תחילה – הערה:
החומרים לכתבה זאת מבוססים מעט על ידע אישי והרבה מתוך מקורות נוספים שאני מוקיר להם תודה, מויקיפדיה ומוזיאון העיר חיפה, ועד לחומרים שכתבו ופרסמו רבים שלמדתי מהם, כמו דוד שליט, ענבר דרור לקס, בועז רפאלי, שרון רז, פיני שפטר, עדי פיירברגר, שירלי חובב ואחרים, שבעוונותיי ייתכן ששכחתי להזכיר.
הפריצה הגדולה של בתי הקולנוע בחיפה
סיבה מרכזית לפריחה הבלתי נתפסת של בתי הקולנוע בשנות החמישים בחיפה, שהתבטאה בשבירת השיא העולמי לצפייה בסרטים לנפש (כ-30 פעמים בשנה בממוצע ב-1954, לפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו), הייתה, כנראה, המחסור במוסדות תיאטרון ובידור בעיר. תושבי העיר נאלצו להסתפק בהצגות, קונצרטים ושאר מופעי תרבות שהגיעו מתל אביב, שכבר אז פתחה פער תרבותי על חיפה. המופעים הללו, כאשר הגיעו לחיפה, התארחו באולמות הבודדים שיכלו להעמיד לרשותם במה מתאימה – ובראשם קולנוע "ארמון".
גם אופי האוכלוסיה ב"חיפה האדומה" תרם לפריחה. חיפה הייתה עיר של פועלים, שקלטה גם מהגרים רבים, והבידור העממי שהציע הקולנוע התאים מאוד לכיסם של התושבים.
בשנת 1944, פעלו בחיפה בתי הקולנוע "ארמון", "אמפי" ו"עין דור". "מוריה" הקטן יותר, שפעל כמרכז קהילתי ("בית עם"), התחיל להקרין סרטים באוגוסט 1943. גם קולנוע "אורה" כבר היה קיים, אך נאלץ לשבות מפעילות בין השנים 1941-1947, בעקבות שריפה שפרצה בו.
הבריטים מטילים עוצר
באפריל 1944 נפל דבר.
בחודש זה הטילו שלטונות המנדט הבריטיים על תושבי שלוש הערים הגדולות בארץ עוצר, שנמשך תשעה ימים. מיד לכשהוסר העוצר, הסתערו החיפאים על בתי הקולנוע שלהם, בעיקר בשכונת הדר. כל הכרטיסים אזלו תוך שעות ספורות, והספסרים חגגו.
בעקבות הביקוש המוכח, קפצו על ההזדמנות יזמים ובעלי הון שקראו נכון את המפה, ובמהלך שנת 1946 הגישו לעיריית חיפה 37 (!) בקשות להקמת בתי קולנוע. היה זה מספר מוגזם לכל הדעות, אבל 15 מתוך אותן בקשות אכן אושרו, והיזמים המשיכו לבניית בתי הקולנוע.
הם עשו עסקה מצוינת.
כדוגמא לקולנוע אחד מני רבים, שדווקא לא הוקם, ראויה לציון יזמה שאפתנית מאוד של משה גרידינגר (הבעלים של "עין דור" ו-"ארמון", שעוד נכונו לו עלילות רבות) להקמת קולנוע, קפה מסעדה ואולם ריקודים ברחוב שער הלבנון במרכז הכרמל.
התכניות המרשימות, פרי עבודתו של משרד האדריכלים רוזוב, מדגישות את החשיבה בגדול שאפיינה גם את קולנוע ארמון, שנבנה על ידי גרידינגר עשור לפני כן, ושגם הוא תוכנן על ידי משרד רוזוב. בתכנית קולנוע החדש שולבו אלמנטים מזרחיים ומערביים.
התכנית אושרה ב 1946, אך הוקפאה ב 1948 עד ל"תכנון מחודש" של רחוב יפה נוף ומרכז הכרמל, הקפאה שממנה לא יצאה התכנית עד עצם היום הזה.
