תודות:
חלקים גדולים מן הכתבה שלפניכם מבוססים על ספרו של יעקב דוידון "אהבה מאונס", סיפור של חלוציות בשטח הבניין, התיאטרון והראינוע בשנים 1920-1935, לאורכה ולרוחבה של ישראל.
תודה מיוחדת לאיתמר רוטלוי, שכרגיל, תרם לי מידע רב, והאיר את עיניי במספר נקודות חשובות, ולאלי רומן, שפתר את החידה היכן ניצב הראינוע "עדן".
ראינוע "עדן"
ראינוע "עדן", נפתח בין 1920 ל-1922 ברחוב יפו 51. ל"עדן" היה אולם ראינוע סגור, לצד ראינוע פתוח. בקיץ היו מעבירים את המסך והציוד לחלק הפתוח, ובחורף חוזרים לאולם סגור.
"עדן" היה אולם סגור, אך יש רמזים לכך שייתכן שהתחיל את דרכו כקולנוע פתוח (קייצי). הבעלות על "עדן" נחלקה בין 4 שותפים: טולצ'ינסקי ובן חנניה (הבעלים של "קוליזאום"), אגם-לבן ופייגלין.
הערה: בשנות ה-1920, בהן פעל "עדן", כל הרחובות בין דרך יפו לרחוב אלנבי, כולל שדרות המגינים (שנקרא לפני כן רחוב המלך ג'ורג' החמישי), לא היו קיימים עדיין.
התחרות על הקהל
ב-1926, השנה בה נסגר "קוליזאום", הפך "עדן" לראינוע המוביל בחיפה. ל"עדן" הייתה עדיין תחרות מצד הראינוע הפתוח "כרמל", שהוקם בערך באותו זמן בו נפתח "עדן", אך "כרמל" היה, לכל אורך הדרך, ראינוע פתוח שהציג רק בתקופת הקיץ, ופיגר אחרי "עדן" בתחרות על הקהל.
היה ביקוש לראינוע, אך הבעיה העיקרית הייתה הקהל ואמצעיו הכלכליים המוגבלים מאוד, כך שהתחרות על הלקוחות הייתה קשה. במילותיו של דוידון (בספרו "אהבה מאונס"): "הכל היה טוב ויפה בעולם הראינוע של הימים ההם, אלמלא הקהל… הוא עמד על דרגה נמוכה בהרבה מבעלי הראינוע… וכי מה אפשר היה לדרוש מחלוצים קרתניים ובלתי מהוקצעים, …אביונים ממש שאין להם מצלצלים בכיסם, אם לא להביא בחשבון את פתקאות המשרד לעבודות ציבוריות (אביו הדלפון של "סולל בונה" – י.כ.) שאין בהן ממש…"
הראינוע הפתוח "הגן המשמח"
כעת הופיע בשוק מתחרה שלישי (נוסף ל"כרמל"):
יעקב דוידון שנשאר ללא פרנסה בבניין, הקים עם שותף ערבי את הראינוע הפתוח "הגן המשמח" (בו נטפל בכתבה נפרדת), שבידל את עצמו בכך שמכר בכרטיס אחד סרט + הצגת תיאטרון קצרה.
הבעלים של עדן אימצו את מוחם בחיפוש דרך להתמודד עם המתחרה החדש והרעב הזה, והגו רעיון מבריק שהקדים את זמנו, בו יוכלו לבדל את עצמם.
ומה קורה בעולם?
באותה שנה, 1925, נעשו בהוליווד הצעדים הראשונים לקראת הדבר הבא בעולם הסרטים – הסרט המדבר. מאמצים רבים נעשו וכסף רב הושקע, אך לא נרשמה הצלחה.
פריצת הדרך הראשונה נעשתה, באופן כמעט בלתי מודע, על ידי טכנאים בחברת "ווסטרן אלקטריק" האמריקאית, שמכרה מכשירי רדיו בחנויותיה. כתעלול פרסומת, נתלו במספר חנויות בניו יורק מסכים שהקרינו סרטים אילמים של תזמורות מנגנות, ובמקביל ניגנו תקליט שהשמיע את הקטעים המצולמים. כדי לוודא שהמוסיקה תתאים לתצוגה, חיברו שם, בעזרת מוט ברזל, את המנוע של מכונת ההקרנה למנגנון פטיפון, כך יצרו לראשונה, באופו פרימיטיבי משהו, סינכרון בין קול לתמונה.
שילוב קול ותמונה – הקולנוע
נתן לוינסון, המהנדס הראשי של חברת "טיים וורנר", שנסע לניו יורק לענייני עסקים, ראה במקרה את הפרסומות הללו, הבין את הפוטנציאל, ונבהל עד עמקי נשמתו – בעוד אנשיו מחפשים פיתרונות ללא הצלחה, נראה שמישהו הקדים אותו בפיתוח הקולנוע.
