כל אחד נושא לעד את שלמה שלו • לזכרו של שלמה ערמן ז"ל, גיבור חיפאי שראוי להכיר

"את הפצע הזה, הזמן לא ירפא…"

לוחמי גדוד 9 נפגשו ביום שישי 17/6/22 בחיפה, להעלות את זכרו של שלמה ערמן ז"ל, גיבור ישראל

ההזמנה למפגש הלוחמים של גדוד 9 במלחמת יום הכיפורים השיבה אותי באחת שנים אחורה, לאותה מלחמה נוראה. מנקודת מבטי, הימים הנוראים שפקדו אותנו מידי שנה, קיבלו רובד נוסף, אשר הפך אותם לנוראים מכל. ימים המלווים אותי עד היום: זיכרונות על ילדות שלא שבה, תמונות נוכחות של החברים שנשארו בחזיתות, והמשך החיים עם הצלקות.

החיים בעורף אז, אופיינו בהיעדר מידע על המתרחש בחזית. המאבק למידע על קרוב או אהוב, הפכו למסע מצלק. עבור חלק מהמשפחות המסע נמשך שבועות רבים, שרק בסופם גילו את הנורא מכל.

גדוד 9 במלחמת יום הכיפורים

גדוד 9 במלחמת יום הכיפורים ספג מכה אנושה: 67 לוחמים נהרגו, רובם נפלו ביומיים הראשונים של המערכה. ל־18 מלוחמי הגדוד הוענקו צל"שים.

אחוות הלוחמים והרעות שנרקמה בחולות סיני בימים שלפני המלחמה ובמלחמה, הפכו לכוח המניע את מפעל הזיכרון וההנצחה. זאת ועוד, סיפורי ההנצחה הינם הבסיס להנחלת הערכים לדורות הבאים.

גילויי הגבורה בקרב, הרעות, רוח הלחימה, כל אלה לצד ענווה ושליחות, הינם תשתית מוסרית אותה קיבלנו באותה מלחמה על מנת להעביר הלאה.

"אף אחד לא נשאר פה"

שלמה ערמן ז"ל, ילד חיפאי, בוגר בית הספר הריאלי העברי, הוא סיפור של ילד צנוע, עניו שהפך בעת הקרבות הקשים, למפקד, מנהיג, לוחם נחוש, דבק במטרה, דבק בהצלת חיי חבריו, לא היה מוכן להשאיר אף אחד מאחוריו, למרות הקשיים 'אף אחד לא נשאר פה, כולנו נגיע לכוח שלנו', אמר.

שלמה גילה יכולות על בטיפול בפצועים, ידע להפיח רוח של תקווה בלוחמים שאפסו כוחותיהם. לאחר כל התופת הזו, נפל מאש כוחותינו.

רק לאחר כשנה וחצי נודע לבני משפחתו של שלומי על נסיבות נפילתו ושנים רבות רודפת ותרדוף התקרית הטראגית הזו את כל משתתפיה ובני משפחותיהם.

על גבורתו נכתב:

"ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סמ"ר שלמה ערמן ז"ל כסמל מחלקת-טנקים במעוז "אורקל". עם פרוץ המלחמה נפגע מפקד-המחלקה ונפל. סמ"ר שלמה ערמן ז"ל נטל לידיו את הפיקוד על המחלקה, והפעיל אותה במשך יומיים במעוז ומחוץ למעוז כשהוא פועל עם הטנק שלו בטווחים קצרים, נגד אויב שהחזיק בחלק מהמעוז. ביום 7 באוקטובר 1973 נע בטנק שלו בראש הכוח הנחלץ מהמעוז, כשהוא עצמו מפעיל את נשקו האישי, רימונים ואת תותח הטנק – לעבר כוחות אויב שחסמו את היציאה מהמעוז בטווח של מטרים ספורים. בהמשך התנועה עלה הכוח הנחלץ על מארב אויב – והטנק של שלמה ערמן ז"ל נפגע. אנשי-הצוות וסמ"ר שלמה ערמן ז"ל נחלצו מהטנק שנפגע, והוא דאג לרכזם כשהוא חשוף לאש אויב. סמ"ר ערמן ז"ל הוביל את אנשי הצוות במסע רגלי לעבר כוחותינו, כאשר הוא נושא עמו חייל פצוע מחיילי-תצפית , שנאספו על-ידיו, עוד לפני עלותם על המארב. משך כל הלילה, במסע מפרך בביצות, פיקד על אנשיו ועודד אותם. למחרת, 8 באוקטובר 1973, הגיעו לקו-כוחותינו. בהשלימו משימה זו, נפל. במעשיו אלה גילה אחוות-לוחמים, אומץ-לב, תושייה וגבורה תוך חירוף נפש".

