"את מי אנחנו מבזים? אנחנו המשפחות השכולות" • בעקבות מפגש הפורום הישראלי-פלסטיני בחיפה

"זו הזדמנות לראות שהצד השני הוא בדיוק כמונו"

ביום ראשון השבוע (13/3/22) נערך מפגש של תלמידים בבית הספר השש שנתי אליאנס, עם נציגי הפורום למשפחות שכולות יהודיות ופלסטינאיות. הורים לתלמידים בבית הספר כעסו על קיום המפגש ועוד לפני שהחל נשמעו קולות שהתנגדו לו ונערכה הפגנה בחזית בית הספר. יו"ר הפורום, יובל רחמים, טוען שהמפגש עצמו היה מוצלח מאוד וחבל שהורים וילדים מקבלים כל כך הרבה מידע שגוי, שגורם להם להתנגד לו כך. למשל, טוען רחמים, כי הטענה שמשתתפים במפגש קרובי משפחה מחבלים אינה נכונה. משתתפים רק קרובי משפחה של פלסטינים שנהרגו במפגש עם חיילי צה"ל במהלך הפגנה, או כשנזרקו עליהם אבנים.

הרבה דם ברחובות

"הארגון שלנו הוא מאוד ותיק, הוא הוקם לפני 30 שנה בתקופת האינתיפאדה, כשהיה הרבה דם ברחובות. ההורים שלא אהבו את השיח שהיה אז ברחובות הקימו את הפורום הזה. בהמשך ביקשו להצטרף משפחות פלסטינאיות. אנחנו מדינה והם לא. אנחנו במלחמה. התגובה הטבעית של כל מי שאיבד מישהו היא כעס ונקמה. אני לא שופט אף תגובה, זו תגובה טבעית".

מכיר את השכול מקרוב

"אני איבדתי את אבא שלי בתור ילד, אני הייתי ילד בן 8 ואבא שלי היה בן 41. הוא נהרג ביום השני של מלחמת ששת הימים. אני הייתי חייל 6 שנים. עם השנים, אחרי שהשתחררתי והקמתי משפחה, הפרספקטיבה שלי השתנתה. גם אנחנו וגם הם רוצים לחיות בשלום ובחופש ויש לזה פתרון. בגלל שאנחנו יושבים עם פלסטינאים כמונו שנהרגו לכם קרובי משפחה, אני מאמין שזה מקדם אותנו".

כולם סובלים

"אני המנכ"ל היהודי ויש גם מנכ"ל פלסטינאי. אנחנו רוצים להראות שגם אם עברנו את הטראומה הכי גדולה בגלל הצד השני, אפשר להגיע לשיח והבנה. כשאנחנו מגיעים לבתי ספר אנחנו מספרים את הסיפור האישי שלנו. התלמידים רואים פלסטינאים וזו הפעם הראשונה שהם רואים אותם ושומעים את הצד שלהם. הדבר הכי חשוב הוא להראות את התהליך. יש כאן שני עמים שמאוד מאוד סובלים. יש כאן אנשים שדוחפים להמשיך את המאבק המזויין. כולם סובלים. 100 שנה נלחמים אחד בשני. אנחנו נלחמים בריב של אוקראינה ורוסיה, למה אנחנו לא פותרים את הסכסוך שלנו? למרות ההיסטוריה, הכעס, המשקעים והכאב, צריך למצוא את הפתרון".

שילמנו מחיר

"בגיל 50, כששלושת הילדים שלי היו בצבא, התחלתי את הפעילות שלי. שלושתם היו לוחמים. הם עשו בעיקר פעילות של שיטור מול אזרחים. ראיתי מה זה עושה לנפש שלהם המפגש הזה. כל החברים בפורום הם משפחות שכולות. שילמנו מחיר ואנחנו רוצים לחסוך את זה ממשפחות אחרות. רוב הפלסטינאים שאיבדו את קרובי המשפחה שלהם איבדו אותם בהפגנות, כדורי גומי הורגים. אחד הפעילים שלנו נסע באוטו עם אשתו ומתנחל זרק עליו אבן והאישה נהרגה במקום. במקרה אחר ילד נהרג על ידי חיילים כיוון שרכב נסע אחורה והחיילים חשבו שזה פיגוע והם ירו והילד נהרג במקום, ילד בן 10".