הוא לא איבד זמן, ותוך זמן קצר נחתם הסכם בין "האחים וורנר", ל"ווסטרן אלקטריק", ונוסדה חברת "ויטאפון" לצורך פיתוח הפיתרון המלא לשילוב קול ותמונה – הקולנוע.
אטרקציה שזיעזעה את עולם הקולנוע
הסרט הראשון שסינכרן בין קול לתמונה היה "דון ז'ואן", שיצא ב 1926. עדיין לא היה זה סרט "מדבר", שכן סינכרון של דיבור לתמונה דרש דיוק אבסולוטי כמעט, ולא נפתר עדיין, אבל היו בסרט קטעי אופרה מצולמים ובמקביל נשמעו צלילי המוסיקה שהוקלטה באותו הזמן. זה היה מספיק כדי לייצר אטרקציה שזיעזעה את עולם הקולנוע של התקופה, ולהציב את "האחים וורנר" בפסגת התעשייה.
"חכו רגע, עוד לא שמעתם שום דבר"
לוינסון המשיך ופעל, בסיוע "ויטאפון", להשקת הסרט "זמר הג'אז" ב-1927, שנחשב לסרט המדבר הראשון, שבישר את עידן הקולנוע.
היה זה בזכות המשפטים המסונכרנים בסרט, שהראשון בהם היה זה שהצליח כוכב הסרט, אל ג'ולסון, לומר בסיום השיר "שמיים כחולים" ("זמר הג'אז"): "חכו רגע, עוד לא שמעתם שום דבר."
◄ קטע מהסרט "זמר הג'אז":
הסרט "זמר הג'אז", אגב, התבסס על סיפור בשם "יום הכיפורים" וגיבורו היה ג'ק רבינוביץ', בנו של חזן יהודי המנודה ממשפחתו בשל רצונו להיות זמר פופולרי. הזמר-כוכב אל ג'ולסון, או בשמו המקורי אסא יואלסון, היה בעצמו בן למשפחה יהודית שהגיעה לארה"ב מליטא.
"הסרט הקולני הראשון"
בעלי ראינוע "עדן", בניסיון להשאיר את מתחריהם מאחור, הגו רעיון מבריק בעזרתו ימשכו אליהם צופים. הם החליטו שהסרט הבא שיציגו – סרט בשם "המצעד הגדול" יהיה – לא פחות ולא יותר – סרט עם קול.
ראינוע "עדן" – "הסרט הקולני הראשון" בחיפה
דלאל, הכרוז המפורסם, נשלח עם ציוותו להפיץ את דבר האירוע ברחבי העיר, והחדשות המרעישות פורסמו בגאווה בחוצות העיר: ראינוע "עדן" עומד להביא לחיפה חידוש, ויקרין בהקרנת בכורה את "הסרט הקולני הראשון".
השנה הייתה 1925, ומדובר היה בחידוש עולמי. התושבים היו ספקנים, אבל הסקרנות הכריעה אותם.
"המצעד הגדול" היה סרט מלחמה ריאליסטי אך אילם, על מלחמת החפירות בצרפת של מלחמת העולם הראשונה, ובעלי הקולנוע תכננו לצרף אליו פסקול אותנטי של מלחמה.
חיפאים במתח לקראת העומד לקרות
בימים שקדמו להקרנת הבכורה, נחשפו תושבי חיפה למראות מסקרנים ביותר, של סבלים ערבים מעבירים לאולם פטישים, קורנסים, ברזלים ופחים מכל המינים והסוגים, סדן ברזל עצום מבית החרושת "עמל" שממול הראינוע, ועוד חפצים מחפצים שונים, בעיקר כלי מתכת גדולים.
לצורך הפקת האירוע גויסו בחשאי גם מספר פועלי בניין גברתנים.
הנושא היה לשיחת היום בעיר, והיו ספקנים רבים, אך התכונה הרבה סביב האירוע, נתנה תחושה שאכן דבר מה מיוחד עומד לקרות, ושפרנסי הראינוע אכן מתכוונים לעמוד בהבטחתם הסנסציונית, ולהציג את סרט הקולני הראשון בעולם.
הערב הגדול
בערב ההקרנה, היה אולם "עדן" מלא מפה לפה בחיפאים נרגשים לבושים בגדי חג, שבאו לראות את התוצר של חזית הטכנולוגיה הקולנועית של התקופה.
