יום כיפור בחיפה של פעם • זיכרונות ילדות

(חי פה ליום הכיפורים) – חיפאים מספרים על יום כיפור שלהם, זיכרונות ילדות מיום הכיפורים של פעם, בשכונות חיפה.

חנה מורג – יום כיפור בהדר

לקראת יום הכיפורים הייתה תכונה בבית, תכונה בחנות של סבתא סלי. טעמי ראש השנה עדיין לא פגו וכולם כבר לקראת יום הכיפורים. האמת, כעסתי על סבתא סלי. איך, איך אמרה לי שהיא עייפה להגיע אלינו לשבת, ואני מגלה שהיא בעצם הייתה אצל מדי, אחות של אמא!

כעסתי ולא ירדתי עם אמא לחנות בשוק. חיכיתי בבית. אמא כיבסה לנו את בגדי החג, החולצות הלבנות של כולנו היו מוכנות. אנחנו, כמדי יום כיפורים, ירדנו ברגל מרחוב בר גיורא לבית הכנסת הגדול ברחוב הרצל. מי לא היה שם? המשפחה שלנו, הדודים של אמא שרק עלו מרומניה וגרו באזור, אחות של אמא ומשפחתה, כולנו. ואפילו לסבתא סלי היה מקום שמור בעזרת הנשים.

סבתא ישבה שם כל יום כיפורים עם מטפחת חגיגית לראשה ובידה סידור שהגיע כנראה מטשרנוביץ. סבא הגיע ממשפחה דתית ולמד בחדר. הוא לא שרד את השואה ורק הסידור הגיע אלינו.

סבתא בתוך בית הכנסת, הדודים בעזרת הגברים במקומות השמורים להם, אמא והחברות מחוץ לבית הכנסת, כולן לבושות במיטב השמלות, נעלי חג לרגליהן וכל אחת אוחזת תיק קטן בידה. אנחנו הילדים, על הכביש הריק ממכוניות. כולנו מחכים לתקיעת שופר. לאחר התפילה נהגנו להתכנס אצל סבתא לארוחה מבדלת. המשפחה עולה לאיטה במדרגות לדירה של סבתא, ורק אני נשארת למטה. סבתא יוצאת מהמרפסת וקוראת לי: ״חנהלה קימ ערויף״ (חנהלה, בואי למעלה). אני עומדת למטה, כל כך כועסת עליה! מה פתאום שאעלה. כל כך רציתי שתגיע אלינו ליום שישי והיא לא הגיעה. כולם למעלה ואני… למטה.

לפתע מחדר המדרגות יוצאת סבתא ואחותה ברטה. שתיהן מתקרבות אלי, ברטה אומרת לי:  ״חנהלה היינט איז יום כיפר, דאַרפֿן צו מוחל״ (היום יום כיפורים, צריך לסלוח). העיניים התמלאו בדמעות, סבתא התקרבה אלי, חיבקה אותי ואמרה: ״שישי הבא איך וועל קימען צי דיר״ (שישי הבא אגיע אלייך). הבטתי אליה, אל תוך עיני התכלת היפות שלה, חיבקתי אותה ועלינו יחד לאכול את הארוחה שאהבתי, הארוחה שלאחר הצום. את יום הכיפורים ההוא, לא אשכח.

מיכל גרובר – יום כיפור בנווה שאנן

מעולם לא הבנתי את הקשר בין בקשת סליחה ובין צום. אולי זה קשור לזה שאף פעם לא הבנתי איך אנשים מאמינים בכל ליבם במשהו שהם לא יודעים בוודאות שהוא קיים. אני לא זוכרת אי פעם שהיו לי ספקות, ומאז שאני זוכרת את עצמי האמנתי באמונה שלמה שאין אלוהים, וככה ניהלתי את חיי. מעולם לא צמתי ביום כיפור ואני חושבת שזה די מזל, כי אני לא הייתי עוברת את הבוקר בלי כוס קפה בתחילתו.

יחד עם זאת, הייתה לי מסורת אחרת, שעליה הקפדתי מאוד. כשהייתי ילדה, לפני כ-40 שנה, הייתי יורדת יחד עם אחי לרחוב העצמאות בעיר התחתית לפני יום כיפור, כדי לקנות קסטות וידאו מהימאים. זה היה הרבה לפני שראש העיר הקודם יונה יהב וצחי טרנו שיפצו וחידשו את העיר התחתית והשוק הטורקי, והדבר היחיד שהיה בשבילי בעיר התחתית היה הדוכנים של הימאים, שהיו מוציאים את מרכולתם לאורך כל היום. עוד לא היו אז כבלים או ערוצי טלוויזיה כמו שיש היום, ולכן היינו קונים קסטות וידאו כדי לעזור להעביר את הצום שלא צמנו.