רוצים חיים נורמליים

"יש מקרים שחיילים עומדים במחסום, ואם הם חושדים במישהו, הם יורים. אני לא מאשים אותם ואני לא אומר שהם עושים משהו לא בסדר. כואב לי שזה מה שהם צריכים לעשות. לפעמים יש אוכלוסייה אזרחית, שהם לגמרי תמימים והם נפגעים. יש לנו חברים שכילדים היו זורקים אבנים. כילדים הם רצו להיות גיבורים והיום הם מבינים יותר טוב. ההורים של ילד שצה"ל ירה בו, מסיבה כזו או אחרת, בוכים בדיוק כמונו. הם יעשו הכול על מנת שזה לא יקרה לילדים אחרים שלהם. ישראלים למדו לפחד מערבים ופלסטינאים. ובצד השני יש פחד מתמיד כשהם רואים חייל. מספיק שתהיה המהומה הכי קטנה – יתחילו יריות. הם אומרים בכיתות שהם רוצים חיים נורמליים. הם לא רוצים נקמה. כל מי שנכנס לכיתות הוא נגד נקמה".

אנחנו המשפחות השכולות

"מה ששומעים בבתי הספר, שאנחנו מבזים את המשפחות השכולות, את מי אנחנו מבזים? אנחנו המשפחות השכולות. משפחות של מחבלים לא נכנסות לבתי הספר. בבית הספר אליאנס הגיע מבוגר, שכילד אבא שלו היה במחסום ונורה ולא קיבל טיפול ובסוף הוא מת שם. אנחנו עושים את העבודה שלנו כבר הרבה שנים. התלמידים לא מכירים את כל הסיפור, הם בקרוב ילכו לצבא. אנחנו מספרים סיפור קצר, כל אחד על החוויה האישית שלו. הילדים יכולים לשאול כל שאלה, גם את השאלות הכי קשות. זה מפגש יוצא דופן, מתי יש הזדמנות לשמוע את הצד השני?"

יש מי שרוצים לשמר את הסכסוך

"לא מחייבים אף תלמיד להיות במפגש. עושים גם מפגשי הכנה, מעלים את כל הסוגיות הקשות. יש פעילי ימין שרוצים למנוע את המפגש הזה. המפגשים האלה מעוררים מחשבה וביקורת. אנחנו ארגון אזרחי וחברתי, אבל אנחנו לא ארגון מפלגתי או פוליטי. יש אנשים שמבחינתם הסכסוך והשנאה משרתים אותם. להחזיק את הסכסוך חי ובועט זה אינטרס של אנשים משני הכיוונים. זה ניסיון למנוע את המפגשים".

כל מנהל בית ספר, מורה או תלמיד שמשתתפים במפגשים, ירצו להביא אותנו שוב שנה לאחר מכן. זה מאפשר לך לשמוע דברים שאולי מנוגדים למה שאתה מאמין בו. עצם זה שתשמע מישהו שהוא מהצד השני של הסכסוך, זה מאוד משמעותי. הם קשורים אלינו וצריך לשמוע אותם. אני מבין את הפחד והחשש.

אחת השאלות היא איך מקבלים את הפעילים שלנו ביישובים שלהם. התלמידים שואלים את הפלסטינים איך הם מסכימים לשבת יחד עם הישראלים שהרגו את הבן שלך או את אבא שלך? והפעילים שלנו מספרים שלפעמים הם נתקלים בהתנגדות כלפיהם בישוב שלהם בגלל הכיבוש".

המפגשים בפלסטין קשים גם כן

"המפגשים בפלסטין קשים לא פחות, ומשמעותיים מאד עבור המשתתפים. המשתתפים מציגים תמונת מראה של העמדות בחברה הישראלית. בכל המפגשים, הישראלים מציגים את העמדה הישראלית ונאלצים כמובן להפריך הרבה אמונות ותפיסות שקיימות בחברה הפלסטינית. מבחינה זו אנחנו בין השגרירים היחידים של ישראל לחברה הפלסטינית.

לאחרונה ערכנו מפגש במחנה הפליטים אל ערוב, השתתפו בו שתי נשים מהפורום, ישראלית ופלסטינית. המשתתפים תקפו את הפלסטינית על כך שהיא מוכנה לדבר עם אמא של חייל ישראלי, שאולי הוא שהרג את הבן שלה. איך אפשר להשוות בין כאב של אמא פלסטינית לכאב של אמא ישראלית?

במפגש בשכם תקפו המשתתפים את האם הישראלית ואמרו לה לחזור לארץ שהיא באה ממנה… למרות שהיא נולדה כאן.

למה הישראלים חיים כאן?

