מור שעל חזרה לגור בחיפה ופועלת להרחבת פעילות העמותה למען דרי הרחוב

(חי פה) – מור שעל, חזרה לגור בחיפה, יש שכבר עוקבים אחריה ברשתות החברתיות. היא התפרסמה בעיקר באתרי אינטרנט כשהחלה לתעד דיירי רחוב בתל אביב. לפני שלוש שנים, הקימה עמותה שמטרתה להחזיר את דרי הרחוב לחיים נורמטיביים.

מור שעל – אמנית רחוב

מור נולדה בחיפה ועברה בגיל 30 להתגורר בתל אביב כדי להצליח כאמנית. ילדה טובה מהכרמל שעברה לעיר הגדולה. היא סיימה לימודי צילום בויצו חיפה ורצתה שהאמנות לא תופיע רק בגלריות או במוזיאונים. היא החלה כאמנית רחוב שעושה הרבה פרובוקציות כי רצתה שהאמנות שלה תשפיע. מור רצתה שהאמנות תגרום לאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם, תייצר רגש: כעס או שמחה, העיקר שלא ימשיכו בסדר יום רגיל. כך עשתה ב-2016 פרוייקט נגד הצל, כחלק מפרוייקט פורים שנקרא אז "רד לי מהארץ".

הרקע של מור

שוחחתי עם מור ושאלתי אותה על הרקע שלה. כך היא סיפרה: ״נולדתי במאי 1986 לעירית ויורם. אני הבת הבכורה מתוך שלוש אחיות. הייתי ילדה קצת מופנמת, וההורים שלי זיהו זאת בגיל צעיר מאוד. לכן הם החליטו לקנות לי מצלמה (מצלמת פילים, לא דיגיטלית). מהרגע שקיבלתי אותה התאהבתי בה, כי היא נתנה לי ביטחון. הייתי מסתתרת מאחוריה, וזה נתן לי תחושה של משמעות וערך.

צילמתי כל הזמן את כולם, והייתי הצלמת של בית הספר. למדתי לבנות אתר אינטרנט קטן שבו סידרתי את התמונות לפי תאריכים. בתקופה שלפני הרשתות החברתיות הייתי סוג של חלוצה בתחום הצילום.״

מור מספרת על השכלתה – צלמת שלמדה בויצו חיפה: ״כשהתחביב הזה הפך למקצוע, נרשמתי ללימודי צילום בויצ"ו בחיפה. שם התחלתי לצלם את עצמי, ולחקור שאלות כמו מה זה גבר, מה זה אישה, מה זו מיניות, ומה התפקיד שלי. התחלתי לצלם את משפחתי ולראיין אותם, ותיעוד זה הפך לחלק משמעותי מהעבודה שלי.

במהלך הלימודים התחלתי לצלם וידאו ולראיין את משפחתי. הצבתי את המצלמה והנחיתי אותם לדבר בכנות. שוחחנו על נושאים רציניים, וזה היה חלק מתהליך של התפתחות אישית והבעה. באמצעות המצלמה יצאתי מהארון בפני ההורים שלי.״

״ילדה קריזיונרית״

כשהייתי ילדה, ההורים שלי קראו לי "קריזיונרית" מפני שהייתי מתפרצת ומיד עוברת למצב של שתיקה. הרגשתי לא שייכת, גם בין החברים והחברות. הם היו עוסקים באופנה ובמייקאפ, ואני לא התחברתי לזה. כל מה שעניין אותי היה מחשבים, תוכנות עריכה ובנייה של אתרים. גם אל המשפחה לא הייתי מחוברת, והייתי מבלה הרבה זמן לבד בחדר שלי.״

געגוע לחיפה

כשחיה בתל אביב, מור הזדהתה כלסבית והאמינה שהיא רוצה להיות עם נשים. כיום היא חזרה להאמין בקשר זוגי עם גבר. במהלך הקשרים שלה עם נשים, היא לא התחברה לכך שהיתה צריכה לקחת תפקידים גבריים וליזום.