נתקלתי בתכניות המבנה בארכיון העיר חיפה, ובהמשך מצורפים מספר פרטים מתוכן. נראה שחיפה הפסידה מבנה ייחודי ומעניין. הצגת פרטי התכנית באדיבות ארכיון חיפה.
היזמים
הבעלות על בתי הקולנוע בחיפה נחלקה בין גופים פרטיים, לבין גופים ציבוריים כמו ועדי השכונות, קואפרטיבים של חיילים משוחררים ומועצת פועלי חיפה.
הגופים הציבוריים:
• מועצת פועלי חיפה (מפ"ח) הקימה את "אמפי" כבר ב-1927 כאולם פתוח, וב 1942, הפכה אותו לאולם סגור. גם קולנוע "אורה" היה בבעלות מפ"ח. בהמשך נשכרו בתי הקולנוע הללו, והופעלו על ידי משפחת פרבשטיין.
• ועד שכונת הר הכרמל החזיק בבתי הקולנוע "שביט" ו"מוריה", שהושכרו למפעילים פרטיים.
• ועד שכונת בת גלים החזיק בקולנוע הפתוח "גן ים", שהפך בהמשך לקולנוע "תכלת"
• אחרי הקמת המדינה, הועבר קולנוע ערבי בשם "אל נאסר", שזה עתה נסתיימה בנייתו, לקבוצת החיילים המשוחררים "שחרור", וב-1949 נפתח כקולנוע "הדר", ברחוב קיבוץ גלויות של היום.
רוב בתי הקולנוע הוקמו על ידי יזמים פרטיים, ונציין כמה מן הבולטים שבהם.
• כבר בשנות העשרים, הקים התעשיין יהודה אגם לבן, את ראינוע "עדן" (1923), ואחר כך את קולנוע "עין דור" (1929), בשותפות עם איש העסקים משה גרידינגר.
עבור גרידינגר, היה זה הצעד הראשון לקראת הקמת אימפרית קולנוע, מן הגדולות בעולם, של המשפחה, שמחזיקה ומפעילה עד היום, דרך "תיאטראות ישראל", ו"רב חן" הישראליות ו"סינוורלד" הבריטית, בתי קולנוע רבים בארץ ובעולם (בעקבות מגיפת הקורונה ומספר אירועים עסקיים, נקלעה הקבוצה לקשיים כספיים, אך היא ממשיכה להתנהל כ"עסק חי", ונאחל כאן למשפחת גרידינגר שתתגבר על הקושי הזה).
ב-1935, הקים גרידינגר גם את בית הקולנוע המפואר של חיפה – "ארמון", ובתחילת שנות החמישים, הקים בנו, קלמן, את קולנוע ״אורלי״ במרכז הכרמל, והמשיך בהפעלת קולנוע ״חן" וקולנוע "פאר", אותם שכר.
• יעקב דוידון היה דמות צבעונית במיוחד. הוא היה פעיל ציוני, פועל, יזם, וגם כותב מחונן, שכבר ניהל בתי קולנוע בטבריה, הרצליה, ראשון לציון ותל אביב ("גן רינה" ו"בית העם"). דוידון היה היזם שמאחורי הראינוע "הגן השמח" ב-1925, והפרויקט החיפאי הבא שלו היה קולנוע "מאי" אותו הקים ב 1940.
• דמות בולטת בעסקי בתי הקולנוע בחיפה היה שמחה פרבשטיין, פרבשטיין התחיל כחבר בקואופרטיב "שחרור", שניהל את קולנוע הדר, המשיך כמנהל החשבונות של "מאי" אצל יעקב דוידון, ויצא משם לקריירה עצמאית כיזם קולנוע. הוא הקים את קולנוע "עצמון" וקולנוע "מירון", אחרי פטירתו ב-1980, המשיכו בניו אבי ודויד בדרכו. אבי ז"ל, דרך חברת "פסל" ניהל את בתי הקולנוע "אמפי" ו"אורה", אותם שכרה החברה ממועצת פועלי חיפה.
