הקדמה
לפני שנים רבות, הייתי קורא שבוי של מדע בדיוני. לא מדע בדיוני של מערבונים בהם החליפו טילים ורובי קרינה את האקדוחנים, אלא כזה שהשתמש בפלטפורמה עתידנית, כדי לספק אמירות ותובנות פילוסופיות על חיינו.
ארתור קלארק ואייזק אסימוב היו אולי הבולטים שבסופרי הז'אנר הזה, ואני השתדלתי לקרוא כל מה שכתבו.
לאחרונה, נזכרתי בסיפור קצר של אסימוב בשם "המשורר בן האלמוות", והחלטתי להתאים אותו לזמן ולמקום.
הסיפור שלפניכם הוא מחווה לאסימוב, אך גם חומר למחשבה לכולנו.
שני חברים
"אה, כן", אמר פרופסור אמיר גורן, "יכול אני להביא בחזרה את המתים".
הוא היה שיכור במקצת, אחרת אולי לא היה אומר דבר משונה כזה, אבל זה היה אחרי הכוס הרביעית, והרב יהושע וסרקופף שישב מולו חייך, משועשע ממה שכמה כוסות יכולות לעולל לחברו הטוב.
השניים היו חברי ילדות. הם למדו יחדיו רוב שנות בית הספר היסודי, אך משפחת וסרקופף חזרה בתשובה, ושוקי הצעיר נשלח לישיבה. הוריו של שוקי הקפידו לנתק את קשריהם עם העולם שהשאירו מאחור, אך לא הצליחו בשום אופן לנתק את הקשר בין שני החברים.
עם השנים, הפך שוקי (היום יהושע) לרב מכובד, ראש ישיבה, ומראשי הקהילה החרדית בחיפה, ואילו אמיר, שפנה לאקדמיה, היה לפיזיקאי מבריק בחוג לפיזיקה בטכניון. שניהם היו אנשים עסוקים מאוד, אך הקפידו להיפגש זה עם זה אחת לחודש ולשוחח.
כעת ישבו בביתו של הרב, מסבים לשולחן הגדול במרכז החדר, כאשר ביניהם בקבוק וויסקי משובח ושתי כוסות. הקירות סביבם היו עמוסים במדפים, שכרעו ממשקלם של ספרי הקודש הרבים שעליהם.
זה עתה סיימו את הוויכוח הרגיל שלהם על חשיבות הלימוד בישיבות, ויכוח שאף פעם לא הצליחו להימנע ממנו. הרב טען שהלימוד הזה הכרחי לביטחון המדינה, ועל המדינה לממן את האברכים הלומדים, והפרופסור נהג לבטל את כל זה כשטות מוחלטת. "אפילו תנ"ך אתם לא מלמדים שם," נהג לומר, "למה שמישהו יבזבז את חייו בעיסוק בסוגיות משפטיות קטנות מלפני אלף שנים ויותר? איך זה יעזור לו לעשות משהו מועיל עם חייו? אתה דן אותם לעוני ובורות! למה שהמדינה תממן את הדבר הזה?"
איכשהו, למרות חילוקי הדעות, הם ידעו תמיד להמשיך לנושא הבא ברוח טובה.
וכעת פלט הפרופסור את המשפט המוזר הזה.
המדענים המבוהלים
"באמת פרופסור?" צחק הרב, "אתה מחייה מתים? אולי אתה המשיח?"
"אני עומד מאחורי דבריי. אני מביא אותם להווה."
"אינני חושב שזה אפשרי", אמר הרב ברצינות מעושה.
"מדוע לא? זה עניין פשוט של העברה בזמן".
"אתה מתכוון למסע בזמן? אבל זה לגמרי… אה… בלתי רגיל".
"לא אם אתה יודע איך עושים זאת".
"ובכן, ידידי, ספר לי איך אתה עושה זאת".
"אתה חושב שאספר לך את הפרטים?" שאל הפיזיקאי בלגלוג, "ממילא אין לך כלים להבין אותם". הוא העיף מבט עמום לעבר כוסו הריקה שעל השולחן והוסיף: "הבאתי כמה מהם. ארכימדס, ניוטון, גליליאו… בחורים מסכנים".
"מדוע מסכנים? לא מצא חן בעיניהם פה? הייתי מצפה שהם יוקסמו מן המדע שלנו", חייך וסרקופף. הוא גילה שהוא מתחיל ליהנות מן השיחה ההזויה הזאת.