את מה שקרה שם מתאר יעקב דוידון בלשונו הציורית:
"באמצע הבמה מונחת קורת ברזל ארוכה, ומשני עבריה סינקה ריז'י וישקה הפוזל בשרוולים מופשלים, בידי שניהם פטישי ענק, מוכנים ומזומנים למלאכת הקודש. משני עבריהם ניצבות המשמרות השניה והשלישית בצורת ברנשים שריריים וברזלים כפופים בידיהם מעל פני פחים מגולבנים, ומאחורי הפמליא וולדוקה מולודץ מניף פטיש-חוצבים מעל פני הסדן המוצק.
קול צלצול הפעמון. השלך הס על פני כל האולם. אין נשמע אלא פיצוח הגרעינים, מעין מנגינת פתיחה לקונצרט הבא אחריה. תפש הכנר, האדון קלינגר, את הקשת בימינו וקרץ בעינו לפסנתרנית, הגברת קלאפער.
הורמו יחדיו ידי קלינגר וקלאפער, והשתלבו למנגינת פלאים למראה גבור הסרט ג'והן גילברט, שבא מאמריקה הרחוקה להלחם בשדמות צרפת למען הצדק והשלום, ובינתיים מתעלס הוא באהבים עם רנה אדורה המפורכסת וגלוית השוקיים.
…
"הגיע הרגע! הגיבור מסתער בראש חילו על הגרמנים. מר קלינגר רומז לסינקה, הלז רומז לישקה, וההוא לוולודקה… ו… החלה פרשת הקולנוע !!!
פגע פטיש בסדן וברזל בפח. החרו-החזיקו אחריהם קורנס וכשיל. וירעדו אמות הספים מקצה האולם ועד קצהו. נרעד בסיס היציע והרעיד אולם ומלואו. ויהי כל המקום לחרדת אלהים."
הרעש מחריש האזניים היה בלתי נסבל, והקהל המבוהל ברח מהאולם.
ומסכם דוידון:
"נשארה רק הגברת קלאפער המסכנה שוכבת מתעלפת ליד הפסנתר ולידה האדון קלינגר חוור כמת ואובד עצות…
…
"אומרים כי באותו לילה לא יכלו כל צופי הסרט להרדם. הם שכבו ערים ודרוכים, פקעות צמר גפן באוזניהם ומקללים את ממציאי הקולנוע, עד עלות השחר."
סרט הקול הראשון בעולם הוצג בחיפה
מסיבות לא ברורות, לא הכירה ההיסטוריה בהישג נדיר זה של העיר חיפה, אבל אתם, הקוראים, יודעים כעת את האמת: סרט הקול הראשון בעולם הוצג בראינוע "עדן" בחיפה, ב-1925.
למרות האכזבה המסוימת מן "הסרט הקולני הראשון", עד פתיחתו של קולנוע "עין דור", המשיך "עדן" להיות הראינוע המוביל של חיפה. היה לו ותק של מספר שנים על "הגן השמח", והיה לו את היתרון של אולם סגור שיכול היה להציג גם בחודשי החורף, מה שלא היה ל"כרמל".
המופעים בקולנוע "עדן"
לצד הקרנת סרטים, אירח אולם "עדן" גם הצגות תיאטרון, נשפים ומופעים שונים ומשונים.
מעבר על עיתוני התקופה מגלה עושר רב של ארועים ב'עדן'.
נשף פורים של האופרה העברית, הצגת 'הדיבוק', קונצרט של ישה חפץ, הצגת 'טוביה החולב' של התיאטרון הא"י, הצגות של ילדי בתי ספר, הצגת בלט עם ה"פרימה-בלרינה של האופרה הא"י, גברת ר. ניקובה "בהשתתפות כל הסטודיה שהורחבה והשתכללה בזמן האחרון", הופעות של תיאטרון "המטאטא", ועוד כהנה וכהנה.
בשנת 1927, התקיים אף אירוע מחאה נגד הפרעות ברומניה, ו"נתקבלו פה אחד החלטות מחאה נמרצות נגד הפרעות ונגד השלטונות בירושלים, שפזרו את תהלוכת המחאה בקשר עם זה".
'שבוע האופרה בחיפה'
אירוע מיוחד, שאולם "עדן" נטל בו חלק, היה 'שבוע האופרה בחיפה' ב-1926.
בעקבות האירוע, התפרסם מאמר בעיתון "הצפון", בו יוצא הכותב מגדרו ומתפעל מן ההתעוררות האמנותית בחיפה, ומסיים בהתרגשות: "חיפה נסחפת לתוך מעגל התרבות. אני חש את השחר הבוקע…"
והיו כמובן נשפי הפורים:
הסוף של ראינוע "עדן"
עם כניסת הקולנוע המדבר והופעת בית הקולנוע הראשון ("עין דור", 1930), איבד ראינוע "עדן" את יכולתו להתחרות וסגר את שעריו.
