הנשים של חיי • נשים חזקות, עם עיניים בורקות ולב אמיץ • חנה מורג

מאחורי כל אישה עומדת אישה – יום האישה שלי

עבורי כל יום הוא יום האישה. אך היום הזה במיוחד, הוא תזכורת לאורח חייהן של נשים אמיצות, חזקות ונחושות איתן גדלתי, לצדן.

צמחתי לצד ועם אמא שלא ויתרה על משאלות ליבה, תוך השתלבות בארץ חדשה, שפה חדשה, חברה חדשה.

בגד גוף ומכון שמשון

אני זוכרת את היום בו צעדנו ברחוב הרצל. אמא חיפשה בגד גוף שחור.

״אמא, למה את צריכה בגד גוף שחור, הרי את לא הולכת לבלט כמוני״. אמא ענתה לי: ״נרשמתי למכון שמשון ברחוב ארלוזורוב, אתאמן שם כל שבוע״.

אמא קנתה בגד גוף שחור ואני ליוויתי אותה למכון. ירדנו במדרגות מרחוב כנרת הישר לרחוב ארלוזורוב, עלינו מעט, ובקומה הראשונה ראיתי מרחוק את השלט: מכון שמשון״.

ילדה אבודה

קבוצת נשים לבושות בגדי גוף שחורים עמדו בשורה, ממש כמו שאני והבנות בקבוצה שלנו ב״הפועל״ מאחורי קולנוע תמר.

אמא שלי, לימים נכנסה לקטגוריה של הילדים עם ״הילדות האבודה״, נדודים מינקות, מראות קשים שלעולם לא הירפו.

דודתי, שהייתה גדולה ממנה בשבע שנים, נשאה אותה על גבה בכפור לאורך עשרות קילומטרים, בהרים, ביערות. 
מחבוא מתחת למיטה בבית יתומים ללא נשימה, ללא מזון.
ילדה קטנה, ילדה אבודה. ילדה שצפתה בסבה ובסבתה מושלכים לקברי המונים.

"מי שלא עוזר לעצמו…"

אמא עלתה לארץ בעליית הנוער ומייד השתלבה כישראלית וכקיבוצניקית יפהפייה. 
תמיד אמרה לי ובכל פעם מחדש:
״מי שלא עוזר לעצמו, אלוהים לא יעזור לו״.
כך ניהלה את חייה, כך ניתבה את חיינו.

שפה וספרים

אמא למדה לבדה את השפה העברית. שפתה הייתה רהוטה, מדויקת, עשירה ושירית. היא לא ויתרה על ספרים בבית.

״חנה, היום אנחנו הולכות ל״רובינשטיין״. זו חנות ספרים נהדרת ברחוב גאולה. ״שמעתי שקיבל כמה ספרים חדשים, בואי נלך לראות״

צעדנו שתינו פונות מרחוב כנרת לרחוב הפועל, קולנוע תמר לימיננו, ממשיכות לרחוב גאולה.

נכנסנו לחנות, ריח מאד מיוחד היה בה. אולי של עץ, אולי משולב באבק. חנות קטנטנה וצפופה בספרים ובמכשירי כתיבה.

הבדיחות של סבתא

מר רובינשטיין הכיר היטב את אמא ומייד הוציא לה ממדף העץ הגבוה, ספר בדיחות חדש שסבתא הזמינה עבורי.
כל כך שמחתי. סבתא תמיד סיפרה לי בדיחות וכעת, תוכל להקריא לי.

שמעתי את אמא מבקשת שירשום אותה לסדרה חדשה העומדת לצאת: ״עולם התנ״ך לילד״.
וכך אמא בנתה לאט לאט ספרייה נהדרת עבורנו.

'חבר הקוראים'

אמא לא ויתרה, עצרה בדרך חזרה בחנות הסמוכה לקולנוע תמר ושמה ״חבר הקוראים״.
החנות הזו שימשה ספרייה ל״ז׳ורנלים״ בגרמנית. 
השאלת עיתונים, שבועונים, ירחונים.