את אות הגבורה קיבל בשנת 1975.

'בשקט, בענווה, ללא רעש וצלצולים, כמו ערמן'

גדעון טרן כתב וסיפר על ערמן:
"יחד למדנו בריאלי. ערמן (כך קראנו לו) ממושקף, נמוך הקומה ועגלגל, תמיד התרחק מדברי התפארות, תמיד מסודר בלבושו. שקט. צנוע. מאלה שעושים ללא רעש וצלצולים. מים שקטים שקטים.

ערמן היה ראשון המתגייסים לצבא (אוגוסט 71), רק ארבעה ימים אחרי טקס הסיום שלנו וכבר החל את המסלול כשריונר. גאה. אני זוכר את התלהבותו הרבה מהטנקאות, כשנפגשנו באחת החופשות ובה גם חילק בנדיבות 'טיפים' לקראת הגיוס שלי לשריון.

לאחר שסיים את קורס המט"קים הוצב בגדוד 9 של חטיבה 14 בסיני. שבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים נשלחה המחלקה שבה שירת למתחם מעוז "אורקל", בקצה הצפוני של התעלה שהיה שטח קשה לתנועה המוקף בביצות טובעניות.

עם פרוץ המלחמה ספג המעוז אש כבדה של ארטילריה מצרית ממנה נהרג מפקד המחלקה. ערמן תפס פיקוד וניהל את לחימת הכוח בגבורה עילאית, עליה עוטר בציון ההערכה הגבוהה ביותר, באות הגבורה. וכך אני זוכר אותו ברשת הקשר של הגזרה הצפונית, מדווח על הקרב המר במעוז. קולו נשמע בטוח, נחוש להדוף את עשרות החיילים המצרים שסגרו עליו. כשקיבל פקודת נסיגה ענה – "אני לא מפנה את המעוז כל עוד הדגל המצרי מתנוסס מעליו". כל מהלך המילוט בביצות גונן וסכך על חייליו כלביאה על גוריה. גבורה שביסודה היא אהבת הזולת. עד שהכריעו ירי טראגי של חיילי מילואים שחשבו אותם למצרים.

אף אחד מאיתנו, חבריו לכיתה, לא העלה בדעתו שמתהלך בינינו אדם שעוצמת רוחו כה חזקה ועמוקה. שהתגלה כאנטיתזה לכל 'הגיבורים' שבאימונים הרעימו בקול בס ונחרץ ברשת הקשר אך בימי האש הכזיבו.

סיפור גבורתו העילאית אינו מוכר לרבים. הוא נשאר בצל הסיפורים "הגדולים". בשקט, בענווה. ללא רעש, צלצולים ויחסי ציבור. כמו ערמן.״

ויקטור מקמל חברו, סיפר:

שלמה ערמן הגיע לפלוגה מ' כמט"ק חדש, היינו ותיקים ממנו בשלשה חודשים, צחקנו איתו שהוא טירון, התברר לנו שהוא בא כחבר שלנו ולא כמפקד. הוא עזר בטיפולים, לא התנשא. לאחר זמן קצר הפך למפקד הצוות שלי לשלושה חודשים. התעניין ושאל מאין אנו היכן למדנו. הצטערנו שעבר לפלוגה אחרת. אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו, פגשתי אותו ביום הספורט בספטמבר לפני המלחמה, בשעה הראשונה אנו נלחמים באזור קנטרה. אנו 3ב, ואני שומע בקשר את ערמן שגם הוא 3ב, משמיד ופוגע במטרות. כמובן שלא ידעתי היכן הוא נלחם. המחלקה שלי נפגעה והתחלנו חילוץ. רק אחרי חודשים ארוכים בביתו של יום טוב שמעתי את הסיפור שלו ואיך נפל מירי של כוחותינו. כאב לי על נפילתו. החביב ואנטי גיבור שלנו.

