות כסרט נע. האחת אחרי השנייה, משפחות וחברים עוברים מאחת לשנייה. שבועות לפני מתאמים מועדים כדי לא להתנגש על אותו זמן, כבר אין חפ”ק עירוני. המשפחות עושות הכל לבד. ובכל זאת זה נשמר משהו מאותו יום חמישי של הלוויות. מעין מסורת של אבל שנשמרת לאורך השנים, יש מי שיאמרו מסורת של יחד.

הילדים נרצחו ביחד באוטובוס, קברנו אותם ביחד באותו יום של לוויות ואנחנו מזכירים אותם ביחד ביום האזכרות. השנה, האזכרות יהיו בתאריך העברי ביום שישי א’ אדר ב’.  השמיני למרץ. החלקה בבית העלמין תהיה מלאה. הריטואל יחזור על עצמו כמו כל שנה. באזכרות יינשאו דברים לזכרם של הילדים – דברים שנכתבים זמן רב מראש, דברים שנכתבים ונמחקים בדמעות היורדות עליהם. דברים שיאמרו בהדרת קודש על קבריהם של הילדים. תהילים קדיש ואל מלא רחמים ומילים של הורים שלא שוכחים לא מוותרים ונלחמים על זכרם של ילדים שהיום צריכים להיות מבוגרים. יום הפיגוע היה יום אביב מלא שמש, למחרת בלוויות ירד כל היום גשם והחלקה הייתה מלאה בוץ, הקלישאה של השמיים בוכים נשמעה שוב ושוב. אני לא יודע מה יהיה מזג האוויר השנה ביום האזכרות, זה לא משנה, אנחנו נהיה שם בכל מזג אוויר עם שמיים יבשים או שמיים בוכים, זה לא משנה אנחנו נהיה שם בוכים בכל מזג אוויר.

שמות הנרצחים בקו 37 בחיפה: נזכור ולא נשכח לעד

מוטי הרשקו, בן 41 -חיפה
תום הרשקו, בן 16 – חיפה 
מרים עוטור, בת 27 – חיפה
אליזבטה קצמן, בת 17 – חיפה
סמדר פירסטטר, בת 17 – חיפה
טל קרמן, בת 17.5 – חיפה
סמ”ר אליהו לחם, בן 22 – חיפה 
מיטל כתב, בת 20 – חיפה 
יובל מנדלביץ’, בן 13.5 – חיפה 
אסף צור, בן 17 – חיפה 
אביגיל לייטל, בת 14.5 – חיפה
מרק תקש, בן 54 – חיפה
אנטולי ביריקוב, בן 20 – חיפה
מורן שושן, בת 20 – חיפה סמ”ר בארי עובד, בן 21 – ראש פינה
קמר אבו חמד, בת 12.5 – דלית אל כרמל 
דניאל הרוש, בן 16.5 – צפת 

יהי זכרם ברוך

האנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בקו 37 בציר מוריה בחיפה (צילום: ירון כרמי)
האנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בקו 37 בציר מוריה בחיפה (צילום: ירון כרמי)

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.