סיפור קטן על פוטו חורי וחודש דצמבר בין חיפה למנהטן

ויזה לארצות הברית

מתישהו בסוף נובמבר, לפני שהקורונה קבעה בשבילנו את החיים, החלטנו אמנון ואני, בגחמה של מעכשיו לעכשיו, לטוס לבקר את חברינו ירון וקרן, שהתגוררו אז במדינת ניו יורק ולחוות שם את אירועי הכריסמס והשנה האזרחית החדשה במנהטן.

לי לא היתה ויזה לארצות הברית. הזמן היה קצר ומיהרתי לעשות את כל מה שהתבקש ממני כדי לקבלה. בין היתר נדרשתי להביא שתי תמונות פספורט למסמכי הבקשה. הודגש שהתמונות צריכות להיות על פי הקריטריונים האמריקנים המכתיבים כללים מוגדרים וחסרי פשרות: גודל התמונה, מיקום הראש בפריים, ללא משקפיים או כל דבר שיטשטש את זהותי המקורית. 

לדברי מי שהנחה אותי, יש כמה צלמים המורשים לצלם תמונות פספורט על פי הקריטריונים שמכתיבות ממשלות ארצות היעד. “מכיוון שאת חיפאית״ אמר לי האיש במודיעין בשגרירות ארה״ב, ״אני ממליץ לך לגשת לפוטו חורי״. 

בבוקר יום חורפי בתחילת דצמבר, נהגתי באיטיות במכוניתי במעלה שדרות הציונות וחיפשתי את הפוטו המבוקש. קצת לפני הצומת בה פונים לרחוב הגפן, הבחנתי בחנות אשר בחזיתה מתנוסס השלט: "אולפני צילום חורי". מציאת חניה באזור זה אינו דבר מובן מאליו אולם בעיתוי נפלא, קצת לפני שהגעתי אל הרמזורים, יצאה ממגרש החניה שמול תיאטרון בית הגפן מכונית ופינתה לי מקום חניה מול החזית המעוטרת בשכבת ברזל דקורטיבית עליה סהר, מגן דוד וצלב.  

דצמבר וכריסמס – בין ואדי ניסנס – שוגארלוף – ומנהטן

כשמגיע חודש דצמבר לחיפה לובשים הבתים בוואדי ניסנס וסביבותיו מחלצות חג. ליד המקום בו חניתי ניכרה כבר תכונה רבה לקראת ימי החג הנוצרים הקרבים: מרפסות הבתים היו מעוטרות בגרלנדות עם מנורות זעירות צבעוניות ועל חלק ממעקות הבתים ניצב כוכב חג המולד. 

כשהחושך החורפי צונח על העיר בשעות אחר הצהריים, נוצצות המרפסות באורות צבעוניים ומרצדים הצובעים בגוונים של שמחה את ההמתנה לרמזור המתחלף בצומת. ריחות חמים ולא מוכרים פולשים אל תוך שגרת הריח המוכרת של הרחוב: ריח של תנורי קמין בתוכם בוערים לאיטם בולי עץ, בדוכני רחוב נמכרים ערמונים קלויים המבשמים את האוויר בריח עץ מתקתק-מעושן.

בערב חג המולד, עוברים סנטה קלאוסים ברחובות ומצלצלים בפעמון מתוך מונית חולפת, ממנה בוקעים שירי חג מולד בערבית, הרחוב תזזיתי ומתרגש לקראת שעת ארוחת החג, בעלי העסקים ממהרים לסיים את יום העבודה ולסגור את החנויות. כולם מברכים את כולם בחג שמח ושנה טובה. המשפחות מתכנסות אל תוך הבתים לכבוד הארוחה החגיגית וחלוקת המתנות לילדים. 

שדרות בן גוריון בכריסמס

שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית הופכות להיות מפוארות וחגיגיות במיוחד: בכיכרות עומדים מיצגים מוארים של עץ אשוח, חנוכייה וסהר, לאורכו של הרחוב-משני צדדיו קישוטים מוארים ומנצנצים של כוכבים, איילים וכרכרות כשמעל כולם, על צלע ההר במעלה המדרגות וחלקות הגן המפוארות, עומד מקדש הבהאים במלוא הדרו. כיפתו המוזהבת מוארת במשך שעות רבות ומשרה על העיר תחושה רבת הוד. קבוצות ומשפחות מגיעות מרחבי הארץ ומחו״ל, לבלות במקום, לצלם את המראה היפהפה ולספוג את רוח החג בחיפה.

