הרעש הנוקב של האזעקות חרוט בזיכרוני. אימהות שצועקות את שמות ילדיהן, מקבצות אותם אל מתחת לבניין כמו מתחת כנפיהן. מכוניות נעצרות בחריקת בלמים ונהגים שיוצאים ונשכבים על הכביש, ידיהם מכסות את הראשים כמו להגן, והריח עם הרעש, והבום בסוף, והשקט, השנייה האחת של הדממה לפני שהחיים חוזרים לזרימה הטבעית שלהם. זוכרת את הנסיעה ליפו, לשוק, בניסיון להירגע קצת מהאזעקות והנפילות, ואת ההתכווצות של הגוף בכל טריקת דלת או רעש קיצוני ממכונית חולפת. אפשר היה לראות מי מהצפון, מי מתכווץ יחד איתי, ומי מתעלם וממשיך ללכת.
לחיות בתוך המתח הזה
זוכרת את עליזה, אותה אישה שפגשתי ברחוב, אישה שראיתי מתיישבת על גדר של אבן נמוכה, מחזיקה את הראש ומקוננת על המלחמה ועל הסבל של העולם, ואחר כך מוציאה מכיס שמלתה ספר תהילים וקוראת. שוחחנו אז, והשארתי לה כרטיס ביקור. לא חשבתי שאראה אותה שוב, והנה היא אצלי בקליניקה. אותה עליזה רק מבוגרת יותר, רזה יותר, עם כיסוי ראש וספר תהילים בכיס. יושבת ומדברת. "את יודעת, מאז שנפגשנו נולדו לי נכדים. הם גרים בדרום והגיעו אלי לחיפה לנוח קצת מהאזעקות ומההפגזות. אני שואלת את עצמי איך אפשר לגדול בתוך המתח הזה, וכמה זה לא מובן מאליו להישאר פה. הרבה יותר קל לברוח למקום אחר, לחיות במדינה בה יש שלום ושלווה וכל מה שמדאיג אותם שם זה ההתחממות הגלובלית. הלוואי שגם אני אוכל להתעורר בבוקר בדאגה יחידה לעתיד האקלים וכדור הארץ וכל אשר בו, ולא אחשוב על התקפות כימיות אלא על גזי חממה ולא על טילים אלא על צבי ים אומללים בביצות הפלסטיק".
משהו השתבש
"הרי את מאמינה שהכל בידי שמיים", לחשתי, מנסה להתקרב לשפה שלה, לאמונה שלה.
"האדם הוא זה שבונה והוא זה שהורס", הטעימה תוך שהיא רוכנת כלפיי. "הייתי בדובאי. ראית מה שהם עשו שם? איך הפכו מדבר שממה לעיר סואנת?" שאלה, ומיד המשיכה "הכל כבישים ומכוניות, ופאר שקשה לתפוס. גם אנחנו בנינו במדבר, הקמנו ישובים וחקלאות, אבל זה נעצר. כל מה שמעניין אותנו היום זה מלחמה, להשפיל אחד את השני וכסף. למה לא נותנים לבדואים בנגב לבנות ערים כמו שצריך? בשביל מה מזיזים אותם? הרי הכל חול גם ככה. משהו קרה לנו. משהו השתבש. אולי בגלל זה אנחנו שוב תחת הפגזות. אולי נמאס לבורא מאתנו. צריך להתפלל." אמרה וכמו אז כך גם הפעם, הוציאה את ספר התהילים מהכיס ונופפה בו באוויר, נאנחת כמו מחפשת ישועה.
נטל האחריות
ביקשתי שתעצום עיניים. ביקשתי שתדמיין שהיא במרחב מואר, שאור עליון נסוך עליה, מרגיע ושומר. ביקשתי שתאפשר לדמיונה לפעול, ותיתן לדימוי האור שעוטף אותה להמיס את המתח בגופה וברוחה. ישבתי מולה וביקשתי בשבילה שיגיעו אנרגיות טובות, אורות שיעטפו וירפאו אותה, ישחררו את המחשבות המפריעות, ירגיעו את הרגשות הסוערים, יאפשרו לה שלווה. היא ישבה באי נוחות. זזה על הכיסא, גרדה, השתעלה, אבל בהדרגה יכולתי לראות איך המצח שלה משתחרר מהכיווצים, הכתפיים נשמטות, הזרועות נהיות רפות מונחות לצד הגוף. בהדרגה רגעי השקט התארכו ואפשר היה להרגיש שהיא משתחררת, כאילו נמצאת עם מישהו אהוב, מוסרת את נטל האחריות לאורות ומאפשרת לעצמה להירגע.
להדהד אהבה
ביקשתי בשבילה שקרובי משפחתה שעברו לעולמות האור יגיעו לעזור, ישרו עליה כוח לעבור את החיים ותחושת ביטחון כדי לחיות בשלווה. אני מאמינה בקיום נשמות, בכך שהן ממשיכות להדהד אהבה גם אחרי שעזבו את הגוף. מדי פעם הן מגיעות לקרובים שלהן, לפעמים נותנות מסר, בפעמים אחרות עצם נוכחותן משרה שלווה ותחושה שהכל יהיה בסדר.
כמו בפעם הראשונה
כאשר פקחה את העיניים, הפנים שלה היו מוארות. היא חייכה והתבוננה סביב כאילו רואה את הכל בפעם הראשונה. "סבתא שלי באה, ראיתי אותה בתוך האור, היא ליטפה אותי והבטיחה שהכל יהיה בסדר. אמרה שזאת השליחות שלנו להיות כאן, שאין לנו מקום אחר בעולם ואין ברירה. סבתא אמרה שהיא איתי, ושהבורא רואה ושומר", העיניים שלה הוצפו בדמעות. "זה מרגש. זה כל כך מרגש" נגבה את העיניים והוסיפה: "אני חייבת להדליק לה נר, זה ישמח אותה".
האם הכתבה עניינה אותך?