היא מעולם לא הרגישה חיבור אמיתי לקהילה הלסבית. היום היא כבר בת 38 ומרגישה לעיתים כזאב בודד. השנים בתל אביב לא עשו לה טוב נפשית, והאנרגיה בעיר הייתה קשה עבורה. משפחתה מתגוררת בכרמל, והיא עברה להתגורר בעיר התחתית בחיפה, שם היא גם עוסקת בפעילות במסגרת העמותה שלה למען דיירי הרחוב.

דיירי רחוב

מור פגשה את דיירי הרחוב כשגרה בדירת חדר קטנה בקומה הראשונה ברחוב אלנבי בתל אביב, בתקופת הסגרים של הקורונה. בה בשעה שרוב האנשים ננעלו בבתיהם, הרחובות התרוקנו ממכוניות והיה שקט, דיירי הרחוב המשיכו לשוטט, רעבים ולעיתים במצבי קריז – צועקים. מור החלה לשוחח איתם, והם פתחו בפניה את עולמם. הם סיפרו לה את סיפורם, והיא נקשרה אליהם.

מור מספרת על החיבור שלה לדיירי רחוב: ״תמיד הרגשתי דמיון אליהם, כיוון שגם אני הייתי בתקופה בה הרגשתי חסרת בית ומנותקת. התעניינתי במצבם כי הרגשתי שאני חלק מהם, גם אם יש לי בית. התהליך שלי עם דיירי הרחוב נוגע גם למיניות שלי. פיתחתי קרבה עם גברים שהם דיירי רחוב, כי הם לא איימו עליי ויכלתי להיפתח בפניהם. אני מרגישה שזו דרך שהתאימה לי, גרמה לי להתגבר על פחדים ולחפש אינטימיות אמיתית.

היו לי חששות בהתחלה כשיצאתי לרחוב, במיוחד ביחס למיתוסים ולסיפורים שאני מכירה על דיירי הרחוב. עם הזמן, הפחד שלי התפוגג כשהבנתי שהם פשוט אנשים רגילים עם צרכים כמו כל אחד אחר. התקשורת עימם הייתה יותר חיובית ממה שחשבתי, ויכולתי לראות את האנושיות שלהם.״

מור רואה בבירור את הדרך שעוברים דיירי הרחוב: זה מתחיל באובדן תקווה ובחוסר אונים, ומתדרדר תוך כמה חודשים או מספר שנים לחיים ברחוב. מצב זה מוביל רבים מהם לשימוש בסמים קשים, שהם זמינים כיום יותר מאשר מזון.

כך היא מספרת: ״בעבר, מי שרצה להשיג סמים נאלץ לנסוע בסתר ללוד ולהסתתר, אך כיום מתקיים סחר גלוי ברחובות מסוימים בתל אביב, בעיקר בדרום העיר. השימוש בסמים מוביל את דיירי הרחוב לגניבות, למכירת גופם, לקיבוץ נדבות ולאובדן רכושם, כולל הטלפונים הניידים שלהם, שלא להזכיר את כבודם שנרמס.״

במקרים רבים דיירי הרחוב הופכים לחברים הכי טובים שלי

״במקרים רבים, דיירי הרחוב הופכים לחברים הכי קרובים שלי. כשם שהם נופלים, אני נופלת איתם, וכשהם שבים לרחוב אני מרגישה אשמה. רוב דיירי הרחוב מגיעים למצבם כתוצאה מבעיות נפשיות לא מטופלות. מדובר בכאבים נפשיים עמוקים שיכולים להוביל לתלות בסמים. שיקום הוא תהליך קשה, במיוחד כשאין תמיכה מספקת, וזהו אתגר גדול גם מבחינה פיזית ונפשית.

כדי לעזור לדיירי הרחוב, אדם צריך לראות את עצמו במצבם. כשהוא מצליח להבין את הכאב שלהם ולהרגיש את החוויה, הוא יכול להיות חבר אמיתי ולעזור להם. הם זקוקים לתמיכה לא שיפוטית, להרגיש שייכים ולחוות קרבה עם אחרים.