• קבוצת בעלים יוצאת דופן היו בני משפחת אוביץ'. הייתה זאת משפחה שכללה שבעה גמדים שעברו תחת ידיו של ד״ר מנגלה במחנה אושוויץ, והתפרנסו מהופעות בתיאטרון הגמדים שלהם. המשפחה קיבלה זיכיון להפעלת בתי הקולנוע "כרמל" ו״גנים", במבנים שבהם שכנו בעבר בתי קולנוע ערביים.
המשפחה זכתה לאזכור בספרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים", ובסרטו של אבי נשר "פעם הייתי", שעלילתו מתרחשת בחיפה (אגב, כיון ש"כרמל גנים" כבר נהרס בזמן שצולם הסרט, מילא את מקומו קולנוע "הדר" הנטוש)
אנחנו על המפה
ב-1954, כבר עמד מספר בתי הקולנוע בחיפה על כ-25 (!) , וכמעט כולם התמקמו במרכז התוסס של הבילוי והקניות, ליבה של העיר חיפה – הלא היא שכונת "הדר הכרמל".
בשנות ה-60, נראתה מצבת בתי הקולנוע בחיפה כך:
בהדר: "אורה", "אוריון", "אמפי", "ארמון", "גלאור", "דומינו", "חן", "מאי", "מאיון" (ה'גור' הקטן של "מאי"), "מירון", "עצמון", "פאר", "רון", ו"תמר".
בתי קולנוע נוספים שפעלו ברחבי העיר:
• במרכז הכרמל: "שביט" (לפני כן "הוד") ו"אורלי"
• באחוזה: "מוריה"
• בנווה שאנן: "זיו" ו"עממי"
• בתל עמל: "ורד" (לפני כן "מקסים")
• בקריית אליעזר: "חיפה"
• בקריית שפרינצק" "נוף"
• בעיר התחתית: "עין דור", "הדר", והצמד "כרמל גנים" שהקרין סרטים ערבים, טורקים, והודים.
תופעת הספסרות
הפופולריות העצומה של הקולנוע יצרה את תופעת הספסרות. הספסרים נהגו לרכוש עשרות כרטיסים לסרטים פופולריים מראש (הסרטים הגיעו לחיפה בדרך כלל אחרי תל אביב, ומידת הפופולריות שלהם הייתה כבר ידועה), ולמכור אותם במחירים מופקעים. המשטרה ניסתה להילחם בנגע הזה, אך עשתה זאת בהצלחה חלקית בלבד.
מספר בתי קולנוע קטנים בהדר, שלא יכלו להתחרות בשוק של ה"גדולים", מצאו פיתרונות יצירתיים. "אוריון", "גלאור", "דומינו" ו"חן" (אגד"ח בחיפאית), וגם מירון, שהיה החצר האחורית של קולנוע "עצמון" ומשפחת פרבשטיין, התמחו בהקרנת סרטי פעולה, מערבונים סוג ב' (סוג א' הלך ל"גדולים"), ובהקרנות חוזרות ומאוחרות של סרטים "גדולים". השם הקיבוצי המתחכם 'אגד"ח' שניתן לקבוצה, מרמז על התכנים העמוקים של הסרטים שהוצגו שם. בתי הקולנוע הללו גם הנהיגו הצגות יומיות בכל שעתיים משעה 10:00 ועד 16:00 (בנוסף להצגות הערב בשעות 19:00 ו 21:00). ויכולת, בכרטיס אחד, לראות שני סרטים ואף יותר ברצף. "אוריון", "גלאור" ו"מירון" גם גילו בשלב מסוים את האטרקטיביות של סרטי הסקס.
בשנת 1961, נפתח התיאטרון העירוני של חיפה, ותרם את תרומתו הצנועה לכך שהחיפאים נרגעו מעט, ומספר הביקורים בקולנוע לנפש בחיפה ירד ל-18 בשנה בממוצע, עדיין מספר מכובד כשלעצמו.