גדלתי בנווה שאנן ברחוב חניתה, כשהתחיל הצום היינו יורדים להסתובב ברחובות השכונות. כשגדלתי היינו מרחיקים והולכים לזיו ולחורב. כל העיר הייתה אז ברחובות, אף מכונית לא הפריעה להליכה שלנו או לרכיבה על אופניים. הייתה אווירה של חג ברחובות, שנעלמה כשסגרתי את הדלת של הבית שלנו והלכתי לראות סרטים.

כשבגרתי ונולדו לי ילדות, יום כיפור הפך להיות חג הבישולים שלי, כיוון שאי אפשר היה ללכת לאף אחד ולאכול אצלו או להביא ממנו קופסאות אוכל כמו בשאר השנה, הייתי מבשלת לקראת החג. ביום הכיפורים היינו יוצאים החוצה עם כל ההורים ורואים את הילדים באים והולכים על האופניים. זה היה מפגש נחמד של האימהות והאבות, שהפסיק כשהילדות גדלו.

סמר עודה כרנתינג'י – יום כיפור בכבביר

אני מאמינה שיום הכיפור הוא יום מיוחד וקדוש עבור כל יהודי מאמין. כל אדם שומר מצוות או מקיים מצוות, צובר לא מעט זיכרונות מיום כזה, בין אם מדובר בחוויות הצום, התפילה בבית הכנסת, שבירת הצום עם המשפחה, השקט והשלווה השוררים בכבישי המדינה ובשכונות.

כמוסלמית אחמדית, אני בהחלט יכולה להזדהות ולהבין את המשמעות של יום כיפור, שדומה לחודש הרמדאן אצלנו, מבחינת המשמעות, הקדושה, חשבון הנפש והמנהגים, וגם כי אני אישה מאמינה. אני צמה את חודש הרמדאן ומקיימת את המצוות.

מאחר שאיני יהודייה, ברור הוא שאין לי אותם זיכרונות או חוויות מיום כיפור, אך הדבר שכן זכור לי כילדה, הוא נחשב ליום "עונש". הוא לא סימל עבורי כלום, אך מתוך כבוד לאחר, אנחנו נשארנו בבתים כשכל המדינה דוממת ומשותקת. הדבר היחידי שהיה מיוחד, הוא שאפשר היה לצאת לרחובות בבטחה, לדווש על אופניים, לרכב על סקייטבורד ואין מכוניות בכבישים, אך אלה דברים שגם ככה לא אהבתי בילדותי.

אז זיכרונות טובים אין לי ממש וזכור לי שבעיקר מאוד השתעממתי – מצד אחד היה יום חופש מהלימודים, אבל מצד שני לא יכולנו לנצל אותו להנאה או לטיולים, כי לא נוסעים ברכב ובמקומות מסוימים מיידים אבנים לעבר רכבים…

ברור שהיום, כאישה בוגרת, אני רואה את הדברים בצורה אחרת ואני בוחרת לנצל את היום הזה כדי להתנתק מהשגרה העמוסה, להירגע ולהיות עם המשפחה, ובהחלט לא רואה ביום הזה עונש ומסתכלת עליו מנקודת מבט לגמרי חיובית. בהזדמנות זו, אאחל לכול הצמים צום קל ולכל קוראי חי פה חתימה טובה ושנה טובה.

אקי פלקסר – יום כיפור בבת גלים

"בילדותי בשנות ה-60, היינו נאספים בערב יום כיפור ברחבת בית הכנסת שברחוב כספי, בלב שכונת בת גלים. תפילת כל נדרי היתה בוקעת מהחלונות והדלתות, וככה כשהיא ברקע, אנחנו הילדים, כולם עם כיפות, (בלי אופניים) שאלנו אחד את השני: ״אתה צם?״

בחצר בית הכנסת היה צמח עם עלים ירוקים צרים וארוכים. לכל שובב היה ביד עלה או שניים, היינו מנסים להוריד אחד את הכיפה של חברו.

למחרת היום טיילנו לבד או עם חברים והיינו מבקשים מאנשים להוציא לנו לשון, כך בדקנו אם הם צמים. אני זוכר את עצמי עובר בחוף הרחצה, ואיני מבין איך אנשים מעיזים לשחות בים.
אחרי הזמן של ארוחת הצהרים, אני אישית הייתי שבע ורגוע להמשיך להתגאות שאני עדיין צם, שלא נשברתי ושלא שברתי את הצום. לקראת תפילת נעילה, היינו מנסים להיכנס לבית הכנסת שהיה צפוף ודי מסריח, ממאות הפיות שלא צחצחו שיניים.

היינו מתקרבים עד לרב ולמר זוסמן, לשמוע כמובן את תקיעת השופר. אופניים לא היו, גם מעט מאוד מכוניות, שכמובן לא נסעו.

נירית קופל וונדרמן – יום כיפור ברוממה החדשה

חוויות יום כיפור של ילדותי מתפרסות, מן הסתם, לאורך שנים, אך מכולן עולות תחושות מאוד חזקות הייחודיות באופן מובהק ליום זה בלבד, שאינו דומה לאף יום אחר.

