פּוּצִ'יבּוֹ, האיש המוזר משוק תלפיות • חנה מורג

לרגל יום השואה הבין-לאומי המצוין בחודש ינואר • סיפור

היא עלתה לאט-לאט ובחשש את המדרגות המובילות לחנות של סבתא. הביטה לצדדים, מכווצת כולה. אפילו את דפיקת ליבה הקטן חשה. "הוא כבר כאן?" שאלה את עצמה? פחדה להיכנס.
הסבה ראשה לאחור, הביטה לצדדים, רצה מהר-מהר לחיבוק של סבתא והתיישבה, כהרגלה, לצדה.

לפתע ראתה אותו בתוך ים הממתקים של סבתא. שערו היה פרוע, שחור מאפיר, על ראשו שמוט כובע. זיפי זקנו הסתירו את תווי פניו, ועיניו כלפי מטה. איש שונה! מפחיד! ״סבתא, תראי, הנה הוא שוב כאן״, רצה חנה'לה ואחזה בסינרה של סבתא כשפניה נצמדות למתניה, אוחזת בסינר.
״הנה הוא, שוב הוא כאן. תחביאי אותי!״ קראה בבהלה.

האוצרות של סבתא

סבתא עטפה את חנה'לה הקטנה, בת החמש, בסינרה וחיבקה חזק חזק. חנה'לה הפנתה ראשה והנה… האיש נעלם. זו הייתה שעת צהריים, חנה'לה הגיעה לסבתא, כדי להיות איתה בחנות הממתקים שלה, העמוסה בארמונות של עיגולי שוקולד, בקומות-קומות של קוביות צבעוניות, הן המרמלדות, מלבני החלבה הגדולים הסתירו אפילו את פניה של סבתא כשעמדה ושקלה את האוצרות שלה. 

"מה שלומך, חנה'לה שלי?" שאלה סבתא ועיניה הגדולות הכחולות קרנו משמחה. במה אכבד אותך היום?". קשה מאוד היה לחנה'לה לבחור בתוך ים הממתקים. חנה'לה הושיטה ידה, סבתא פתחה אט אט, עם כף מיוחדת, את קופסת הפח המוזהבת ומילאה את חופן ידה הקטנה בשוקולד שהכי אהבה. דפים דקים-דקים של ופלים המצופים בשוקולד. התיישבה בצד החנות על המדרגות המובילות לקומה השנייה של השוק, שמחה בחופן היד המלא. 

"למה הוא כאן?"

והנה, קלטה בצד עינה שוב את האיש המפחיד. הוא חלף מהר ליד החנות של סבתא, לקח במהירות מידה סל מלא וגדוש.

״סבתא, מי זה האיש הזה? אני כל כך פוחדת ממנו, למה הוא כאן בכלל?״
"חכי, כבר אגיע לשבת לידך", אמרה סבתא והתיישבה על ארגז העץ. "האיש הזה, שמו פוצ'יבו, אין לו בית, אין לו אוכל וגם אין לו משפחה", התחילה סבתא לספר. "כשהגעתי יום אחד מוקדם בבוקר לחנות שלי, ראיתי פנים עצובות, חיוורות, תשושות מעייפות. לא הכרתי אותו ופניתי אליו: "אני סלי, ומה שמך?" "פוצ'יבו" הוא ענה לי, והלך.
התבוננתי מרחוק על ההליכה בה גרר את רגלו, על הבגדים הקרועים, על הנעל המתקלפת והבנתי", אמרה סבתא בעיניים עצובות ובקול שקט.

לא זוכר

"בוקר אחד, השעה הייתה כבר שש, החנות שלי מוכנה לקראת הקונים, והנה הוא מגיע מהכניסה הראשית של השוק. פוסע אט אט לכיווני. הזמנתי אותו לכוס תה עם לימון מהתרמוס שהבאתי מהבית שלי ופתחנו בשיחה. השוק עדיין ריק בשעה כזו, לא כל החנויות נפתחו".