בקשה מקוראינו
בהמשך, נרצה לסקור את כל בתי הקולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים וברשתות אך עדיין חסרים לנו חומרים.
בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם הוא זניח עד לא קיים:
"אורלי", "גלאור", "דומינו", "זיו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מירון", "מקסים", "נוף", "פאר", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".
בקשותינו מכם, הקוראים:
1) אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי הקולנוע הללו (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא יידעו אותנו. כדי שנוכל להשתמש בתמונה, עלינו לקבל את רשותו של מי שמחזיק בזכויות עליה. התמונות שאנחנו מעונינים שתשלחו לנו, הן כאלה שהן שלכם, או שהן נחלת הכלל, או שידוע לכם מי מחזיק בזכויות עליהן.
2) קולנוע "מאי" – יעקב דוידון, ממקימי הקולנוע, ואישיות מרתקת בפני עצמה, ראוי לכתבה נפרדת שתסקור את פעלו. אם מישהו מצאצאיו קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
3) קולנוע "כרמל גנים" – אם מישהו ממשפחת אוביץ', שהקימה את הקולנוע, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
4) ראינוע "כרמל" – פעל בעיר התחתית, באזור רחוב יפו, בשנות ה-20. מישהו מכיר ויכול להוסיף פרטים?
5) "אימפריאל" – איתמר רוטלוי העיר את תשומת ליבי לכך שבמפה משנות ה-20 מסומן קולנוע (מן הסתם, ראינוע), בשם "אימפריאל", בפינת רחוב יפו ושדרות בן גוריון של ימינו. מישהו מכיר ויכול להוסיף פרטים?
כתבו לנו בתגובות למטה, או במייל [email protected]
מדובר בשירות חשוב לעיר ולקהילה. הזמן עובר, וייתכן שלא תהיינה עוד הזדמנויות כאלה.
בשבוע הבא: חווית הקולנוע החיפאית.
[…] פרק 2 – הפריצה […]
*ומרגשת
אבי ז"ל היה קופאי של קולנוע ארמון.
כתבה נוסטלגית מורגשת.
חיפה היא עיר שלא יודעת לכבד את עברה הקולנועי.צריך לשלול ממנה את קיום פסטיבל הקולנוע! רק להסתכל איך נראים היום בתי הקולנוע של אז…(אלה שלא נהרסו) ביזיון
מצחיק אותי לקרוא שרוצים להפוך את הדר לשכונות תיירות ובילוי.
ואין בה כלום לתיירים מבוגרים או צעירים.
אין בה אפילו מועדון לילה אחד. זוכרים את הסיטיהול? מרתף 10?
יהב דאג להשאיר שממה מוחלטת ומאז לא צמח כלום חזרה.
העירייה לא יודעת איך להחזיר את הדר להיות לב העיר. אחרי 8 קניונים זה בלתי אפשרי.
אם משפחה מהכרמל יורדת לסינמול וביג נשר בצ'ק פוסט בתור בילוי אין סיכוי להחזיר את המסחר להדר.
בעידן שכולם מסתובבים ברכב הקניונים שמציעים אלפי מקומות חניה ובטחון אישי גבוה יותר פשוט שחטו את הדר.
אם רוצים שהדר תהיה "מגניבה" לצעירים צריך לקחת את בית מכבי ולהחזיר בו את הסיטיהול.
צריך להחזיר את מרתף 10. להוסיף עוד תקציבים לתרבות בכל המוסדות בהדר. ולתגמל יזמי מועדונים ומסעדות שיפתחו.
בלי זה לא רק בתי הקולנוע אלא כל המסחר בהדר יהיה רק זכרון נוסטלגי.
הבן למשפחת פרבשטיין, איציק, למד איתנו בבית הספר בסמ"ת. מדי פעם היתה נכנסת לכיתה מנהלת החטיבה עליזה שנער, לימים שגרירת ישראל ברוסיה, ואומרת לאיציק שיבקש מאבא את קולנוע עצמון לכינוס חטיבתי. וכך מצאנו את עצמנו, תלמידי כיתה ט', צועדים ברחובות הדר וממלאים את יציעי עצמון באמצע היום.