שבועיים לאחר הביקור בפוטו חורי ויומיים לפני כריסמס, הגענו בחמש לפנות בוקר לאחר טיסת לילה ארוכה ואינסופית, לשדה התעופה ניוארק. עמדנו כולנו – חבורת נוסעים עייפה ומותשת בתור לבדיקת דרכונים וקבלת החותמת המאשרת את כניסתנו לארצות הברית. 

לאחר שצלחנו את ביקורת הדרכונים ונשמנו לרווחה, פנינו לקחת את המטען, לצאת אל מחוץ לשדה התעופה. מעברן השני של הדלתות עמד ירון, עטוף במעיל גדול וצעיף צמר וחיכה לנו בידיים פרושות לחיבוק. 

בתי עץ ציוריים

יחד נסענו לבית ב-sugarloaf, עיירת אמנים קטנה הנמצאת צפונית למנהטן ובמרחק נסיעה של 45 דקות ממנה. קור עז וריח חריף של שלג קידמו את פנינו כשיצאנו מהמכונית המחוממת. השחר טרם עלה על העיירה והכל עדיין היה חשוך. בתוך האפילה נראו צלליות בתי העץ הציוריים המעוטרים בשרשראות וקישוטים מנצנצים ומאירים לכבוד חג המולד והשנה החדשה. מרפסות העץ בחזיתם של הבתים היו עמוסות שלג שנח על הקישוטים הממיסים את הלב ביופיים. על דלתות הבתים נתלו זרי פרחים עגולים בגווני אדום ירוק. נכנסנו לבית העץ של ירון וקרן, הישר אל חום האח הבוערת, ריח קפה טרי של בוקר מתערבב בריחות הלבנדר והמנטה שעטפו את הבית והגיעו מחנות הסבונים שלהם שעמדה בחזיתו.

כמו סרט אמריקאי

מנהטן בדצמבר היא לוקיישן גדול המזכיר של כל מה שספגנו בסרטי הכריסמס האמריקאים לדורותיהם: חלונות הראווה מרהיבים ועסוקים בפיתוי מתמיד, הכיסים נפתחים לקניית מתנות לילדים המצפים לבואו של סנטה קלאוס והשלל שבמזחלתו. תזמורות ג׳אז וסווינג קטנות מנגנות בכל פינה והופכות את המוסיקה לחלק בלתי נפרד מהחיים ברחוב. בסנטרל פארק ניגן מישהו את השיר: What a wonderful world בסקסופון ואנשים רקדו בשבילי הגן. מוסיקה שהיתה ברקע הטיול בעיר היתה כמו פסקול מוסיקלי המלווה אותנו לאורך כל היום בסרט של הטיול שלנו – עד תומו. רק הקבצנים וההומלסים שהיו שרועים על מדרגות פתחי הבתים היפים בשדרה החמישית ועל המדרכות, הזכירו שהחסד לא מחולק בנדיבות לכולם.

פוטו חורי

נכנסתי לחנות של פוטו חורי. אף אחד לא קידם את פני ואיש לא עמד בדלפק. דממה שררה במקום שדלתו היתה פתוחה לרווחה אפילו ללא שלט: ״תיכף אשוב״. 

“שלום, יש כאן מישהו"? שלחתי שאלה שהתפזרה למרחבי החדר. 

לאחר דקה ארוכה הגיח ממעמקי החנות אדם מבוגר והציג עצמו בשם מר חורי-בעל המקום. הוא בירך אותי בחיוך ושאל איך יוכל לעזור לי. הסברתי לו שאני זקוקה לתמונת פספורט לויזה אמריקאית וגם לדרכון צרפתי. הוא הסביר לי שלכל מדינה יש דרישות משלה לגבי הצילום פספורט: מידות התמונה, צבע הרקע, חשיפת הפנים וההבעה: ״לדוגמא, חיוך רחב לא בא בחשבון״. אמר וחייך.

הוא הפנה אותי לכיסא גבוה הנמצא בירכתי החנות מול עמדת הצלם, שלף קרטון לבן והציב אותו מאחוריי כרקע. בהנחייתו של מר חורי הורדתי את משקפיי, הסטתי את שערי מאחורי אזני כך שניתן יהיה לראות את פני גלויות לחלוטין וחשבתי על דבר מה רציני כדי שלא אחייך חלילה. קיוויתי שאהיה דומה לעצמי אחרת עוד עלולים חוקרי הגבולות בשדה התעופה ניוארק להתבונן בי ובתמונת הדרכון שלי ואז להחליט כי אני אינני אני ועלי לחזור על עקבותיי לאחר שאעמוד בשעריה של היבשת המובטחת. 

