הפוסט טראומטי והסטיישן • סיפור קצר • אהד שפרן

"ואואווו" יוצא משירי.
היא מחייכת, מגלגלת לעצמה סיגריה במיומנות ואומרת "אז מה? אתה פוסט טראומטי? ברור שכנראה, שאתה בוודאות פוסט טראומטי".
היא מציתה את הסיגריה ומסלסלת את העשן והרעיון ישר לתודעה שלי.
הסתכלתי על הירח דרך כל העננים.
היא פשוט צודקת. זה בדיוק מה שאני.
פוסט טראומטי.

כל כך הרבה שנים עברו וסוף סוף זה נודע לי.
שלא יצאתי חלק, שהאירוע הזה חיבל בי, כמו סלע ענק שחבוי בין שורשים של עץ ומפריע לו לגדול.
העננים טסו משם, הירח התגלה ושטף את הרחוב הקטן, שלנו.
פתאום חייכתי, הוקל לי. מצאתי יתד לאחוז בה ועוד יתד לתקוע בעין של הנחש הזה, שאי אפשר להרוג.
נרדמתי מחובק עם שירי.
עם בגד ים, אולטראסול והרבה מלח שציפה אותי, ישנתי טוב כמו שלא ישנתי ימים רבים.
התעוררתי מופתע, נתתי לה נשיקה בראש וזינקתי בשקט החוצה.
מתגנב עם עלות השחר כמו חתול מהמרפסת שלה.
מחליק בשקט דרך מדרגות הברזל וסוגר תוך כדי את הכפתורים בחולצה.
את הדרך ממנה אלי הביתה עשיתי כבר כמה פעמים בחודש האחרון.
המסלול לוקח לי חצי דקה ואני עושה אותו בערנות של חייל ותחושה של פושע.
אני מקשיב רגע לשקט בחוץ ומתכנן איך להיבלע בו.
תוך כדי תנועה, אני סורק במבט את התוואי בו אני אמור לנוע.
הכל שקט.
אני מזנק החוצה ונטמע בסביבה.
הופך לעובר אורח, כמו פועל שחוזר ממשמרת לילה.
נצמד לגדר השיחים שתוביל אותי עד לשער הבית שלי.
אני שומר על מהירות התנועה שלי, אבל זז שפוף יותר, מתנמר.
לא דרוך באופן מחשיד ובטח לא כמו מי שהתעורר לפני דקה.
עוד רגע ואגיע אל השער, שאותו מסתיר שיח גפן פרוע.
אני תולש מהגפן ענב מתוק שמתערבב אצלי בפה עם הטעם של שירי.
שער החצר נפתח בחריקה ואני מרגיש שיש משהוא באוויר.
מסתובב לאט ורואה שני שוטרים משוחחים עם רכז הבטחון היישובי.
כולם נראים מוטרדים מאוד ומופתעים לראות אותי.
"בוקר טוב אדון, הכל בסדר?" שואל אותי השוטר ומתקרב לרחרח אותי.
אני עומד מולו בבגד ים, מסתכל עליו, עליהם.
בוחן, מי מהם ראה מאיפה באתי.
המוח מנסה להתחדד, לתפוס בקצוות המחושים תנודה או תדר.
אין לי מושג מה הם עושים כאן.
אולי חסר לי ילד?
אולי בגלל ששירי השכנה צעירה ממני ביותר מידי שנים?
אבל קלטתי שאין להם מושג מאיפה צצתי.
"בוקר מעולה" עניתי לשוטר וסימנתי לו עם האצבע והעין שימתין רגע.
פתחתי את השער ומיהרתי לבית.
נשכבתי לכמה נשימות על הגורים שלי, נישקתי את שלושתם וחזרתי לרחוב.
"חברים" אמרתי.
"לפני שאני נוסע לגלוש, להוציא לכם קפה?".
שתי הדלתות האחוריות של הניידת נפתחו ומתוכם יצאו שתי שוטרות.
הן ניווטו לכיוון השוטר הזכר עם האייפון.
"אז אני שואל שוב" השוטר אמר בקול בוחן "הכל בסדר? לא שמעת כלום? לא חסר משהו?"
"הכל כרגיל" אני אומר לו.
"אז תרשה לי לשאול, איפה הרכב שלך?" הוא ממשיך במבטא גרוני ותנועת ידיים של שחקן תיאטרון.
אני מסתכל מאחוריו ורואה שהחנייה ריקה.
"ואללה. הסטיישן. הוא היה פה אתמול"
"בו ניסע" הוא אומר כמו צ'יף. ניקח אותך לרכב.
נדחקתי לטנדר של רכז הבטחון והתיישבתי בין ארגזי פלפל ירוק, פחיות רד בול וצינורות השקיה.
נסענו אחרי הניידת לכיוון הצרכנייה במושב.