"אה, כן. הם נהנו. ביחוד ארכימדס. חשבתי שהוא ישתגע משמחה אחרי שהסברתי לו, במעט יוונית שהצלחתי לגרד, כמה דברים ברמת מבוא לפיזיקה, אך לא… לא".
"מה לא הסתדר?"
"מדובר פשוט בתרבויות שונות. הם לא יכלו להתרגל לאורח החיים פה. הם נעשו בודדים ומבוהלים נורא. הייתי צריך לשלוח אותם חזרה".
"חבל מאד."
הפילוסוף
"כן, חבל, מוחות גדולים, אך לא גמישים, לא… אוניברסליים. לפיכך, ניסיתי להביא אישיות מגוונת יותר. בחרתי במישהו שהיה רופא וגם פילוסוף והוגה דעות".
"מעניין," אמר הרב, "מי זה היה?"
"הבאתי את הרמב"ם".
"מה?!" הרב קפץ ממקומו והרים את קולו, "את מי הבאת?"
"אל תצעק, שוקי ידידי", אמר פרופסור גורן בשלווה. "זה לא מנומס".
"האם שמעתי אותך אומר שהבאת את הרמב"ם?"
"אמנם כן. הייתי זקוק למישהו עם מוח אוניברסלי, מישהו שמכיר אנשים די טוב כדי להיות מסוגל לחיות אתם מאות שנים אחרי זמנו הוא. חשבתי שהרמב"ם יתאים. אגב, השגתי את החתימה שלו למזכרת".
"היא אצלך?" שאל הרב, ממשיך לשחק את המשחק.
"כן, זה כאן ממש". הפרופסור פשפש בכיסי מכנסיו בזה אחר זה. "אה, הנה היא".
הוא העביר לחברו חתיכת קרטון קטנה. בצד אחד היה כתוב: "ל. קליין ובניו, חומרי בניין". בצד השני, בכתב יד עגול ומסודר נכתב "משה בן מימון".
לרגע אחד הרב וסרקופף כבר לא היה בטוח שמדובר במשחק. "איך הוא נראה?" דרש לדעת.
"בערך כמו התמונות שלו. זקן ושפם מטופחים, ועם התרבוש הזה על ראשו. הוא נראה מכובד, אבל הוא היה קצת משונה ודיבר עברית קצת מוזרה במבטא לא ברור. עשיתי כמיטב יכולתי לשמח אותו. סיפרתי לו שאנו מעריכים מאד את עבודותיו ומחשיבים אותו לגדול הפוסקים".
"יפה. יפה", אמר הרב ולקח נשימה ארוכה. "הרמב"ם הוא אכן הפוסק הגדול מכולם. "משנה תורה" המקיף שלו מהווה מקור בסיסי בכל דיון הלכתי, ודבריו מהווים מקור חשוב להבנת כמעט כל סוגיה בתלמוד. על כתבי הרמב"ם נכתבו אין ספור פירושים וחיבורים, ו"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מבוסס עליו. הרמב"ם היה גם פילוסוף שספריו, ובמיוחד "מורה נבוכים", השפיעו רבות כמעט על כל הוגה יהודי אחריו, מברוך שפינוזה, ועד ישעיהו ליבוביץ".
"אמרתי לו את כל זה. אמרתי לו שאנשים כתבו עליו ספרים ופרשנויות. אפילו השגתי לו ספר כזה".
"ומה הוא אמר?"
"הוא היה מוקסם. כמובן, היו לו קצת קשיים עם השפה המודרנית, אך אני סייעתי לו להבין, והוא התרשם מאוד. אמרתי לו שיש עליו אפילו קורסים באוניברסיטאות ומלמדים אותו בישיבות".
"אני מרצה עליו," העיר הרב.
"אני יודע. שלחתי אותו לאחת ההרצאות שלך בישיבה. הוא מאוד התלהב ללכת לשם".
ההרצאה
"אתה שלחת את הרמב"ם להרצאה שלי?" מלמל הרב וסרקופף.
הרעיון הזה הדהים אותו אפילו כדמיון של שיכורים. אבל האם היה זה באמת רק דמיון? הוא נזכר במעורפל באיש זר עם כיסוי ראש מוזר ומבטא משונה שהופיע אצלו בישיבה לפני מספר שבועות…
"כן", פרופסור גורן מזג לעצמו עוד כוס. הוא רוקן את תוכנה בלגימה אחת ונאנח. "מה שעבר עליו שם… זאת היתה שגיאה גדולה לשלוח אותו אליך… בחור מסכן".
הוא הניח את הכוס הריקה על השולחן בדפיקה ומילא אותה שוב.