אני כבר רציתי להגיע הביתה.
אמא התיישבה בין מדפים עמוסים בירחונים בגרמנית. שפת האם שלה. ירחונים ישנים עלו מעט, מי שרצתה לקרוא ירחונים חדשים שילמה מחיר גבוה מאד.

אני זוכרת היטב את שמותיהם, את הכריכה המהודרת, המזמינה והמסקרנת, את התמונות הצבעוניות מנייר חלק ומבריק שנפרסו לעיתים על שניים או שלושה דפים עם קיפול. ״קוויק״, ״שטרן״ ״בּוּנְטֶה״ ועוד ועוד. כשעלינו מרחוב הפועל, לרחוב כנרת אמא סיפרה לי אילו גיליונות בחרה, מה סיקרן אותה והתלבטה מה תרצה להשאיל בפעם הבאה.

בת חמש קוראת בגרמנית

כשחזרנו הביתה, אמא פתחה את הירחונים בחרדת קודש. הדפים המבריקים והצבעוניים לא נתנו לי מנוח. מיד ביקשתי מאמא לשבת לידה במיטה ולהסתכל בהן יחד איתה. אמא שמרה היטב על שלמות הדפים, ״שהרי עוד אנשים צריכים להנות מהחוברות״, הסבירה לי.

כך ישבנו שתינו במיטה בשעת הצהריים. אמא קוראת בגרמנית, אני שואלת שאלות ואמא מסבירה לי. אני שואלת על אנשים, על מלכים ומלכות, על צילומים מרהיבים בצבע של מקומות שלא הכרתי את נופיהם. כך למדתי מי זו אליזבת מלכת אנגליה, ראיתי תמונות קסומות והבנתי שזו מלכות מונקו, השאה הפרסי ואשתו פרה דיבה גם סיקרנו אותי. אמא סיפרה כל פעם קצת על החיים במדינות האלה, ואני, ילדה בת חמש, עם עיניים גדולות, שחורות, גומעת, גומעת ולא שובעת.

כך למדתי לקרוא גרמנית בגיל חמש.

'הפינה לאם ולילד'

אמא שרה מאד יפה. 
הייתי בגיל הגן. זוכרת שעלינו לאט לאט במעלה רחוב בלפור. משמאלנו, חנות למכשירי רדיו.
אמא נכנסה לחנות, המוכר סובב כפתור ועוד כפתור, השמיע לנו מנגינות נהדרות, וחזרנו הביתה.

לאחר כשבוע, חזרתי מהגן, כבר במעלה המדרגות שמעתי קולות נגינה. כשנכנסתי הביתה, עמד לו מכשיר רדיו בפינה.
אמא האזינה כל יום לתוכנית ״הפינה לאם ולילד״, למדה שירים חדשים ולימדה אותנו.
שרה לנו במקלחת, שרה כשהיתה שקועה במטבח, ולאט לאט הצטרפנו גם אנחנו.

מה הפלא שבגיל שמונה כבר הלכנו לקונצרט של התזמורת הסימפונית של חיפה? קונצרט לילדים בבניין התיאטרון העירוני.

לב פתוח ועיניים בורקות

בשנות השישים כבר שעטה ברחובות חיפה בחיפושית עם גג נפתח!
שימשה יועצת סתרים לחברותיה.

אף החלטה לא התקבלה בלי שיחה עם כוס קפה במטבח הקטן סביב שולחן הפורמייקה.
עזרה הדדית ולב פתוח עם עיניים בורקות היו שגרת חייה.

כשאני חושבת היום על יום האישה, יום בו קיבלתי מתנה לחיים – נכדתי הצעירה – אני מודה לנשים שליוו אותי, נשות חסד ועשייה, נחושות, מיטיבות לעולם, שעל חלק מפועלן תוכלו לקרוא בספרי 'ילדה של חיפה' וכאן, באתר חי פה.