החברה שלנו, במיוחד בישראל, היא מורכבת. זהו נושא רחב שמערב הרבה היבטים חברתיים ותרבותיים, ואני חושבת שיש לנו הרבה מה לשפר כדי להבין ולטפל בבעיות של דיירי הרחוב בצורה מיטבית.״

מור שעל משתפת:

דייר רחוב נמצא בעולם מקביל אלינו בעולם שהוא בלופ של סמים והי
שרדות. כשאתה יושב איתו, מדבר איתן, אוכל איתו הוא יוצא מהלופ אפילו לכמה דקות.

ככל שיעשו את זה יותר אנשים כך יהיה לדייר רחוב אפשרות לזמן נורמטיבי. זה מחייה נפש ומכניס רצון להשתקם. כשדיירי הרחוב הם לבד, הם שוקעים במרמרה, בעצבות, בכעס. הם צריכים כל הזמן שירימו אותם.

אין מענה של ממש מטעם הרשויות לשיקום דיירי רחוב

כיום, החוק בישראל מאפשר לדייר רחוב להימצא ברחוב ולכן מצבו מונצח. המצב משתנה רק אם הוא גונב בסכום גבוה ובתדירות גבוהה. אז אוסרים אותו. ברוב המקרים הרשויות נוטות להתעלם מקיומו ומפשעיו.

מור שעל יודעת איך יש לפעול: בכוונתה לנסות למגר את התופעה. יש לה תכניות מרחיקות לכת לגבי מטרות העמותה שלה:

• דיור תחילה – לכל דייר רחוב יש אישיות ייחודית, ולכן יש להתאים לו תכנית שיקומית אישית. הצעד הראשון הוא להשיב לו את האנושיות והכבוד הבסיסי: מקום מגורים פרטי, אוכל בצלחת עם סכין ומזלג, מקלחת ומיטה נוחה. יש להעניק לו את התנאים הבסיסיים הללו, כדי שיוכל להתחיל את התהליך השיקומי. במסגרת זו, היא מכוונת לפתוח מלון שיקומי שבו יינתנו טיפולים רפואיים, פסיכולוגיים וטיפולי שיניים. בנוסף, ניתן לשלב מצלמות במעגל סגור בסגנון "האח הגדול", כדי שהדיירים יקבלו שיקוף עצמי ופידבק על מצבם, לצד ריפוי בעיסוק ותמיכה מקצועית.
• ליווי אישי – מור מאמינה שליווי אישי הוא המפתח לשיקום מוצלח של דיירי הרחוב. היא סבורה שלעיתים יש צורך לכפות עליהם את תהליך השיקום, מתוך מטרה להדליק מחדש את הלהבה הפנימית והרצון לחיים.
• למצוא מסגרות מתאימות – מור פועלת למציאת מסגרות מתאימות עבור המשתקמים ועוזרת להם להפוך לשגרירים. היא מקיימת הרצאות לבני נוער בכל רחבי הארץ, ולעיתים קרובות לוקחת עימה גם את המשתקמים. במהלך ההרצאות, הם משתפים כיצד השפיעה לרעה החוויה של השימוש בסמים על חייהם. בני הנוער אולי ראו דיירי רחוב בעבר, אבל לרוב לא שמעו את סיפורם מקרוב. זוהר ופאבל הם דוגמאות למשתקמים שכבר עושים זאת בהצלחה..

גיוס משאבים לעמותה

מור עשתה צעד משמעותי נוסף לאחרונה, כשהעמותה שהיא מקימה קיבלה אישור לסעיף 46, המאפשר לה לקבל תרומות המוכרות לצרכי מס. האישור, שניתן לפני כחודשיים, לאחר שנתיים של פעילות, מהווה קפיצת מדרגה חשובה, שכן הוא פותח את הדלת לגיוס משאבים רחבים יותר למען פעילות העמותה.