"מדוע היתה זאת שגיאה? מה קרה?"
"נאלצתי לשלוח אותו בחזרה למאה ה-12", שאג הפרופסור בבוז. "הוא היה גמור. החוויה הזאת אצלך הרגה אותו לגמרי".
"על מה אתה מדבר?" הרב קם מכיסאו והתקרב אל חברו.
פרופסור אמיר גורן רוקן את כוסו בלגימה אחת. "הוא הקשיב בעניין לכל הניתוחים שלך, והיה די מרוצה. ואז, בסיום, פנית אל האברכים והסברת להם כמה חשוב שלימודי הקודש ימלאו את כל זמנם. הדגשת כמה חשוב שישלחו את הנשים שלהם לעבוד לפרנסת המשפחה, וסיפרת שבקרוב תדאג המדינה להכפיל את קצבאותיהם".
הרב וסרקופף זכר משהו. הזר הזה עם כיסוי הראש המוזר, קם והתחיל להתווכח איתו לקראת סיום ההרצאה, ואז…"
"המשך בבקשה," אמר הרב בקול חנוק, "ומה קרה אחר כך?"
הפרופסור הרים את קולו. "מה שקרה אחר כך, שוטה עלוב שכמוך, היה שזרקת אותו מההרצאה!"
הרב וסרקופף ניסה לומר משהו, אך לא הצליח להוציא מילה.
"הוא חזר מההרצאה שלך שבור לגמרי", המשיך הפרופסור, "הוא אמר שקשה לו להאמין שמי שמחשיב את עצמו בקי בכתביו, הוא עד כדי כך חסר הבנה בהם".
"לאן הגענו? הוא מגדל שם חבורה של בטלנים, מעודד אותם להיות כאלה כל חייהם, ועוד מחשיב את עצמו בקי בכתביי", אמר לי במרירות. "מי האיש המוזר הזה?"
סיפרתי לו שאתה חבר שלי, והוא תקע בי מבט ארוך והשתתק. אחר כך ביקש ממני כלי כתיבה, נייר ומעטפה. הוא כתב משהו על הנייר, הכניס למעטפה והושיט לי אותה.
"תן את זה בהזדמנות לחבר שלך", אמר, "וכעת, החזר אותי בבקשה לזמן ולמקום ממנו באתי, אין לי עניין להישאר בזמן ובמקום ההזוי שלכם".
"מובן שהחזרתי אותו."
המעטפה
"והמעטפה?"
פרופסור גורן שלף מעטפה מקומטת מן הכיס האחורי של מכנסיו והשליך אותה על השולחן. "קח", אמר, "זה בשבילך".
הרב וסרקופף הרים את המעטפה ופתח אותה בידיים רועדות. אחר כך שלף מתוכה דף נייר וקרא אותו.
"מה הוא כתב שם?" רצה גורן לדעת.
הרב הניח את הנייר על השולחן, כך שגם חברו יוכל לקרוא את הכתוב. על הדף הייתה רק שורה אחת, ובה נכתב: "ספר המדע, תלמוד תורה, פרק ג'".
"מה זה אומר?" שאל גורן.
"זאת הפניה לכתבי הרמב"ם," אמר הרב. הוא קם בכבדות ופנה אל אחד מארונות הספרים שלו. אחרי חיפוש קצר שלף משם ספר עב כרס, הניח אותו על השולחן, התיישב והחל לדפדף בו. לבסוף, עצר באחד הדפים והתחיל לקרוא.
שפתיו נעו אבל קולו לא נשמע.
"נו?" דחק בו הפרופסור, "מה כתוב שם."
גדול הפוסקים
לא נראה שהרב וסרקופף שמע אותו. פרופסור גורן חזר על השאלה, ומשלא נענה, קם מכיסאו, התייצב מאחורי הרב וקרא מתוך ספרו הפתוח של הרמב"ם:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
"אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן.
"ועוד ציוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה".
"לא ידעתי שהרמב"ם חשב כך", אמר פרופסור גורן בפליאה, "אתה ידעת?" פנה אל חברו.
הרב הניד בראשו בתנועה לא ברורה.
"זה מעניין," המשיך הפרופסור, "כבר שנים שאני אומר לך את בדיוק אותו הדבר, גם אם בשפה פחות עשירה. גדול הפוסקים אומר לך כאן בפירוש, שמה שאתה וחבריך עושים זה לגדל דור של בטלנים, ושזה חילול השם! אולי תקשיב עכשיו?"
אבל הרב וסרקופף איבד כל רצון להמשיך ולדון בנושא.