חיפה של אותם זמנים

חנות הצילום של מר חורי היתה עמוסה במצלמות עתיקות וצילומים שניכר כי צולמו לפני עשרות רבות של שנים. הוא הבחין כי אני מתבוננת בהן. 

“מוצאת חן בעינייך החנות שלי?" שאל אותי. עניתי שהחנות נראית כמו מוזיאון לצילום. שאלתי מהיכן המצלמות וביקשתי לדעת יותר אודות הצילומים הישנים. מר חורי סיפר לי שאבא שלו עליו השלום, היה הצלם המורשה של המנדט הבריטי, הוא צילם את הקצינים, החיילים, את האירועים ההיסטוריים ואת חיפה של אותם זמנים. 

״מכיוון שאנו חיים כאן כבר כמה דורות, יש לי תיעוד מצולם של חיפה מתחילת המאה שעברה" אמר לי מר חורי, תוך שהוא מכוון ומתאים את התאורה הנכונה ומצלם עבורי דוגמא. הדמות שניבטה בי מהצילום הקטן נראתה לי זרה לחלוטין אבל היא עמדה בתקנים הפדרלים המחמירים של ממשלת ארצות הברית ולי לא נותר אלא לאשר אותה. לאחר מכן עברנו לצילום בנוסח ממשלת צרפת עבור הדרכון הצרפתי. הרקע הוחלף לתכלכל. שוב אישור, הנהון בהשלמה מסתייגת והצילום עצמו. 

״כעת״, אמר לי מר חורי, ״את מוזמנת לשבת בחצר שלי וללגום ספל קפה בשעה שאדפיס עבורך את התמונות.״ 

החצר של פוטו ח׳ורי

הוא החווה בידו לעבר הכניסה האחורית של הסטודיו, פתח את הדלת והזמין אותי להכנס לחצר אחורית קטנה, מוקפת בקיר גבוה עליו מצוייר מקצה לקצה ציור נאיבי של נוף הרים אירופאי על רקע של שמים תכולים. בחזית הקיר ערוגה מעוגלת בה שתולים צמחים ירוקים מפלסטיק לצד עץ לימון אמיתי ולידו עצי פרי מפלסטיק. בצד הערוגה עמדה בריכה קטנה עם מזרקה  ממנה קלחו המים אל הבריכה וחוזר חלילה. 

בחצר ישבו כמה גברים ומר חורי הציגם כחבריו. הבנתי כעת כי בשעה שהגעתי לחנות, ישבו כולם בחצר ובילו את זמנם בשתיית קפה ודיבורים. שאון הרחוב לא הצליח לחדור אל השקט ששרר במקום, מלווה בקולות פכפוך המים ושיחת הגברים. מר חורי מזג לי ספלון קפה מתוך קומקום נחושת שעמד על הגזייה הקטנה, אני ישבתי בגינה ולגמתי לאיטי. הבטתי מסביב וניסיתי לעכל את התמהיל הבלתי יאמן של צמחיית פלסטיק, צמחים אמיתיים, ציור לקוח מהרי האלפים המושלגים וכל זה בשדרות הציונות הלובשות חג לקראת הכריסמס בלב המזרח התיכון.

אנחנו בבית

הופעתו של מר חורי בפתח החצר קטעה את הרהוריי. הוא הגיש לי את מעטפת הצילומים. הבטתי בתמונות של עצמי וחשבתי: ״ניחא, רק שיעבור לי טוב בשגרירות ובשדה התעופה״.

לפתע נזכרתי שאני צריכה גם תמונות פספורט לכל מיני שימושים יומיומיים מקומיים. התנצלתי שלא זכרתי זאת קודם לכן, אבל הוא אמר: "אין שום בעיה, בואי עמדי כאן ונצלם אותך." 

עמדתי מול המצלמה והתכוננתי לצילום תוך כדי שהוא מכוון את התאורה, מביט בי דרך עדשת המצלמה ומשתהה. עמדתי מולו קפואה, חסרת הבעה, כמו שהתבקשתי להיות בצילומי הויזה האמריקאית וחיכיתי להבזק הצילום.  

מר חורי התכופף שוב לכיוון את המצלמה, שוב הרים את ראשו ואמר לי:
“הי, את יכולה לחייך, אלו לא תמונות לחו"ל, עכשיו אנחנו בבית".