איזה זכרונות ילדות יפים, יוסי, כניראה השפיעו עליך משמעותית. היו זמנים, הכל היה יותר פשוט עם כל היופי שבזה.
ועוד בעניין סרטים . גם באולם ב"בית ההסתדרות" בקריית אליעזר ברחוב צה"ל היו מוקרנים סרטי ילדים בימי שישי אחה"צ בשנות ה 60 . האולם היה תמיד מלא . המיוחד היה שהמסריט היה נותן תקציר על הסרט לפני ההתחלה . הרעש של הילדים המתרגשים היה נורא ובקושי שמעו מה אוא אומר , וכדי לנסות להשתלט על הבלגן והרעש הוא היה מאיים להוציא את הילד המפריע מהאולם . לשם כך נעזר ב בבן שלו אבישי ( "אבישי…תוציא את הילד הזה .." ) המסריט לא ויתר ורק אחרי שסיים לתת את התקציר הוא הפעיל את מקרן הסרטים שהיה מוצב על שולחן באמצע האולם .
יש לי סיפור אישי על סרט בקולנוע תכלת/ בת גלים : כילד בשנות ה 60 נהגתי ללכת הרבה לסרטים . באחת הפעמים הלכתי עם כמה חברים לקולנוע תכלת לצפות בסרט שאינני זוכר את שמו . נכנסנו לקולנוע כבר שכבו האורות והסרט התחיל ולכן חיפשנו מקום קרוב לכניסה . לאחר כמה דקות הסרט הופסק , נדלקו האורות באולם , ולהפתעת כל הצופים נכנסו כמה שוטרים לאולם . מכיוון שישבנו בשורה האחרונה הקרובה לדלת הכניסה השוטרים מייד איתרו אותנו והוציאו אותנו מהאולם ולקחו אותנו לקופה החזירו לנו את הכסף וכך חזרנו הביתה בבושת פנים . והסרט המשיך התברר לנו לאחר מכן שהסרט היה מיועד לגיל ( כנראה ) גדול יותר ממה שאנחנו היינו … ולציין שהאולם היה מלא בילדים , אבל רק אותנו הוציאו . הכל עניין של לוקיישן ….
עוצר באפריל 1944 — now I know why I was born in Jan. 1945
איזה כיף היה לקרוא את זה וגם לראות את התמונות. תודה רבה ?
מרתק. נולדתי בחיפה ב 1939. ההורים נולדו בירושלים. 2 אחים שלי בוגרים ממני, חוו אתי את החיים בהדר הכרמל. גרנו ברחוב הרצליה. זוכרת כשבנו את קולנוע עצמון וגל אור. היינו ילדים והיינו ״מתפלחים״ במיוחד לקולנוע מאי. הסדרנים רדפו אחרינו. היינו פרחחים. הפרחחים הללו הפכו להיות מהנדסים מדענים רופאים …
התיאורים שבכתבה כל כך חיים ובועטים. התמונות מחממות את הלב.
כבן דורו של יורם כץ וחברו לתנועת הצופים.. מספר נקודות . טל"ח. כבני 68 הזכרון מוגבל ויותר קרוב ל אגדות או *זה מה אני זוכר*
1- אהבנו ללכת לקולנוע רון בעיקר לסרטוני חוזליטו… לא אהבנו את היציאה בסוף הסרט למסדרון האחורי של מרכז הקניות שהיה עם רייח רע.
2- אהבנו ללכת לסרטי במוזיקה. חלף עם הרוח וכדומה בקולנוע תמר ליד הביית בגאולה. שם הגג היה. ניפתח
3- גם לקולנוע אמפי היינו הולכים ויוצאים דרך הגשר.. אבל בתקופה כמו עכשיו לפעמים התחיל גשם כאשר הגג היה עדיין פתוח בהצגה ראשונה.