מור פועלת במרץ לגיוס משאבים לעמותה, והמעבר שלה לחיפה הוא חלק מהחזון השינוי שהיא מובילה. היא שואפת לשתף פעולה עם תושבים וארגונים מקומיים כדי לקדם את מטרותיה. העמותה, שפעילותה נפרסת בכל רחבי הארץ, נושאת את שמו של סמל ריף הרוש זכרונו לברכה, גיבור שנלחם והגן עלינו בעזה. ריף היה קרוב לליבם של דיירי הרחוב, נהג לשבת ולאכול איתם, לשוחח עימם ולדאוג להם.

תכניות

מור היא מולטיטאסקינג אמיתית: היא עוסקת בגיוס תרומות, עורכת פגישות, מצלמת ומביימת וידאו, עורכת תוכן גראפי, ומנהלת את כל התקשורת שלה: כ-250 הודעות ביום שמגיעות מכל כלי התקשורת האפשריים: ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, ומיילים. בנוסף, היא מסתובבת ברחובות לאתר דיירי רחוב, מלווה אותם באופן אישי, ומוצאת פתרונות עבור חלקם.

מור מכירה מקרים קורעי לב, כמו משפחות שהתפרקו בעקבות התמכרות של אחד מבני המשפחה, ואפילו מקרה טראגי שבו אמו של דייר רחוב שמה קץ לחייה.

כדי לקדם את מטרות העמותה, מור זקוקה לצוות מקצועי שיכלול מנהל עמותה, עובדת סוציאלית בחצי משרה, עורך/ת דין, מזכירה ומשרד. להגשמת חזונה, היא זקוקה לתקציב של 2 מיליון ש"ח בשנה. כיום, היא נאלצת להסתפק בתקציב של 250 אלף ש"ח בלבד, בעוד שעמותה ממוצעת זקוקה לכ-3 מיליון ש"ח בשנה כדי לפעול בצורה יעילה.

מור שעל:

כל אחד שנמצא ברחוב לא רוצה להיות שם!
כולם רוצים בית, רוצים פרטיות, מקלחת, אוכל, חברים, עבודה משמעותית. להיות ברחוב זה להיות חיה. אפילו חתולי הרחוב מקבלים יותר עזרה.
לבד, בכוחות עצמו, דייר הרחוב אינו מסוגל לסייע לעצמו.

הצלחות

מור יכולה להצביע על הצלחה מוכחת בעבודתה. מתוך מאות דיירי רחוב אשר פגשה, הצליחה במשך ארבע שנות פעילותה להוציא 12 מהם מהרחוב. ארבעה מהם היא ליוותה באופן אישי וקרוב, "יד ביד". שניים מהם אף התחתנו והקימו משפחות.

מעבר לכך, מור רואה בהצלחה גם את השינוי החברתי שהובילה. כיום, דיירי הרחוב כבר אינם מודחקים לשולי החברה כפי שהיו בעבר. חלקם הפכו למוכרים, יש אנשים שמבקשים להצטלם סלפי איתם ומזמינים אותם לארוחות. אנשים מתחילים להקשיב לסיפוריהם.

מור מדגישה שכדי לעזור לדייר רחוב, עדיף להימנע ממתן כסף מזומן. במקום זאת, עדיף להציע עזרה ממשית כמו הזמנה לאוכל או שתייה. הסיוע שמור מציעה הוא מגוון ומותאם לצרכים האישיים של כל אחד. לדוגמה, ישנו דייר רחוב בשם מתיאס שרוצה ללמוד מוזיקה, ומור מנסה למצוא עבורו מסגרת מתאימה כדי לממש את שאיפתו.