במדים של כרטיסן קולנוע חיכה לנו אלכסיי הסייר הישובי.
הסטיישן החבוט שלי, המכוסה במדבקות שמחות עמד באלכסון עם שני גלגלים על המדרכה והשלישי קצת באוויר, הוא נראה קצת כמו כלב זקן שמנסה להשתין.

אלכסיי כיבה את הצ'קלקה ונשען בידיים שלובות על הרכב הסיור הקטן והדליק לעצמו סיגריה.
בסבלנות המתין עד שהנבחרת הביטחונית תפנה אליו והתחיל לתאר.
"זה לא היה הגיוני ולא היה טבעי" הוא נפנף בידיים. "אני ראיתי שרכב של איש גולש יוצא מרחוב אחד ופונה לרחוב קטן. מה יש לרכב זה לחפש ברחוב קטן בארבע בבוקר?"
"אמרתי בלאט! עצרתי רכב שלי ואז רכב פותח דלתות ושניים גנבים רצים ממנו לשדות".
סרגיי שאף שאכטה מהסיגריה והתמוטט אחורה אל תוך האוטו.
בינתיים השמש התחילה לעלות.
"אל תיגע בכלום" התעורר השוטר.
"לא בידיות וחלילה וחס לא במפתח.
המז"פ בדרך לאסוף טביעות אצבעות.
אנחנו נתפוס את הנבלות האלה" הוא הוסיף וחיכך ידיים.
"תבין, הרכב שלך הוא סך הכל רכב המילוט של הקאקות האלה, עוד מעט נקבל טלפון ונדע למי הם פרצו."
תוך כדי שהוא מציץ פנימה בחשדנות לאוטו הוא מוסיף "תראה, כלום הם לא שברו לך. ואללק מקצוענים הזבאלות אלה"
"האוטו היה פתוח" אמרתי לו.
"החלונות למטה, המפתח בסוויצ' ועל המחזיק מפתחות יש את הקוד"
השוטר הסתכל עלי, אחר כך על המפתח ואז הפנה מבטו לשמיים, נענע בראש ומלמל לאבינו.
"אין מילים! הזיה. בנאדם הולך לישון, משאיר אוטו פתוח עם מפתחות, קוד והכל, אין לי מילים הזייה הזייה".

את שתי השוטרות זה לא ממש עניין, הן היו בטרוף על האייפונים.
הצעירה ניסתה להזמין טרנינג באמזון והבשלה יותר הייתה מצחקקת, גוללת ונבהלת לסירוגין.
עכשיו השמש כבר האירה את כולי, חיממה אותי והזכירה לי שכל הגורים שלי במאורה, האוטו פה ואיזה קסם זה להירדם מחובק עם שירי השכנה הכי יפה בחוף הכרמל, שיש לה ריח של פרחים, עיניים נוצצות ועל כל מה שעשינו בלילה.

"טוב" השוטר העיר אותי. "אנחנו סיימנו פה ואתה, אתה תמתין פה לרכב של המז"פ שייקח טביעת אצבעות".
הם נכנסו לניידת ואני התחלתי ללכת לכיוון הבית.
צועד מאושר, פותח מחדש את הכפתורים בחולצה, מרים אותה מעל לראש ונותן לשמש ללטף לי את הגב.
אני חושב עכשיו על שירי, שמסרה לי רעיון גדול.
בודק עם עצמי אם אני רוצה שהיא תהיה פה איתי.
אם אני בר מזל ויכול להישען עליה בחיים, או פתטי ומרושע.

את המחשבות שהתנפלו עלי פיזר טרטור מנוע ניידת המשטרה.
"תגיד, למה אתה עוזב את האוטו שם? אמרתי לך, אמרתי במפורש. לחכות ליד הרכב למז"פ!"
המשכתי ללכת ולהחזיק את גב החולצה עם הידיים מעל הראש ואמרתי לו.
"מה יש לי לחכות להם? אף אחד לא יגנוב את האוטו. אני תמיד משאיר את האוטו ככה. זה טוב לו"
הניידת המשיכה להתגלגל במקביל אלי והשוטרים ניהלו ביניהם התייעצות.
"תגיד" השוטר אומר לי, יש לך ביטוח גנבה?
"לא" אני אומר לו.
"אז תגיד", הוא נצמד אלי ממש עם הניידת ושאל בקול מצפצף ושבור "אתה הזוי?"
"מה פתאום הזוי" תיקנתי אותו.
"אני פוסט טראומטי"