אתמול, חמישי 25/11/21, היה יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. נוצר את הרושם שהשיח הציבורי בנושא מתחיל להשתנות, אך עדיין, אישה שתפנה היום למשטרה בתלונה על בן זוג אלים, תיתקל ברולטה רוסית בטיפול בהגנתה. ישנם שוטרים שיעזרו לה ויש כאלו שיגלו אמפתיה דווקא כלפי הבעל ויתייחסו אל תלונתה כקובלנת שווא.
כאחת מן החברות הראשונות של גל התנועה הפמיניסטית השני, בישראל של שנות השבעים של המאה שעברה ואחת מן העיתונאיות הראשונות שנאבקו קשה מאוד וגם שילמו מחיר אישי כדי להעלות את הנושא הפמיניסטי בעיתונות – נראה לי שמשהו מתחיל לזוז.
אוקיינוס של שנאה
לאט ובהדרגה, מדי שנה הולך ונחשף היקפו הרחב של אוקיינוס השנאה לנשים באשר הן כאלה. בחיתוליה הראשונים של עליית התודעה הציבורית לתופעה, שעצם דבר קיומה הוכחש נמרצות – בשנות השבעים של המאה הקודמת – דיברו על כמה מאות נשים מוכות. בשנות השמונים עלה הנתון לאלפים, עד סופן – אז נקבע שכמאה ושבעים אלף נשים בארץ סובלות מאלימות מצד גברים. משהו כמו כול אישה עשירית, או תשיעית. במקביל, מכמה עשרות חוסות במקלטים לנשים מוכות, עלה מספרן ככול שהיו מקומות עבורן, עד לעשרות אלפי נשים שפנו לקבלת סעד נגד תקיפותיהן.
בכנסת לעגו
במבט לאחור, אל ראשיתו של המאבק החלוצי הארצי למיגור האלימות שהחל בעיר חיפה, נשמעים אכן לראשונה ניצנים של שינוי ברמה: את המשפט ״אני לא רוצה להפוך לעוד כותרת על אישה שנרצחה בעיתון״ אי אפשר היה לשמוע ברדיו בראשית המאבק הזה. כאשר החכי״ת החיפאית המנוחה מרשה פרידמן העלתה לראשונה בהיסטוריה, בשנת 1976, את נושא הנשים המוכות בכנסת – לעג לה שר הרווחה דאז, שלמה הילל, וכך כול גברי הכנסת כולה.
העלאת קרחון התודעה מאוקיינוס השנאה המופנית נגד נשים וביטויה באלימות המופנית נגדן, אף קשה יותר מן המאבק הגורלי לביטול העבדות במאות קודמות. כאן מדובר במחציתה של האוכלוסייה האנושית בעולם ולא רק בגזע מסוים – כמו זה של השחורים באפריקה.
עוצר כבד שרר על הבקעת נושא האלימות נגד נשים בתודעה הציבורית מתת המודע ועל השלכותיה על תפקוד מוסדות המדינה השונות במניעתה; וזאת באמצעות התכחשות, טשטוש העובדות והתעלמות. רק כעת מפשירה חומת ההתנגדות הסינית לגילוי וחשיפת היקפה הכולל של אלימות נגד נשים.
האונס בשמרת
אחת מנקודות הציון להבקעה כזו היה משפט האונס בשמרת, שאירע בשנת 1988. שנתיים לאחר שהפרשה נחשפה, הוגש כתב אישום באונס נגד שמונה נערים. בשנת 1992, ארבע שנים לאחר המקרה, הם זוכו מחמת הספק על ידי השופט המנוח מיכה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה.
"מחמת הספק"
המילה ״מחמת הספק״ היתה בבחינת סוג של דרך להלבין את העובדה שתלונתה של הנאנסת לא נחשבה כאמינה, לעומת האמון בעדותם המכחישה של האנסים. מחסור בראיות משפטיות שיוחס במשפטי האונס לאורך השנים הללו, הווה מכשול להפללת אנסים, כיוון שתלונותיהן של נשים לא נחשבו כאמינות.
אני זוכרת את הלילה ההוא עת נסעתי במכוניתי לקיבוץ שמרת כעיתונאית ״הארץ״ בחיפה, כדי לקבל פרטים על ישיבת הקיבוץ שדנה בדבר האונס. לא הורשיתי להיכנס, אף אחד לא היה מוכן לדבר. התגובות היו מעורבות.
משפט האונס
ישבתי שם, בכול אחת מישיבות משפט האונס, כשהוגש כתב האישום השני. תחום המשטרה והמשפט היה אחד מנושאי הכיסוי שלי – לא משהו ברור מאליו באותם ימים, כשעיתונאים גברים ברובם איישו אותו. העיתונאים הגברים במערכות העיתונים, לא גילו ברובם התלהבות מיוחדת לנושא, וניתן לומר שלא נהרו בהמוניהם לכסות את ישיבות משפט האונס בשמרת.
סבלה וחייה שנהרסו
אני צפיתי יום יום בסבלה של הנאנסת, שחייה נהרסו לאורך השנים שאחרי האונס, היא עמדה שם, כמחוץ לגדר, נערה צעירה שהגיעה עם הוריה מן החוץ לקיבוץ שמרת, ומול סוללת עורכי הדין הנודעים שהגנו על האנסים, מושפלת עד עפר.
"האם לבשת חזייה, או שהיית בלי חזייה?״
במיוחד זכור לי ניסיון הסנגורים של האנסים ופרקליטות מחוז חיפה לסתימת פיות. פרקליטות מחוז חיפה תבעה אותי בתביעת השתקה על "הפרת צו איסור פרסום" וכשתיארתי את סיבלה הנורא של הנאנסת על דוכן הנאשמים, את צליבתה בידי אחד הסנגורים, בין היתר בשאלה חוזרת: "האם לבשת חזייה, או שהיית בלי חזייה?״
זיכוי מוחלט
התביעה נגדי הסתיימה כמובן בזיכוי מוחלט… "אם התביעה הייתה בודקת את העובדות כהווייתן… לא היה כלל מקום להגיש את כתב האישום נגד נורית כהנא, ואם היה מוגש כתב אישום כזה, דינו היה להתבטל, שכן פרסום הכתבה, כפי שנוסחה, אינו מהווה עבירה" קבע שופט בית משפט השלום דאז אהוד רקם.
תקיפתה השנייה של קורבן האונס
עוד יש לציין, כי תקיפתה השנייה של קרבן האונס בשמרת בבית המשפט, הייתה כול כך בוטה, שפסקי הדין הותרו לפרסום רק לאחר מאבקו של עיתונאי ״גלובס״ חן מענית, בשנת 1919!
כיום זמירות אחרות נשמעות בנושא זה. ברור שמשפט האונס בשמרת היווה מקרה מבחן וציון דרך לראשיתו של שינוי. פתחון הפה הניתן כיום לנשים שסובלות באלימות – בכול אמצעי התקשורת – המחשת מצבן הקשה, ההשפעה על הילדים – שונה לגמרי. כרגע מתנהל שיח לתיקון עוולות שישחררו אותן מן הטרור המגדרי הזה גם במישור המשפטי והטיפולי.
הכותבת, נורית כהנא, היא משוררת (3 ספרים) ועיתונאית (״הארץ לשעבר, כיום און ליין), עורכת תוכן (אתר החוויה הישראלית בלונדון (2002-2005 ), חיפאית מלידה, נשואה, אם ל-2 וסבתא ל-2. מראשונות התנועה הפמיניסטית בחיפה, מוסמכת החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.
האם הכתבה עניינה אותך?