אל הקוראים
התחלנו בסקירת כל בתי הראינוע\קולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים, בספרים וברשתות, אך עדיין חסרים לנו חומרים.
בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם חסר ביותר: "אורלי", "גלאור", "דומינו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מירון", "מקסים\ורד", "נוף", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".
בקשותינו מכם, הקוראים:
- אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי קולנוע מהרשימה שלמעלה (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא ידעו אותנו.
- למרות חיפושים ארוכים ואינטנסיביים, עדיין לא איתרנו את מקומם המדוייק של בתי הראינוע "עדן", ו"אמפייר", ששכנו ברחוב יפו בשנות ה-20 וה-30. מי מכם שיודע, או מחזיק במידע על בתי הראינוע הללו, מתבקש ליצור קשר.
- יעקב דוידון, אשיית קולנוע ואישיות מרתקת בפני עצמה, ראוי לכתבה נפרדת שתסקור את פעלו. אם מישהו מצאצאיו, או מכריו, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
- קולנוע "כרמל גנים" – אם מישהו ממשפחת אוביץ', שהקימה את הקולנוע, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
- לגבי הכרזות והתמונות שפרסמנו, אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות, נשמח אם תשתפו אותנו בידוע לכם, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
ליורם תודה קבה חל המחקר, הטקסט הזורם ושפע אינפורמציה על עולם הקולנוע דאז ובעיקר על ראשית הקוחנוע ה דבר, וכמובן, גם מצאנו את הגזע המושמץ.
איציק
[…] פרק 6 – ראינוע "עדן" […]
האם קיבלת מה ששלחתי על קולנוע מוריה מימי לרנר הופרט.0526435727
המהגרים היהודים הביאו לארצות הברית את הקידמה הטכנולוגית האדירה שלה, ויצרו תעשיות שלמות כמו הקולנוע בהמצאות ופיתוחים. התודה היא כרגיל בגלי אנטישמיות, האשמתנו בשלל המצאות זדוניות ושקרים וסילופים. תעשיית הקולנוע מלאה בשחקנים אנטישמים במוצהר שכבר מתקבלים בהבנה – אולי בכל זאת יש משהו בדבריהם. אחד מוביל לשני וכך נבנית לה השואה הבאה של יהדות צפון אמריקה. זאת צריך לדעת, המקרים הבודדים הופכים לתנועות קטנות ושוליות שהופכות לזרמים מרכזיים בהגות של תנועות פוליטיות ממסדיות ומשם נפרץ הסכר לשנאת ההמונים ושלהובם לכדי שואה ופוגרומים.
העולם לא השתנה – רק העם היהודי הפך יותר מפולג ופחות סולידרי. כלומר: גם אנחנו לא השתננו ולא למדנו שום דבר. השנאה הפנימית אל מול האיומים החיצוניים הרבים מעסיקה אותנו כמו איזה סם הרדמה או שיקוי בריחה מהמציאות הקודרת המתהווה בצפון אמריקה. בשם הפלורליזם והליברליזם שוב הסתבר שדת ועם אחד מותר לשנוא, את היהודים אפשר להשפיל, להגחיך, להעליל עליהם – והקומיקאים הנפסדים שלהם על המסך עוד משתפים עם זה פעולה ומנסים להוציא מזה כמה צחקוקים, כמו 'טלפון הסליחות ביום כיפור' של ג'ון סטיוארט, ואחרים, שמרבים לעשות שימוש מוגחך ונצלני בהיותם יהודים (חלקם רק אומרים שנולדו למשפחה יהודית (כמובן שבעיני האנטישמים, אין הבדל מה הם מאמינים או לא).
הקולנוע הביא לעולם אושר צחוק בכי ידע וטמטום. הכל מהכל. אלא שכעת הנרטיב משתנה: חוגים פרוגרסיבים, רואים בקולנוע מכשיר של אולפנים (בבעלות יהודים) לשליטה בהמונים כך שלא יבצעו מהפכות פרוגרסיביות.. ואילו הרדנקס מהימין השמרני, רואים בקולנוע ובמדיה מכשיר ('בבעלות יהודים') להרס המשפחה האמריקנית, ערכים שמרניים ואורח החיים הדתי.
כך שוב מוצא עצמו היהודי בצפון אמריקה מואשם מכל הצדדים על הצלחתו, על העושר העצום שהביא למדינה הזרה הזו, הקידמה והבידור והרגעים שהפכו למזוהים עם גדולתה של אמריקה. שוב, היהודים אשמים בכל הרע והנמחקים מכל הטוב.