שביל ישראל לזכר החברים

לאחר למעלה מ-40 שנה שלא דיברו על המלחמה, מזה 7 שנים מקיימים לוחמי גדוד 9 את ״שביל ישראל״ לזכרם של החברים שהגנו בגופם ובנפשם על מדינת ישראל.

בני בשן, ממארגני מפגשים אלה, מספר:

לוחמי הגדוד נפגשים כל חודש וחצי. רוב המקטעים מוקדשים לזכר נופל. הנכים והשבויים שלא דיברו על המלחמה מרגישים את הריפוי ברעות ובחברות. אחיות ואחים שהיו ילדים קטנים כשאחיהם נפלו בקרב והם בקושי הכירו אותם, מכירים כל פעם אותם מחדש במפגשים עם החברים לנשק.
הפתיחות בהליכה בטבע חיזקה חברות לעולמים.

קולו של שלמה בקשר

שלמה ערמן ז״ל, ליווה את אל"מ (מיל) יוסי מורג ז״ל, לאורך כל השנים. קולו של שלמה בקשר הדהד ולא נתן ליוסי מנוח.

יוסי מורג היה סמל מחלקה בגדוד 9, שם הכיר את שלמה. לאורך כל השנים סיפר את סיפור גבורתו בבתי ספר, במפגשים עם בני נוער, עם חיילים ומפקדים. הוא היצר על כך שלא שמעו די עליו. על צניעותו מחד וגבורתו מאידך.

באפריל 1998, לאחר סיום מפגש עם נערים במש״א, חיפה, ניגשה אליו אשת צוות וסיפרה כי הוריו של שלמה גרים בנווה שאנן. באותו יום הגיע יוסי לבית הוריו, נכנס בחרדת קודש לחדר שכולו הנצחה לשלומי ז"ל ושוחח ארוכות עם הוריו.

לאחר מפגש זה, לא שקט ולא נח, מייד כתב מכתב לראש העיר חיפה, מר עמרם מצנע, הנה

מכתבו של יוסי מורג, לפניכם:

הגן לזכרו של שלומי

ראש העיר ומנכ״ל העירייה ביקרו את המשפחה והחלו לתכנן הנצחה. באחד מימי קיץ 1998, יוסי מורג הגיע לבית ההורים ולקח אותם לטיול קצר ליד ביתם. הם התיישבו לנוח בגן הסמוך, הגן ברחוב טבנקין.
״האם תרצו שגן זה יהיה הגן לזכרו של שלומי?״ שאל.
דמעות עלו בעיניהם של ההורים. ההתרגשות הייתה כל כך גדולה. מכאן, הדרך הייתה קצרה, והאנדרטה נחנכה ב-18/4/1999.

"בן יפה נולד"

ילדי נווה שאנן היו שותפים ללמידה שיתופית מקוונת, ״בן יפה נולד על כתף הכרמל״. הם חקרו והכירו את הנופלים בוגרי בתי הספר בשכונה. התלמידים בנו אתר לזכרו של שלמה ערמן ועד היום נוהגים להגיע לגן ולהניח זר בכל יום זיכרון.

ביום שישי ה-17/6/22 התקיים המפגש כאן, בחיפה, לזכרו של שלמה ערמן ז"ל, גיבור ישראל.

בגן צנוע ומקסים, בלב שכונה תוססת, נווה שאנן, ביום קיץ חם, התקבצו מכל רחבי הארץ חבריו ללימודים, חבריו לנשק, אנשים שפצעי המלחמה יהיו איתם עד יומם האחרון. חברי המשפחה, והמשפחה הרחבה ששלומי לא זכה להכיר אך הוא חלק מכל אחד מהם. הפעם, ללא אברהם ז"ל, אבא של שלומי.

כל אחד האיר את גבורתו וצניעותו של ערמן מהמפגש הפרטי שלו אתו. מרגעי האימה בקשר, מימים של שגרה על ספסל הלימודים בבית הספר הריאלי. 
כל אחד נושא לעד את שלמה ערמן שלו.

תודה לצוות ״יד לבנים״, חיפה ולמנהלת נטע דוברין, ולמשפחת ערמן על האירוח בגן ״שלמה ערמן ז״ל״.