מגע מרפא ואופטימיות מדבקת • חלי לוי שואפת לפשטות

שלום יקרים, כאן סבתא תידי ואנחנו ממשיכים לפגוש ולהכיר אנשים בוגרים, סבים וסבתות שעושים ויוזמים דברים נפלאים ומעוררי השראה.

אני מבקשת להודות לכם על התגובות החמות על הכתבה אודות ד"ר דוד בראון, קולגה לכתיבה, איש יוצר ואמן ייחודי ונהדר.

הפעם אני שמחה להפגיש אתכם עם חלי לוי, שהיא אמנם קצת יותר צעירה מאיתנו (אך לא מאוד רחוקה) ועדיין לא סבתא…

פגשתי את חלי על כוס קפה של בוקר וביקשתי שתספר על עצמה, אחרי ששמעתי עליה ניסים ונפלאות מכמה וכמה אנשים.

חלי פתחה וסיפרה: "לפני זמן מה הגיעה אלי בחורה צעירה עם כאבי בטן מלווים בהתקפי חרדה קשים. היא סיפרה שהגיעה כבר לעשרות טיפולים, אך כבר בכניסה לא היתה מסוגלת להסיר את הבגדים ולשכב על ספת הטיפולים, וברחה משם בהיסטריה. את הפחד האיום בו היתה שרויה יכולתי גם אני לראות מיד כשנכנסה.

"למה הגעת?" שאלתי. "כואבת לי הבטן ואף אחד לא יכול לעזור לי…" ענתה.

ביקשתי ממנה לשבת על הכיסא שבפינה, ולבקשתי, היא הסכימה שאגע רק בכפות רגליה, כך עשיתי משך 15 דקות. "עברת משהו?" שאלתי אותה. "כן", היא ענתה, "אבל אני לא מעוניינת לדבר על זה…" אמרה.

"לשמחתי, היא המשיכה להגיע אלי באדיקות, כל פעם ל-20-25 דקות ולא יותר, וכך היה במשך תקופה. לאט לאט, בעזרת המגע שלי, הצליחה להיפתח, כל פעם עוד קצת, להירגע, וגם לאהוב את המפגשים שלנו. עם הזמן ועם הרבה סבלנות היא למדה להאמין בעצמה, לסמוך ולהרחיק את הפחדים. לשמחתי היא החליטה שהיא רוצה בעצמה לעזור לאחרים שעברו טראומות, והתחילה ללמוד טיפול במים…"

איך עלית על הבעיה שלה?

"למדתי שיטות טיפול שונות שמחברות את הגוף והנפש, ומניסיוני הרב, אני קודם כל בוחנת בשקט את המטופלים, מהרגע שהם נכנסים ותוך כדי שיחת חולין, כל הזמן אני מתבוננת ולאט לאט מבינה מי יושב מולי ומה הדברים שקשים לו או לה ואני יכולה לנסות לסייע בהם. בתחילה השיחות יהיו כביכול פשוטות: 'מה שלומך?" איך היתה הדרך לכאן?' וכיו"ב, התשובות וההתבוננות עוזרות לי להבין עוד קצת את הבנאדם, כך אני מתחילה בטיפול של הגוף והנפש גם יחד".

חלי היא ילידת חולון, עם הורים מקסימים, כשלון בלימודים… "זו האמת, הלימודים לא עניינו אותי", היא אומרת.

בגיל 16 הייתה בתנועת הנוער העובד וקיבלה הזדמנות לעבור עם קבוצה קטנה לקיבוץ מעיין ברוך. זו היתה קבוצה עירונית ראשונה שיצאה במטרה להרחיב את חבורת הילדים והנוער בקיבוץ, ובין היתר סייעה לנוער העובד בקריית שמונה. במעיין ברוך הכירה את בעלה, עזבה את הקבוצה ועברה עמו למטולה, שם התחילה לעבוד כמטפלת במגע בקליניקה קטנה שהקימה.

השניים הקימו משפחה, הביאו לעולם 4 ילדים, אך בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון והם התגרשו.

לא פשוט היה, במטולה הקרובה לגבול היו ימים מתוחים, פיצוצים ואזעקות, במיוחד בימי מלחמה, לפעמים היה זה קשה מנשוא, אמא עם 4 ילדים לבדה.

כדי להגדיל את הפרנסה החלה לעבוד בעמותה שעוסקת בזקנה דרך פיתוח לתעסוקה לגימלאים צעירים (?!) בני 60 ומעלה (איזה כיף אנחנו צעירים!)

הגמלאים הגיעו אליה כדי לממש חלום שלהם בהתנדבות במקצועות שונים במקום שלהם ולהסתכל על המשך חייהם זה הדבר שהחזיק אותה, כך היא מספרת.

במשך כל הזמן הזה המשפט שקינן בה היה "הסנדלר הולך יחף". היא הבינה שגם לה יש "גיבנת" שעליה לשחרר כדי שתוכל להיפתח, להתקדם בחייה ולהסתכל קדימה, כמו שהנחתה את הגמלאים שהגיעו להיעזר בה. היה עליה לנער מעליה את האמונות, הפחדים והמעצורים שנשאה על גבה ועצרו אותה מלהתחיל חיים חדשים.