אכזבות

המאבק לשיקום דר רחוב בשער פאלמר

לאחר שנים של עשייה עם דיירי הרחוב בתל אביב, עברה מור לחיפה והחלה לסייע לדייר רחוב בשם ב' בשער פאלמר. היא ניסתה לעזור לו במשך ארבעה חודשים. ב' נכנס ללב שלה לאחר שהבינה שהוא עובר טראומה קשה בעקבות מותה של אשתו ובתו בפיגוע. מור טוענת שהמאמץ השיקומי שלו לא הצליח מכיוון שלא היה לה צוות תומך; היא הייתה למעשה הצוות היחיד בעמותה.

היא לא הצליחה ללוות אותו באופן מספיק. בסופו של דבר, הוא וויתר על הכל וחזר לרחוב. מור הבינה שכאשר דיירי הרחוב נותרו לבדם, הם שוקעים בתסכול, עצבות וכעס. הם זקוקים לתמיכה מתמשכת שתרים אותם. כך היא הגיעה למסקנה שהיא חייבת צוות כדי להצליח במאמציה השיקומיים.

הקונפליקט עם הפלשתינאים

כשהגיעה להפגנות של ערבים פרו-פלשתינים בחודשים האחרונים במושבה הגרמנית. היא ניסתה לדבר עם המפגינים וקיבלה תגובות לא אוהדות.

בתגובה לביקורות אמרה:

מפריע לי שהם צועקים בהפגנות האלה:
״בדם ואש נפדה את פלסטין״ הם מזדהים עם העזתים – והעזתים בכלל תופסים את הערבים האלה כבוגדים. שיא הצביעות.
הערבים הישראלים מתפרנסים פה, לומדים פה, נהנים מאפליה מתקנת ואז צועקים:  ״נפדה את פלסטין״? על מי הם עובדים? העזתים שונאים אותם.

מור נפגעה במיוחד מחברים לשכונת כבביר בה גדלה, שברגעי המשבר אחרי ה-7 באוקטובר הפנו לה עורף. היא מספרת על חבר טוב שהיה לה, בילאל, שלמד איתה צילום בויצו חיפה וכיום מתגורר בניו יורק. משם, הוא הכחיש את הדיווחים על מעשי אונס, כינה את ישראל מדינת אפרטהייד והפיץ את הדעה שאנחנו שקרנים.

כאשר שוחחנו, מור סיפרה לנו על המוטיבציות שלה: ״מה שמניע אותי זה רצון להצדיק את קיומי בעולם. אני מרגישה שאני צריכה לתת חזרה ליקום דבר מה על זה שאני פה. אני צריכה למצוא משמעות בכל יום. זה הוביל אותי לחפש את המילוי הרוחני שלי בכל מיני דרכים – עבודה מרובה, כסף, ועוד. למרות שעברתי תקופות רבות שבהן חיפשתי את הסיפוק, היום אני מרגישה שמטרתי היא להיות אמא, ולמצוא משמעות נוספת בחיי.״

אישית

מור שעל שפגשתי היא אישה קטנת ממדים אך מלאת אנרגיה, שאותה היא משקיעה במלוא הכוח, לעיתים במחיר חברתי. היא מגדירה את עצמה כ"הורסת מסיבות," שכן בזמן שאחרים בגילה מדברים על מכוני כושר או חייהם האישיים, היא מתמקדת בנושאים קשים לעיכול. אפילו היא מודה שעיסוקיה פגעו לה בשמחת החיים.

כששאלתי אותה כיצד מקבלים את דרכה הוריה, היא ענתה שהם תומכים בה באופן מלא. הם רואים שהיא מצאה משמעות בחייה. בעבר היו לה זמנים קשים, בהם לא הרגישה שיש טעם לחיים. העבודה עם דיירי הרחוב פתחה את ליבה והעניקה לה ייעוד ומשמעות.

הוריה מאחלים לה עבודה טובה, משפחה וילדים, ואני מצטרפת לאיחולים שלהם ומאחלת למור הצלחה רבה בדרכה. ברוכה השבה לחיפה, כל הכבוד!

מציעה למי שמעוניין לסייע לה לעקוב אחריה ברשתות החברתיות או לפנות לווטסאפ של העמותה 0548982774 OLAMINU.COM