4- גם בקולנוע אורה היו סרטים קלאסיים. והיינו אוהבים , כאשר עמדנו בתור לשלושת הקופות. לעמוד בתור הימני.. להסתכל על "תמונות סרטי הבקרוב" שהיו במסגרות זכוכית על הקיר.
5- לא אפרט על עצמון, אוריון וסרטי הפורנו של ההצגות היומיות ביניהם אבל חובה להזכיר שאחרי הסרט הייתה חובה ללכת לפלאפל אוריון… המפורסם בחבורה. והמתחרה העיקרי של פלאפל ארמון
6- לקולנוע מאי ..היו סרטים מיוחדים משלו.. נידמה לי יותר בכיוון מערבונים
7- ההליכה לקולנוע פאר .. הייתה מלווה סיכונים…כי בהרבה מיקרים ביציאה היו התנכלויות לאומניות או סתם שיכורים שחיכו בחוץ בסמטה עם בקבוקי בירה שבורים . אני מדבר על שנות השישים עד השבעים.. התחילו הרבה "תקריות לאומניות בהדר באזור. ארמון, פאר והשווארמה הנביאים מימול* או ליד *הסחלב הטורקי ברחוב צידון* מניח שהכתבה העסיסית הבאה. תהיה על מוכרי הפאלאפל האגדתיים… 🙂 לאור.
הצגות הבוקר איכלסו תלמידי בתי ספר שחמקו מהלימודים לקולנוע והסרטים שהוקרנו שם היו מערבונים וסרטי פשע ממש לא חינוכי.
כייף לקרוא, כל הכבוד!
כתבה מרגשת וחשובה! צריך לשמר את המבנים ולהפוך אותם למוזיאונים או לבינייני ציבור או לכל דבר אחר שיעצים את התיירות בחיפה. יש שם יצירות אומנות נדירות כמו הפסיפס החיצוני של קולנוע רון (כן זה אמיתי) של האומן עמנאל סלע. מדובר ביצירה נדירה שעדיין מחזיקה מעמד, אולם זקוקה לשימור. המון המון רעיונות וכתבה כזו לצד לחץ על מקבלי החלטות יובילו לשינוי. תודה!!
עושה רושם ששכחתם את קולנוע עצמון ואוריון
לא נשכח, תקראי היטב, מוזכר גם מוזכר
מי שקשור למשפחת אוביץ׳ הוא פרדי ואחותו טלי (גרושתו של אייל ברקוביץ הידוע). פרדי מנהל בנק דיסקונט מרכז הכרמל.
לקולנוע פאר היו מספר שותפים. אחד מהם – שמעון פולק ז״ל – היה חמי לשעבר. ביתו (גרושתי) נקראת מיכל אשל ובמקרה בתקופה הזו היא בביקור בארץ.
למה מתכוון הכותב בכינוי ריאנוע? אנחנו כילדים בסוף שנות החמישים ראינו סרטים באתרים שונים:
1. בבנין צוותא שהיה שייך למפ"ם ברחוב לוחמי הגטאות פינת המגינים, בדרך כלל ביום שבת בבוקר
2. בחצר סגורה ברחוב א.ל.זיסו פינת רחוב יפו ביום שישי בלילה
3. במועדון ברחוב המגינים 81, קומה שניה, ביום שבת בבוקר.
אני זוכר שהכתוביות היו מוקרנות בצד הסרט, כתובות בכתב יד ולא תמיד מסונכרנות עם הנאמר בסרט
סרט שאני זוכר היה "טרזן" שהילדים עודדו והזהירו אותו מהרעים
מעניין. לדעתי , זהו דיווח אמין על בתי הקולנוע בעיר חיפה ידידי הטוב יורם כץ מועדים לשמחה ושבת שלום ומבורך.
אבי ז"ל היה במשך שנים רבות הקופאי של בתי הקולנוע אורה ואמפי,והיה,חבר קרוב של שמחה פרבשטיין ז"ל ובניו.