חנה'לה ישבה ושאלות רבות התרוצצו במוחה, סבתא בוודאי הבינה זאת רק ממבט עיניה החודרות. "סבתא, הוא איש מפחיד. הוא מפחיד אותי", אמרה.
סבתא הביטה בחנהל'ה והמשיכה: "הוא סיפר לי שהוא בן 20. שאלתי אותי מאיפה הוא הגיע לכאן, היכן הוא גר. הוא ענה שאינו זוכר מאיפה הוא. את מה שאמר לי אח"כ, לא אשכח", אמרה סבתא.

"כך הוא אמר לי, חנה'לה: 'אני לא כל כך זוכר מאיפה אני. אני זוכר שהיו לי פעם הורים, והיו לי גם אחים. אני הגעתי לבד באוניה לחיפה. ירדתי כאן, ואני כאן. לבד. כל המשפחה שלי נרצחה במלחמה, בשואה. הפרידו אותי מאמא ואבא כשהייתי ילד בן שש, ומאז ברחתי, הסתתרתי בכל מקום שהצלחתי. נפגשתי באחד המחבואים שלי עם קבוצת צעירים שהתארגנה לעלות לארץ, וכך הצלחתי להגיע הנה. אני גר בכל מקום שאני מוצא בו מקום לשבת, מקום לשכב. בימים אני נמצא כאן, לידך, גם אם את לא רואה אותי. כשהערב יורד, אני מתחיל את דרכי במעלה רחוב סירקין. מצאתי שם מחסן ריק, איש מהדיירים לא נמצא, ושם אני פותח את השקיות שאת נותנת לי', כך הוא סיפר".

שקית קטנה בכל יום

"את מבינה חנה'לה? המקום הזה הוא הבית שלו והאנשים כאן הם המשפחה שלו. השקיות שאת רואה בידו, הן שקיות שאני מכינה לו בצד, הוא יודע היכן אני מניחה ולוקח. יום יום אני מכינה לו שקית קטנה. יום ראשון אוכל, יום שני סבונים ומשחת שיניים, יום אחר בגד חם.
כל יום שקית. אני מתבוננת בו מהרגע שהוא נכנס לשוק ואני יכולה להבחין אם הוא מאוד רעב, או לא התקלח, או שקר לו, וכך אני יודעת מה להכין לו ליום הבא".

חנה'לה הביטה אל תוך עיניי התכלת הגדולות של סבתא, צללה אל תוך הסיפור והצליחה להירגע. חנה'לה המשיכה להגיע לחנות הקסומה של סבתא, אך את פוצ'יבו לא ראתה.
שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע… 

"איפה הוא?"

"סבתא, מה קרה לפוצ'יבו?, איפה הוא?" שאלה יום אחד.
״הוא במקום טוב, נכדה יקרה שלי,״ אמרה סבתא. "פוצ'יבו נמצא בבית חולים בו מטפלים בו דואגים לו ושומרים עליו. הוא נמצא במקום רחוק מחיפה, בעכו. במוסד ששומר על אנשים שהגיעו חלשים וחולים מהמלחמה באירופה, מההתאכזרות של הנאצים, הרומנים, הפולנים וכל מי שסייעו להשמיד את העם שלנו. שם מטפלים בהם עד שהם מתחזקים ומבריאים".

חנה'לה לא בדיוק הבינה, רק ידעה שאם סבתא רגועה, פוצ'יבו יהיה בסדר.
אבל משהו בתיאור של סבתא גרם לה לדאוג לו, לשאול עליו.
״סבתא, ומתי הוא יגיע שוב הנה? אלינו?״

״לא יודעת״, ענתה סבתא. "כשאני מגיעה אליכם הביתה, להיות אתכם בימי שישי ושבת, אני משאירה לו את מפתח הבית שלי, במקום שרק הוא ואני יודעים. הוא מגיע, אוכל וישן על הספה הנמצאת מתחת לחלון, ספת האורחים שלי״, אמרה.
חנה'לה הופתעה: ״אני לא רוצה לבוא אלייך הביתה בשבת, אולי הוא תמיד אצלך?" 
"לא חנה'לה, אל תפחדי, הוא כבר לא מפחיד כמו שאת זוכרת אותו".