תמיד היינו משפחה חילונית, אך לאבי היה חשוב, לפחות בימי חג ובוודאי ביום כיפור, שנכיר את הלכות החגים, נפקוד מידי פעם את בית הכנסת ונשמור על קרבה כלשהי למסורת היהודית. כך גם בשכונה בה גדלתי, רוממה החדשה, היו לא מעט משפחות דתיות והיה בה (ועודנו) בית כנסת גדול ומרשים.

בכל יום כיפור היו זורמים אל בית הכנסת כל תושבי השכונה. היה ברור שכולם-כולם יהיו שם, ללא יוצא מן הכלל. מבחינתנו, לא היתה כל אפשרות שמי מהשכנים, מהבניין, מהרחוב, מבית הספר, מהסופר השכונתי או מהספרייה, לא יהיה שם. למעשה, היה זה המפגש החברתי הגדול ביותר בשנה, בו נפגשים כל תושבי השכונה בבת אחת: צעירים, מבוגרים, קשישים, ילדים, דתיים, חילוניים… כולם מגיעים. חלק נכנסים כדי להתפלל, מי פחות ומי יותר, חלק מציצים, נכנסים לרגע להגיד שלום ויוצאים. חלק פשוט עומדים בחוץ ומשוחחים עם האחרים, מתעדכנים, מקשקשים. זה לא משנה כלל, היה זה ברור מאליו – ביום כיפור כולם בבית הכנסת.

כילדים צעירים, היינו מתרוצצים בין הקומות – עזרת גברים – עזרת נשים – עולים, יורדים, רצים במדרגות. כיבדנו את היום הזה והיתה לנו יראה כלפיו.

שנים אח"כ, כשהגעתי באחד מימי הכיפור לאותו בית הכנסת, דבר לא כבר נשאר כשהיה. נכון, גם אני כבר הייתי אחרת, מי שהיו ילדים אז, כמוני, כבר מזמן עברו להתגורר במקומות אחרים, אך נדמה לי שזו לא הסיבה היחידה. המפגש החברתי הענק של השנה התאפשר על רקע העובדה שהכרנו את כולם. ידענו מי מהשכנים גר באיזו קומה, אצל מי תמיד אפשר לבקש כוס חלב או סוכר שבדיוק חסרה לעוגה שאמא מכינה, מי השכנה שתמיד בבית ולמי מהחברים אפשר לבוא רק אחה"צ כי אמא שלו נחה, ולמי אפשר לבוא ב-14:00 כי ההורים שלו חוזרים מאוחר… דברים שהיום אולי קיימים, אבל לתחושתי הרבה פחות…

גילי רוזן כץ – יום כיפור ברמות רמז

יום כיפור מתחיל בהכנות ליום כיפור. הייתי הולך, כילד בן 7 ומעלה, יחד עם אמי, מרחוב גורדון בו גרתי, לספריית בורוכוב בפינת בורוכוב – אינטרנציונל כדי להשאיל ספרים ליום זה.

בערב יום כיפור וביום כיפור עצמו, התלווינו אחי ואני לבית הכנסת בסוף רחוב בורוכוב. היינו נכנסים לזמן מה לתפילות בנוסח אשכנז בבית הכנסת, מאבדים עניין די מהר, כי החבר'ה נמצאים בחוץ, כולנו לבושים חולצות לבנות, ורוב הזמן נפגשים בני כיתתי שגרנו ברמות רמז ברחובות סמוכים, כשלמדנו בבית ספר "הבונים".

אחרי התפילות נהגנו לרדת למטה ברחוב קומוי בהליכה מדודה, במין הרגשה של יום שאינו חולין, קרוב לאבי שהיה בימי חול תמיד עובד, מבוקר ועד ערב, וביום זה, כמו בכל חגי תשרי, כשהיה הולך לבית הכנסת הייתי מקבל זמן איכות, גם אם הולכים בשתיקה.

ואז היה את יום כיפור ההוא. הטלפון מצלצל ואמי עונה. מודיעים לה שצריך שאבי יגיע דחוף לבסיס צה"ל, בו שירת כאיש קבע. לאבי היה אופנוע צבאי, שהיה עוד אופנוע מהצבא הבריטי. בימי חול לעיתים זכיתי שאבי ייקח אותי לבית הספר הבונים, והייתי מלא גאווה לשבת מאחוריו על אופנוע עם סירה צבוע ירוק זית.

האופנוע, שהיה ישן למדיי, לא הניע בלחיצת דוושת הרגל בפעם ראשונה, ואולם תמיד רעש כמו תקיעת שופר. השכנים צקצקו ואמרו ש"זה לא בסדר". רק לאחר מכן הבינו כי כולנו הוטלנו למלחמה. אבי, כאיש צבא, נפצע בתאונת דרכים במהלך המלחמה ומייק ברנט, שהיה כבר זמר בינלאומי וכוכב בצרפת, הגיע לבית חולים רמב"ם ולכל חייל פצוע העניק תקליטון משיריו, חתום על ידו.