איך קראו לאביך ? יכול להיות שהיה מר של אבא שלי
הוא הכיר את ארצי וילהיים? גם היה קופאי של אורה ואמפי.
כמו בתי הקולנוע הקטנים בתל אביב, היה מצופה שהמבנים עם האולמות הגדולים יקבלו מחזור חיים חדש – למשל קולנוע פאר בתל אביב הפך לקומפלקס ענק של כושר ובריאות. מה שקרה שהביא לסגירת בתי קולנוע קטנים עירוניים לא ייחודי לחיפה או לישראל. בעולם יזמים זריזים ידעו לקנות את בתי הקולנוע הריקים ולהפוך אותם לאולמות ארועים וכנסים, למרכזי בריאות וכושר, לחנויות סופרמרקט ענקיות ומפוארות, מלונות ועוד. רק בחיפה – עמדו שוממים ריקים וסגורים. שניים שלושה נהרסו למגדלי משרדים, דבר מקובל בכל העולם וגם בארץ. (בחיפה קולנוע מאי, קולנוע ארמון).
אני לא מצליח להבין איך מדינה יכולה בו זמנית לדבר על מצוקת קרקע בערים שלה, והנה בחיפה אנחנו רואים מאות מבנים ריקים שלא מתמחזרים, שאפילו לא נהרסים לטובת בניין מגורים. עומדים תופסים סתם מקום ריקים וסגורים. איך זה מסתדר?
איזו עירייה מוכנה להשלים עם מפגע של מאות מבנים ריקים במשך שנים ואפילו עשורים? רק עיריית חרפה.
עירייה שהביאה חרפה על העיר חיפה. זו האמת בסיפור הזה. איש אפילו לא מתאמץ שם לתמרץ שימושים חדשים במבנים.
15 שנה היה פה ראש עיר שהסתובב בין חורבות קולנוע תמר ובריכת גלי הדר, חורבות התחנה המרכזית בבת גלים, חורבות קולנוע שביט ברחוב הספורט (שלא תגידו שזה רק בהדר כי אין בה ביקושים..) ולא הזיז לו כלום. לא עניין אותו שבעיר שלו יש בלי סוף בניינים ריקים משימוש. כלום, ישב בלשכה וחייך לעוד כתבה על 'מדינת תל אביב'.
עיריית חרפה. תקשיבו טוב – כך תקראו לה. אנו ראויים לאנשים טובים יותר, אכפתיים יותר. כמו אלו הכותבים טורים כואבים ותגובות עצובות, שיזיזו משהו במקום הפקידים המאובנים בלשכת ראש העיר.
מפורט ומתואר בצורה טובה ומעניינת, האיורים ןהצילומים מןסיפים המון להמחשת האווירה והיוקרה של המבנים היפים שנזמחן ברבות השנים.
פרויקט חשוב ויפה מאוד שישרת אותנו ואת הדורות הבאים.
כל הכבוד על ההשקעה יורם, שמח להכיר את הצד התיעודי והספרותי שלך.
היה קולנוע "בת גלים" בבת גלים, ואולי קראו לו "תכלת", קרוב לקזינו. אבא שלי, צבי (הנריך) גוטהרץ עבד בשנות ה-60, כמסריט בבתי הקולנוע בחיפה: רון, מאי, חיפה, תכלת, אצל דוידון, פרבשטיין.
לםני כן עבד בקולנוע "יובל אור" בטבעון
אני היכרתי את בתי הקולנוע בעיר….היה בית קולנוע שנשרף , ממש ליד מרכז הפועל חיפה בהמשך לרחוב גאולה….היה זה קולנוע תמר ואו דקל….עדיין חורבותיו נמצאות …היה גם אולם של ההסתדרות בשם אולם יחדיו, בבניין מפלגת העבודה, מתחת לכיכר על שם משה ורטמן….לדעתי הייתה גם להם אפשרות להציג סרטים….
מעניין.דיווח אמין על בתי הקולנוע של חיפה
כתבה יפה דיווח אמין על בתי קולנוע בחיפה.שבת שלום חג שמח ידידי