כל יום מחדש

"הרעיון הוא לקום כל יום ולבחור להרגיש טוב מחדש, ולעשות מה שצריך כדי שזה יהיה מציאותי".

איך עושים זאת?

"לפעמים אנשים בוחרים לא להרגיש. יש הרבה גירויים מבחוץ שאנחנו ניזונים מהם ומונעים מאיתנו את ההרגשה הטובה… לדוגמה, דבר פשוט כמו להדליק טלוויזיה בבוקר ולשמוע חדשות, ברוב הכמעט מוחלט של הפעמים זה מייצר בנו מועקה והרגשה קשה של דאגה ודכדוך, במקום זה, אפשר לבחור באותה פעולה פשוטה להדליק ערוץ מוזיקה ולשמוע מוזיקה שאוהבים. אותה פעולה שמאחוריה בחירה מודעת וההשפעה עלינו ועל ההרגשה שלנו שונה לחלוטין".

לייצר הרגשה טובה

תוך כדי שטיפלה באחרים התחילה לטפל גם בעצמה. "פשוט בחרתי לייצר לעצמי הרגשה טובה". בעקבות כך הגיעה גם הבחירה בזוגיות חדשה, שיחד עם הילדים, הביאו אותה לחיפה. חלי עזבה את כל מה שהכירה במטולה, את החברות, המקום, האווירה והנוף המקסים והגיעה לחיפה שלדבריה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, "בזכות בן הזוג החיפאי", היא אומרת. אך אחרי 8 שנות זוגיות נפרדה גם ממנו, בתהליך גירושין קשה מאוד.

הכל אפשרי

היו אלה שוב ימים לא קלים עבורה, אך נראה שאחת מתכונותיה המדהימות של חלי היא היכולת להתבונן במצב ולהצביע על הנקודות בהן היא יכולה להשתקם ולשפר. בזכות ההסתכלות האמיצה והאופטימית הזו, היא מסוגלת, גם במצבים מאוד מורכבים ולא פשוטים, להפוך גם דברים שנראים בלתי אפשריים – לאפשריים.

גם בתוך הגירושים הקשים והלבד ששוב היתה בו, היתה מסוגלת לראות את הטוב. היכולות שלה לימדו אותה מי היא רוצה להיות…

בהמשך מצאה עבודה כרפלקסולוגית בקופת חולים והחלה להסתגל למצב החדש, אך זמן לא רב אח"כ הגיעה מגפת הקורונה שטרפה שוב את הקלפים.

כולנו עוד זוכרים כשהחלה הקורונה היה אסור לגעת, שמרנו על מרחק זה מזה, ולחלי שמטפלת במגע נעצרה העבודה.

היא החלה לחוש כאבים בידיים, הייתה חסרת סבלנות לעולם ולעצמה ותוך זמן קצר התמכרה לחדשות: פוליטיקה, אסונות, תאונות, תוסיפו לזה ביסלי, במבה (אוי המשקל…) ורחמים עצמיים ותקבלו דכדוך, פסימיות ועוד קושי…

היא שיתפה את ילדיה בקשיים הכלכליים, לא הסתירה את העובדה שצריך להתגייס ויחד, כמשפחה, בדקו כיצד כל אחד יכול לתת את חלקו.

אהבה עצמית

מתוך קושי עצום הגיעה לתובנה כי עליה להשקיע בעצמה, תפיסת החיים השתנתה היא הבינה כי שהחלה למצות את הטיפול באנשים, שזמן רב היה נהדר עבורה, אך הרגישה שלאט לאט שהיא זקוקה לשינוי, אז החלה ללמוד כתיבה שיווקית.

הדברים החלו להסתדר שוב עבורה, יש לה קליניקה קטנה בה היא עוזרת לאנשים להתחבר לעצמם ולכתוב את עצמם.

במקום לחפש אהבה מבחוץ חיזקה חלי את האהבה העצמית, וכך זימנה לעצמה זוגיות המדויקת לה והיום היא מאושרת.

החלום של חלי הוא להמשיך ולהתפתח בכתיבה ולכתוב סיפורי חיים של אנשים ומשפחות, ולערוך זאת לספר.

פשוט

על זרועה כתובת קעקע: "פשוט פשוט פשוט"…

"חפשו דברים שיעשו לכם רק טוב, השתדלו ללמוד לבקש עזרה, להסתכל על הדברים אחרת, כדי שתגיעו לימים אחרים עם כוחות, כלים וידע, כי החיים שלכם בידיים שלכם", היא מסכמת.

תזכורת: מוזמנים לדבר איתי!

אם גם אתם רוצים לשתף אותנו במסלול החדש שלכם, אתם מוזמנים לפנות אליי עם סיפוריכם, אני פה, מחכה לשמוע מכם, לכתוב ולפרסם כאן, באתר חי פה, ואול גם לתת השראה לעוד אנשים בגילנו, שנכנסים לגיל המיוחד והמקסים הזה, שאולי מעורר גם קושי, אבל לא פחות מזה, פותח עולם שלם של אפשרויות והשראה.

מוזמנים ומוזמנות ליצור איתי קשר, ממתינה בקוצר רוח לסיפורים שלכם ושלכן.
ועד לכתבה הבאה, להתראות וסופ"ש נהדר,
ממני, תידי • 054-485-5116