"במפגשים בפלסטין, גם הם לא מבינים פעמים רבות למה הישראלים חיים כאן ואנחנו צריכים להסביר להם שישראל היא המדינה של העם היהודי.

היה לנו מפגש עם חבר'ה מחלחול, שנערך דרך הזום, בו הזמינו הסטודנטים את הנציג הישראלי לחיות שבוע ביניהם ולהבין מה זה חיים תחת כיבוש צבאי".

לשמוע ולחשוב יחד

חשוב להבין שלמרות שהמפגשים קשים, בעיקר בהתחלה, הם לרוב מחוללים מהפך בהבנה של המשתתפים את הנרטיב הישראלי, ויוצרים נכונות הרבה יותר גבוהה לקבל את המציאות של מדינת ישראל ולחשוב יחד על פתרונות. לפלסטינים (כמו לנו) אין הרבה הזדמנויות לפגוש ישראלים והמפגש מזמן להם חוויה מטלטלת".

"עד כמה זה יכול להזיק?"

הרבה מהביקורת שנשמעת היא על כניסתם של חברי הפורום לתוך בתי הספר ועל פנייתם לתלמידים, שמעצם גילם הצעיר נוחים יותר להשפעה.

על כך אומר רחמים: "בתקשורת וברשתות מופצים הרבה שקרים והשמצות על פורום המשפחות השכולות. האם גם כאן עומדת לנגד עיני המפיצים השאלה של יכולת השיפוט של הנוער? הנערות והנערים בגיל הזה חשופים לאין ספור השפעות מהחדשות, מהתקשורת המוטה, מפוליטיקאים ומבית הספר עצמו. העמדה שאנחנו מציגים, וההשפעה שאנחנו מנסים לייצר נשארת בגדר עמדה לגיטימית של בני אדם משני צידי הסכסוך, שמשתפים חווית חיים של אובדן ושל פיוס ושלום. עד כמה זה יכול להזיק לנערות ולנערים?

אנחנו סומכים על יכולת השיפוט שלהם לברור את מה שמתאים לאמות המידה ולסולם הערכים שלהם. בעוד שנה הם יאחזו בהגה או בנשק ויקבלו החלטות של חיים ומוות. התחכום ועמוד השדרה המוסרי שלהם יכולים בהחלט להתמודד עם השאלות שאנחנו מציגים להם".

תלמידים כותבים לאחר המפגש:

אחרי כל מפגש של נציגי הפורום, התלמידים מתבקשים לכתוב כמה מילים על החוויה שעברו. תלמידי אליאנס גם כן כתבו על התרשמותם ומחשבותיהם לאחר השיחה עם נציגי הפורום.

אחת התלמידות כתבה: "(אני) יוצאת מהמפגש עם תחושות של כאב וצער על הדעות הקדומות". תלמידה אחרת כתבה: "יצאתי עם יותר הבנה על הסכסוך ויותר קבלה".

תגובות נוספות של תלמידים היו: "המפגש היה מאוד מעניין. הוא נתן לי להבין שכולנו בני אדם ולכולנו יש זכות להביע את הדעות שלנו ולהבין את הצד השני". וגם, "הסיפורים מאוד נגעו בי. למדתי להכיר את שני הצדדים יותר טוב ולמדתי על תפיסות שונות. אני חושב שחשוב לקיים את המפגשים האלה בבתי הספר כדי שנוכל להכיר דעות שונות ולהביע עליהם עמדה".

אחד התלמידים התייחס ספציפית למה שאמר אחד הנציגים הפלסטינים: "היה לי מאוד מעניין, זה ריגש אותי מאוד והעציב אותי קצת. יעקוב (מהצד הפלסטיני) סיפר על כך שבתקופת האבל באו אליו אנשים יהודים ואפילו דתיים, דבר שלא חשבתי שיכול לקרות. בנוסף, אף פעם לא יצא לי לשמוע על מקרה של איבוד אדם קרוב מהצד הפלסטיני ואיך זה בא לידי ביטוי אצלם. יש הרבה אנשים שיש להם תפיסה כלשהי והיא יכולה להיות שגויה, אנחנו מקבלים מידע מהרשתות החברתיות או ממה שמספרים לנו בקרבתנו ולרוב נוטים להכליל. התפיסה שלי היא שכל אדם באשר הוא יכול לאבד אדם קרוב אליו, אפילו שלא עשה כלום וגם לו זה קשה ואסור לנו לשכוח את זה".