דמותו של פוצ'יבו

וכך דמותו של פוצ'יבו המשיכה ללוות את חנה'לה בכל פעם שהיתה מתקרבת לארמון הממתקים של סבתא ובכל פעם שהיתה מתקרבת לבית שאהבה, הבית ברחוב סוקולוב, הבית של סבתא.

ימים חלפו, שבועות חלפו, פוצ'יבו נעלם ולא שב. חנה'לה המשיכה להגיע להיכל של סבתא.

סבתא באה לשבת

עובר לו שבוע עמוס, וסבתא מתארגנת כדי להגיע לחנה'לה לשבת. היא ממלאה בזריזות את סל הפלסטיק ככל יכולתה לשאת: שוקולדים מרובעים, ופלים משולשים, כדוריים, חלבה עם שקדים, חלבה עם נוגט וכמובן… רחת לוקום עם אבקת סוכר שחנה'לה מאוד אהבה.
סבתא עולה אט אט ובכבדות לכיוון התחנה, להספיק לאוטובוס האחרון לפני השבת.

חנה'לה יוצאת מהבית, לכיוון תחנת האוטובוס, וכמנהגה, יושבת על הספסל מול מגדל המים, מחכה לסבתא. חולפות מוניות, אוטובוס ועוד אוטובוס וסבתא לא מגיעה. "אחזור הביתה? אחכה לעוד חמש מוניות?" מהרהרת חנה'לה.

ובעודה מהרהרת, עוצרת ממש ליד ספסל העץ המונית. רגל אחת יורדת ומיד השנייה. חנה'לה עוזרת לסבתא לרדת מהמונית, מחבקת חיבוק חזק חזק ונוטלת את סל הפלסטיק הכתום מידה. הן מתארגנות להליכה קצרה הביתה.

"שבי", אומרת סבתא לחנה'לה. "אני רוצה לספר לך משהו".
"מה סבתא? מה קרה?" שואלת חנה'לה בבהלה.
"אתמול, בשעה חמש, כמה דקות לאחר שנכנסתי מיום העבודה, שמעתי צלצול בפעמון הדלת.
ניגשתי בשקט בשקט, הצצתי מבעד לחור המנעול, וראיתי בחור ובחורה שאיני מכירה.
לא פתחתי!"

לפתע שמעתי קול מוכר לי מאוד: "סלי, סלי פתחי לי את הדלת, זה אני".
פתחתי את הדלת. מולי עמד בחור יפה תואר, נקי, לבוש מאוד חגיגי, ולידו בחורה צעירה ויפה. לבושה בחצאית קפלים, חולצה וסוודר תואמים.
התבלבלתי, הישרתי מבט לעיניו וזיהיתי! הוא עטף אותי בחיבוק חזק חזק ואמר לי: "תכירי, זו אשתי". זה היה פוצ'יבו!

פוצ'יבו החדש של סבתא

"פוצ'יבו בא לבקר אותי עם בונבוניירה ענקית כדי להכיר לי את אשתו." חייכה סבתא. 
"הוא סיפר לאשתו על שוק תלפיות, על חנות הממתקים שלי, על סלי, ההפתעות שקיבל ממני ועל המיטה עם המצעים המעומלנים שחיכו לו לפעמים בימי שישי ושבת. הוא בא להכיר לי את פוצ'יבו החדש". האטה סבתא את דיבורה במשפט האחרון ודמעות נקוו בעיניי התכלת הגדולות שלה וגם בעיניה של חנה'לה.

צעדו שתיהן בשביל הביתה, כשביניהן דמותו של פּוּצִ'יבּוֹ.
פּוּצִ'יבּוֹ החדש של סבתא ופוצ'יבו הישן שתמיד ילווה את חנה'לה, ילד שנותר יתום בשואה, פּוּצִ'יבּוֹ שסבתא כל כך דאגה לו.

לזכרה של סבתא סלי, לוחמת, חומלת.